האני המזוקק נטמע בתוך הפא

(Minghui.org)

שיתוף התנסות בוועידת פאלון דאפא בשיקגו 2005

ברכות למאסטר, ברכות לחברי המתרגלים

.נושא ההתנסות שאני חולקת עמכם היום הוא: "האני המזוקק נטמע בתוך הפא".

1. לזקק את עצמי בדברים "פעוטים

אני מתרגלת משיקגו. זוהי הפעם הראשונה שאני כותבת ומשתפת בהתנסות שלי מאז התחלתי ללמוד את הפא בבייג'ינג ב- 1997. ניסיתי לכתוב כבר בעבר, אך תמיד מצאתי תירוץ לא לכתוב בגלל שהטיפוח שלי לא טוב ופשוט ויתרתי. לפני ועידת הפא הזאת הרגשתי שרמת הטיפוח שלי לא גבוהה. הרגשתי סחוטה מהרבה דברים בחיי, כמו עבודה, טיפול בילדי ויחסי עם בעלי וחברים מתרגלים. שום דבר פשוט לא הסתדר והייתי עייפה

.יום אחד כשיצאנו לרחובות באירוע לקידום הפא, שמעתי במקרה שני מתרגלים מתווכחים על עניינים חסרי ערך. חייכתי עם מעט הסתייגות לעברם. מתרגל לידי, שהבחין גם כן בויכוח, אמר: "אם אנחנו נכשלים בדברים פעוטים, איך אנו מצפים להגדיל את הגונג שלנו?" הייתי המומה מן ההערה. נוכחתי שזה היה מסר מהמורה. חשבתי: "מה שמכשיל אותי זה ההחזקות שלי". אם אוותר עליהן ע"י כך שאתייחס אליהן כדברים פעוטים במקום גדולים, וכהזדמנויות טובות לשפר את השין שינג שלי, האם לא אעבור את המבחנים? האם עדיין ארגיש סחוטה בגלל כל אותם דברים חסרי ערך? לא יכול להיות! וכשאנחנו מקדמים את הפא ומבהירים את האמת השיפור שלנו מתעצם בתהליך. זה גם ישתקף בחיינו, בעבודה ובטיפוח האישי שהוא אפילו יותר משמעותי. מאחר ואנחנו נבחנים בכל מקום עלינו להסתכל פנימה ולזקק את עצמנו כל הזמן, בכדי שנוכל לעמוד בדרישות המורה כתלמידי דאפא. המטרה היא שנוכל לוותר על האני שלנו, להשתתף בתיקון הפא, להבהיר את האמת ולהציל עוד יצורים חיים.

ברגע שהגעתי להבנה בנושא, החלטתי לכתוב את ההתנסות על דברים חסרי ערך, השיפור שלי וההתנסויות בדברים חסרי ערך אלו. אני מקווה שהשיתוף בכך יהיה שימושי לכם.

2. שיפור עצמי דרך לימוד הפא והתרגול - להתגבר על העצלות

במבט לאחור על הטיפוח שלי, נוכחתי שלא עשיתי כראוי את שלושת הדברים שהמורה אמר לנו לעשות בפעם הראשונה בועידת הפא בפלורידה ב- 2002. את לימוד הפא ובמיוחד את התרגול לא עשיתי כראוי. אפילו כשתרגלתי את התרגילים ביצעתי אותם כאילו אני מנסה לגמור מטלה. הבנתי את מה שלימד המורה ואת החשיבות של הדברים, אך נראה שהיו לי בלי סוף דברים לעשות במקום. כשהזמן עבר הייתי פחות ופחות חרוצה, ולהיות "עסוקה" הפך לתירוץ יעיל עבורי

.גם אני וגם בעלי עובדים במשרה מלאה ויש לנו בן פעיל בן שלוש. בסופי שבוע אני משתתפת בקבוצת למידה בקונסוליה הסינית, מטפלת בעבודות הבית של כל השבוע ועובדת על משימות של דאפא. בימי שני אני תמיד סחוטה. ברוב ימי שני אני יושבת ליד שולחן העבודה ברוח נכאה.

חברי לעבודה נראים יותר אנרגטיים ממני. יום אחד חשבתי בפליאה אם הקולגות שלי יאמינו אם אספר להם כמה טוב הוא הפאלון גונג וכמה הוא יעיל לגוף ולנשמה. נזכרתי גם שבחורף האחרון הייתי מצוננת עם חום לעתים קרובות. הפרעות מצד הכוחות הישנים, פיגור בלימוד הפא ובתרגול כנראה עשו את שלהם. על תלמידי דאפא להבהיר את האמת בכל יום. אם מישהו פוגע באמינות הדאפא או יש לו הבנות לא נכונות בגלל שלא טיפח מספיק, הרי שאכזב לא רק את כל אותם יצורים חיים, אלא גם את המאסטר.

