להשמיד את הסידורים של הרוע עם מחשבות נכונות חזקות

(Minghui.org)

בסתיו 2001, כל אחד ממתרגלי פאלון גונג בכל המדינה אולץ לעבור מבחן. הוכרחנו לכתוב הצהרות להפסקת תרגול בתחנת המשטרה, בארגונים, במח' ביקורת משמעתית או במחלקות אחרות. מתרגלים שסירבו ללכת לחתום נעצרו בביתם על ידי מחלקות משפטיות, והמחלקה לביטחון הציבור, ואלו שלא כתבו הצהרות נשלחו למרכזי מעצר. על מנת להתחמק מהרדיפה, נאלצתי לעזוב את ביתי. פקידי ממשל אילצו את בעלי לחפש אותי ולא הרשו לו לעבוד. בעלי לא עמד בלחץ, וביקש מקרוב משפחה שלי לבחור אחת משלוש אופציות. הראשונה הייתה לכתוב הצהרת ביטחון שלא אתרגל פאלון גונג, השנייה הייתה לשלוח אותי לתחנת המשטרה, והשלישית הייתה גירושין.

אמרתי לעצמי: "זהו תכנון של כוחות ישנים. לא אבחר אף אחת מהאופציות. אני לא עושה שום דבר רע בזה שאני מתרגלת פאלון דאפא, אני לא צריכה להיות נרדפת, ולא צריכה לאבד את משפחתי". הרוע לא הצליח להזיז אותי עם תכסיס זה. אז הם יזמו תוכנית בוגדנית אחרת ונתנו לבעלי לרשום הצהרה בשבילי. הבנתי מיד שהרוע רוצה לפגוע בבעלי באמצעות תכסיס זה, ואני לא ארשה לזה לקרות. פקידים מכמה מחלקות בעיירה שהשתתפו ברדיפה הם גם יצורים חיים שצריכים להינצל, אז רשמתי לכל אחד מהם מכתב עם חמלה וטוב לב. הבהרתי להם את האמת, וביטאתי את אמונתי האיתנה בפאלון דאפא. המזימה נכשלה, ובעלי הורשה לחזור לעבודה.

ביולי 2002 אחרי 5 בבוקר, למעלה מעשרה שוטרים דפקו על דלת ביתי בכוונה לקחת אותי למרכז שטיפת המוח המחוזי. לא הסכמתי לשתף איתם פעולה ועליתי לגג בקומה השנייה. לאחר מכן הגיעו לביתי גם ארבעה פקידים גבוהים מהעיירה, ואת ביתי הקיפו שוטרים, פקידי ממשל וקהל. הבהרתי להם האמת, דיברתי איתם על הלקח ממהפכת התרבות, על הרדיפה שסבלתי מאז ה-20 ביולי 1999, איך מתרגלי דאפא שואפים להיות אנשים טובים יותר, ועל התועלת שקיבלתי מהדאפא. אמרתי להם שמי שרודף את הדאפא ייענש, ורצוני להבטיח שלא יסכנו את חייהם, וייקחו אחריות גם על נשיהן וילדיהם.

כמה שוטרים הרכינו את ראשם מבושה, וכמה נכנסו למכוניתם ולא יצאו מהם. אחד מפקידי העיירה אמר: "אני מבקש ממך לגור במלון, ותוכלי לומר מה שאת רוצה". השבתי: "אני לא הולכת אפילו אם תיתן לי הר מזהב". גם שאלתי אותם: "האם עברתי על החוקה, למה אתם צדים אותי כך?" המנהל הכללי של משרד לביטחון הציבור אמר: "מי מכריח אותך?" אמרתי: "אז למה כה רבים מכם בביתי?" ניצלתי את ההזדמנות לחשוף את המעשים הבלתי חוקיים של השוטרים שניסו לעצור אותי מביתי ולהרוס את רכוש משפחתי, והמנהל הכללי לא הוציא מילה. פקיד אחר אמר לשוטרים לעזוב. המנהל הכללי אמר: "אני מבטיח שהם לא יבואו לביתך שוב" (אותו מנהל כללי פרש זמן קצר אחרי כן). לבסוף הם עזבו.

