מטפח מספר מה עבר במחנה עבודה בכפיה שין-קאי-פּוּ

(Minghui.org)

מר ניה פיי-יאו הוא מהעיר הנג-יאנג ועובד בגואנג-ג'ו. הוא נעצר פעמיים על כך שחילק חומרי הבהרת אמת.

הוא נשלח פעמיים למחנה עבודה בכפייה שין-קאיפו בעיר צ'אנג-שה שבפרובינציית הונאן, ל"שינוי". הוא סבל שם קשות. אחרי ששוחרר לקתה צלילותו. כאשר הוא היה יותר מרוכז ועם ראש צלול, הוא החליט לתאר את מה שחווה בתוך מחנה העבודה בכפיה. אם שופטים לפי מצבו הנוכחי וההתנסות הפיסית, נראה שבמחנה לעבודה הזריקו לו סמים שפגעו לו במערכת העצבים. אשתו מצאה את התיאור הכתוב של הטיפול שהוא עבר, ושלחה זאת אלינו כדי לחשוף את הרדיפה:

"בתוך מחנה לעבודה שין-קאי-פּוּ סבלתי קשות רדיפה לא אנושית. בתחילה, הם הביאו משתפי פעולה כדי להכריח אותי באופן חוזר ונשנה לצפות בהקלטות וידאו שמשמיצים ומכפישים את הפאלון גונג. אחרי זה הם באו בקבוצות ובמשמרות וניסו "לשנות" אותי עם ההיגיון המעוות והרע שלהם.

זה המשיך במשך שבועיים. כאשר הם חשבו שנחישותי מתערערת, הם הגבירו את שיטות הרדיפה שלהם. הם החדירו לי סמי התמכרות כדי שזה יסייע בידם. בשיא, הם הקצו שישה סמי התמכרות כדי ל"שנות" אותי. הם הגבילו את תנועתי ולא הרשו לי לדבר. לבסוף, הם השתמשו בשיטה להצמיד אותי למיטה.

שתי ידי הוצמדו מאחורי גבי והרימו אותן לאחור ככל שרק יכלו. רגלי היו קשורות היטב. גופי הוצמד לאמצע המיטה. לא יכולתי לזוז. פי נסתם בגרביים מלוכלכות, עד לנקודה של החנקות. הושארתי כך במשך ארבעה ימים. לבסוף, כאשר הם התירו את הקשרים, לא יכולתי ללכת במשך שבוע. ידי היו כה רדומות וחלשות עד שלא יכולתי להרים את קערת האורז שלי כאשר אכלתי. נהייתי מבולבל ושכחן.

אבי הגיע מהעיר הנג-יאנג כדי לבקר אותי. הם לא הרשו את הביקור. הם אפילו לא הרשו לי לדעת שהוא שם, מפחד שמעשיהם המרושעים יחשפו. גישתם השתנתה כאשר אשתי כתבה מכתב למחנה לעבודה הדורש הסבר ואת שחרורי. בנקודה זו הם תמכו בי מתוך צביעות, ואפשרו לי לכתוב מכתב הביתה. הם ניסו לשכנע אותי לשקר ולומר שהכל בסדר, כדי לכסות על מעשיהם המרושעים.

כמעט בסוף תקופת המאסר שלי, הם הגבירו בחשאי את עינויי. בכמה מקרים הם הכריחו אותי לכתוב הצהרת חרטה. לא הבנתי למה, אבל לפתע נעשיתי מבולבל, והתחלתי לאבד את הכרתי. לא יכולתי ללכת לבד, לא יכולתי להשתמש בידי כדי לאכול, וכמעט איבדתי את כל יכולתי לדאוג לעצמי באופן עצמאי. סבלתי מהתמוטטות נפשית. מחנה העבודה פחד לקבל על עצמו כל אחריות, אז הם שלחו יותר אנשים כדי לנסות לשכנע אותי לכתוב את ההצהרה. הם התקשרו למשטרה מקומית שייקחו אותי הביתה כאשר שוחררתי. באותו הזמן לא הייתי במצב מחשבה צלול. הרדיפה הובילה לנזקים ואבידות חסרות תקנה".