"הכתבים מטפחים את הלב, התרגילים מעדנים את הגוף" "הטמעה" – מתוך אוסף השירים "הונג יין") (תרגום לא רשמי)

אם איני יכולה להיות יציבה ובטוחה בלימוד הפא ובתרגול, לא אוכל לעמוד בדרישות הנדרשות מתלמידי דאפא בתקופת תיקון הפא. זה יביא לרושם שלילי על המשימות של דאפא והבהרת האמת. זהו מעגל מרושע שקשה לשבור. המאסטר אמר:

"למעשה, תנו לי להגיד לכם שהחומר והנפש הם דבר אחד." ("ג'ואן פאלון" הרצאה ראשונה)

תהליך תיקון הפא פורץ דרך כל הממדים. בממד שלנו הוא מתעצם מיום ליום. אנשים יכולים לחוש בכך מידי יום. ההבנה שלי היא שלתלמידי דאפא ישנם משימות לבצע, אך הגוף שלנו מוגבל בממד הזה. עם ההאצה בזמן אנחנו עלולים להרגיש עייפים. תרגול חמשת התרגילים מגביר את הפונקציות והתפקודים של הגוף ומפתח אותו בממדים אחרים. לימוד הפא הוא אפילו יותר קריטי. עלינו לשפר את השין שינג ולסלק את כל המושגים וההחזקות שנרכשו בעולם האנושי. אך מצד שני, עלינו להיות עם ראש צלול, לשמור את המחשבות הנכונות ולעשות את המעשים הנכונים כדי להציל יצורים חיים.

אני כל הזמן ממשיכה לחפש את השורשים לחוסר החריצות שלי. מדוע אני מודעת לכך אך איני יכולה לעשות דבר בנדון?

"למד את הפא, השג את הפא השווה איך אתה לומד, השווה איך אתה מטפח; אמוד עצמך בכל דבר אל מול הפא רק אז זה באמת טיפוח." ("טיפוח יציב"- מתוך אוסף השירים "הונג יין") (תרגום לא רשמי)

אם אנחנו נוכחים לדעת שמשהו שאנו עושים אינו הטיפוח המקורי, עלינו לשנות את פעולותינו כדי להתאימן להבנות שלנו. תמיד שייכתי את כישלונותיי להיותי עסוקה מדי. האם העיסוקים האלו מוסיפים אנרגיה ומאפשרים לי לטפח למעלה? לא. זה בדיוק להפך. אם נרד לשורשי העניין, נראה שזוהי עצלות. זה כמו הר בממד אחר, שמונע בעדי ללמוד את הפא ולתרגל את התרגילים. בממד הזה, הביטוי לכך הוא העיסוקים שלי וכל אותם תירוצים הגיוניים. עם חלוף הזמן חברי המתרגלים קיבלו את הרושם שאני מאוד עסוקה. אני מרגישה שישנם המון דברים לעשות ואין כמעט זמן ללמוד את הפא ולתרגל. אני חושבת שזוהי קרוב לודאי הסיבה למעגליות המרושעת הנ"ל.

שיתפתי בהבנותיי את בעלי, שהוא גם מתרגל. גילינו שיש לו את אותה הבעיה. החלטנו לתקן את המצב. התאמנו את לוח הזמנים שלנו וסידרנו מחדש את הזמן למשימות של דאפא, כך שיהיה לנו זמן משותף לתרגל ביחד. זה עבד. כשמגיע הזמן לתרגול אנחנו מפסיקים כל עבודה ומתרגלים. לתרגל ביחד זה נפלא. אני מרגישה יותר אנרגטית אחר כך וזה לא מפריע או מעכב משימות של דאפא. זה הוכיח לי שאני לא כל כך עסוקה באמת. אחרי שהתגברתי על העצלות שלי הכל הלך חלק.