באותו יום נעצרו כמה מתרגלים, וכמה נלקחו למרכזי שטיפת מוח. הרגשתי עצובה והחלטתי ללכת לראות את האחראי. אבל ברגע שמחשבה זו עלתה, קצב פעימות הלב התגבר. שלחתי מחשבות נכונות לנקות את הפחד. לילה אחד כשמחשבותיי נרגעו, וכששני מתרגלים ששולחים מחשבות נכונות בשבילי, הלכתי לראות את הפקיד מתוך לב שרוצה להציל אותו. הסברתי לו בצורה רגועה את מטרת הביקור. הדבר הראשון היתה בקשה שהמתרגלים ישוחררו, השנייה היא שהוא לא יטריד אותי יותר. אמרתי לו שאני רוצה לומר מספר דברים מלבי, אבל הוא לא נתן לי לדבר. אמרתי לו שבאתי לראותו בגלל שבטחתי בו ושגם הוא קורבן. לבסוף הוא נתן לי לדבר, ודיברתי אליו דברי אמת על הרדיפה, כולל של משפחתי, ועל ה"תנועות" הקודמות שנרדפו על ידי המפלגה הקומוניסטית הסינית(מק"ס). ואז הסברתי לו שאני מתרגלת פאלון דאפא בגלל שאני מאמינה בעקרונותיו. אמרתי לו שמזל טוב זה לאו דווקא להיות בעל ממון או פקיד גבוהה, אלא שיהיה לך גוף בריא ולב שלוו. אמרתי לו כמה מרושע הוא מרכז שטיפת מוח. כשהוא לא האמין לזה, ביקשתי ממנו שיברר אצל צוות משרד 610. לבסוף הוא חייך וליווה אותי החוצה, אבל הוא הלך לפניי ומיהר למכונית שחנתה קרוב. רק אז התברר לי שהם תכננו מלכודת בשבילי. ידעתי שהוא אמר להם לא לנגוע בי.

בסוף 2001, נלקחתי למרכז מעצר. לא היה בי פחד, ספרתי לאנשים את העובדות בכל מקום אליו הלכתי, לא שיתפתי פעולה עם כל דרישה ולא עניתי על שאלותיהם. הם פיברקו ראיות כנגדי במטרה להעמיד אותי לדין. לגמרי דחיתי זאת והתחלתי בשביתת רעב, אבל "הואכלתי" בכפייה (שיטת עינוי – המת'). מול 7-8 אסירים ו4-5 שוטרים שהאכילו אותי בכפייה, סיפרתי להם על נפלאות הדאפא, וכמה שזה לא טוב בשבילם להשתתף ברדיפה של מתרגלי דאפא. הם הקשיבו בשקט. במהלך ה"האכלה" בכפייה, ראש מרכז המעצר אמר להם לא לעשות זאת יותר מדי. יכולתי להרגיש שהוא לא הרגיש טוב עם מה שקורה. לאחר מכן אמר לי אסיר אחד שהוא רוצה לבכות ממה שסיפרתי.

על מנת לגרום לי לאכול, כמה אנשים ניסו לתת לי איטריות עם ביצים, כמה ניסו לשכנע אותי עם דמעות בעיניהם, וכמה האכילו אותי עם מים בכפית. אמרתי להם שאני אוכל בכל מקום אחר, אבל לא אוכל טיפת מזון במקום הזה, בגלל שלא בצעתי שום פשע. לבי לא זז, שלחתי מחשבות נכונות ודקלמתי את הפא. שכבתי על בטון, אבל ברגע שדקלמתי את הפא או את הפורמולה לשליחת מחשבות נכונות, הרגשתי נפלא, כאילו כל גופי צף באוויר. ידעתי שהמורה מעודד אותי, אז חיזקתי את מחשבותיי. לגמרי דחיתי את הסידורים שלא נעשו על ידי המורה. יש כל כך הרבה עבודת דאפא לעשות וכל כך הרבה יצורים חיים שמחכים להינצל. בדרך זו חזרתי לביתי באופן מכובד וגלוי. כשהגעתי לביתי אכלתי משהו אחרי שמונה ימי שביתת רעב, עליתי למעלה בלי שום בעיה והתקלחתי. משפחתי הייתה מופתעת ומאושרת, הם היו עדים לנפלאות הדאפא.