3. לנקות את עצמי בקבלת מחמאות ובקורת

פעם אחת מתרגלת מחו"ל צלצלה אלי. בסוף השיחה היא אמרה: "האם מצב הטיפוח שלך טוב לאחרונה? ראיתי אותך בחלומי אמש ביחד עם המורה. הסביבה בה שהיתם הייתה כל כך יפה שאין מילים לתארה". עניתי שאין לי רגשות מיוחדים אך חשתי מעט חדווה בלבי. מה שלא ציפיתי לו בכלל קרה כמה ימים מאוחר יותר כשמתרגלת מקומית סיפרה לי: "היה לי חלום אתמול בלילה, ראיתי שהשטח מסביב לביתך מזוהם. הייתי מעט נבוכה כיוון שהשכונה שלך מאוד יפה. מדוע ראיתי זאת ככה? כשהתעוררתי חשבתי שאולי מצב הטיפוח שלך אינו כל כך טוב כפי שזה נראה כלפי חוץ". הייתי כל כך מיואשת כששמעתי את ההערה הזאת. לא היה לי מה לומר, רק להמשיך ולשתוק. לא קישרתי בין שני החלומות באותו זמן.

כמה ימים אחר כך שמעתי ממתרגלת, שמתרגל שאחראי על תחום החשמל באמצעי התקשורת, מעריץ את יכולות הכתיבה שלי וממליץ שאקח יותר אחריות בעבודה התקשורתית. שוב קיבלתי מחמאות. הגשתי מאמר לרשת של קלירוויסדום וציפיתי לקבל תגובה. העורך שלח לי הרבה מקורות ברשת כיצד לכתוב מאמרי מערכת, ובנימוס הציע לי ללמוד מיומנויות יסוד של כתיבה לפני שאני מגישה מאמרים.

הדבר פגע בי מאוד. שאלתי את עצמי חזור ושאול מדוע? החוג הראשי שלי באוניברסיטה היה באומנויות מתקדמות, וידעתי הרבה שירים משושלת טאנג וסונג בעל פה. כתבתי הרבה מאמרים בנושא דאפא שהוכרו ע"י מתרגלים חברים. אנשים תמיד משבחים את מאמריי. לא חשבתי שיש לי החזקות לרגשות תודה. מדוע העורך העיר לי בצורה כזאת? הייתי מלאת תרעומת ומדוכאת ולא בא לי לעשות עבודות לדאפא כיון שכל המשימות שלי בכתיבה היו קשורות לדאפא. סגרתי את המחשב והטלפון הנייד שלי והתבודדתי מבלי לספר לבעלי. לא יכולתי לעשות דבר. היו לי מחשבות פרועות, לבי שקע, והרגשתי שכל הטיפוח שלי היה לשווא.

הייתי כל כך מבולבלת באותו היום. אני ממש לא יודעת איך היום עבר ומה עשיתי. למחרת, כשהייתי מוכנה לנטוש את כל האחריות שלי, השמרטף שלנו שהיא גם כן מתרגלת, אמרה לי: "את לא נראית כל כך טוב, לכי ותתרגלי את התרגילים ועזבי את הצרות מאחוריך". הסכמתי.

קיבלתי את הפא ב-1997, אבל לא הרגשתי או ראיתי משהו מיוחד כמו מתרגלים אחרים. אבל באותו היום כשתרגלתי את תרגיל המדיטציה בעמידה, הרגשתי בבירור בפעם הראשונה את הפאלון מסתובב בתוך גופי. הפאלון לא הסתובב מהר. הרגשתי חום בין שתי זרועותיי והיה שם פאלון קטן שגלש מאצבע לאצבע בין אצבעותיי. ההרגשה הייתה נפלאה! פרצתי בבכי כשאני מרגישה באמת חמלה אדירה ועידוד מהמורה שלנו. הוא עודד את התלמידה הזאת, שנפלה על פניה ולא רצתה לעמוד ולקחת את האחריות שלה. הוא עודד את המתרגלת הזאת, שהיו לה החזקות כל כך חזקות ואיבדה את היציבות שלה, כדי שתעמוד על רגליה ותעשה כל מה שמוטל עליה לאור האחריות הגדולה שהוענקה לה על ידי ההיסטוריה.

עם דמעות בעיני סיימתי את כל התרגילים. הייתי שלווה ונרגעתי. חשבתי על שני החלומות, על שתי התגובות השונות לכתיבה שלי ועל הכרת התודה שהרגשתי כשאנשים שיבחו אותי. תמיד הזכרתי לעצמי לא להתייחס לדברים כאלה, אך האם באמת התכוונתי לכך? הייתי בטוחה שכבר נפטרתי מההחזקות האלה בתחילת הטיפוח שלי. בנוסף, המחשבה הזאת התעצמה כי עם תחילת הרדיפה חשבתי ששום דבר לא יגרום לי קורת-רוח. אבל רק בגלל שחשבתי שכבר נפטרתי מההחזקות זה לא אומר שאכן זה כך. הרי אנחנו מטפחים בעולם האנושי אחרי הכל. המאסטר אמר:

"החברה האנושית היא מקום אופטימי לטיפוח- תרגול, זה בגלל שכל דבר כאן יכול לגרום לאדם החזקות. לכן, אם הוא יכול להתעלות מעל זה ולסלק את כל ההחזקות כלפי החברה האנושית, רק אז הוא יהיה אדיר, רק אז הוא יגיע לשלמות." ("יסודות להתקדמות במרץ" "לא פוליטיקה")

כשאנשים נתנו לי מחמאות חשבתי שאני לא מושפעת, הדברים לא נגעו בלבי, כי חיי נוגעו בקהות חושים שנבעה מתוך יוהרה של מורת-רוח. אך כשהגיע המבחן, כשאנשים ביקרו את מיומנויות הכתיבה שלי (לגביהן חשבתי שאני מאד כשרונית והייתי גאה בהן) זה נגע בלבי. המאסטר אמר:

"הטבע האמיתי של האדם מתגלה מול המבחנים" ("גילוי הטבע האמיתי", "יסודות להתקדמות במרץ II")

כנראה נכשלתי במבחן, ולא רציתי לעשות כבר שום דבר מתוך מחשבה שטיפחתי לשווא. העבריין הראשי היה החזקתי המושרשת-עמוק למחמאות. נוכחתי לדעת שהתרעומת שלי ומחשבות רבות אחרות, שהן נגזרות של ההחזקה הזאת, הן למעשה חלק מהטבע הדמוני שלי. כאשר הטבע הדמוני מנצח, אני סוטה מן הרוח של היקום, והסביבה שלי בבלגן. המורה אמר שהטיפוח בא לסלק את הטבע הדמוני ולשפר את טבע הבודהא שלנו. רק כאשר טבע הבודהא מנצח - האדם יכול לחשוב בחוכמה.

כאשר התעמקתי בחשיבה, זכרתי את דברי המאסטר:

"כמטפח, כל התסכולים שתיתקל בהם בקרב אנשים רגילים הם מבחנים, כל המחמאות שתקבל הן ניסיונות." ("יסודות להתקדמות במרץ I", המטפח נמצא בתוך זה באופן טבעי")

קראתי את המשפט למעלה הרבה פעמים אך כשהגיע המבחן האמיתי לבי זע מהדברים האלה שהמאסטר מתייחס אליהם:

אתה חושב שריפאת את המחלה, וברגע שאחרים קוראים לך מאסטר של צ'יגונג, תהיה מאוד מרוצה, האין זו החזקה? ברגע שאינך יכול לרפא מחלה, תרכין את ראשך בכישלון. האם זה לא נגרם על ידי ההחזקה לפרסום ורווח אישי?" (ג'ואן פאלון- הרצאה שנייה)

אכפת לי מהערות של אנשים כלפי, אך אני נכשלת בדרך להעריך אותן ע"פ הרמה של הפא ולנתח אם מה שאני עושה מתבקש מדרישות הפא. ברגע שאני סוטה מן הדרך עלי לנקות את עצמי ולהשתפר, כיוון שהמאסטר אמר:

"הפא יכול לשבור את כל ההחזקות, הפא יכול להרוס את כל הרוע, הפא יכול להשמיד את כל השקרים, הפא יכול לחזק את המחשבות הנכונות". ("יסודות להתקדמות במרץ II", "להסיר את ההפרעות")

כשביררתי לעצמי את בעיותיי נרגעתי וחשתי הקלה. הדלקתי את המחשב והמשכתי במה שהיה עלי לעשות. כשסילקתי עוד החזקות ושיפרתי את השין שינג שלי, הרגשתי שהכל חזר לקדמותו. הגשתי שוב את המאמרים המתוקנים לרשת של קלירוויסדום. למחרת העורך כתב לי בחזרה ושיבח את התקדמותי המהירה. ידעתי שהשיפור לא היה בגלל "התקדמות מהירה" אלא בגלל הסרת הדברים המלוכלכים מגופי, כך שרוחי וגופי התעלו מעט. בדיוק כמו שהמורה אמר:

"למרות זאת, כשהדברים הטובים האלה יגיעו אליך שוב, אפילו אם יש לך יותר עושר, יותר מזל, או יותר קשיים, אתה תמצא שאינך קשור אליהם יותר כמו כל אדם רגיל. אתה תיקח את הדברים בקלות. האם זה לא טוב יותר?" (הרצאה בוועידה הראשונה בצפון אמריקה" ניו יורק 29/30 במארס 1998) (תרגום לא רשמי)

הרגשתי בבהירות שהצורך במחמאות נעלם. במקום זאת הרגשתי יותר בוגרת וחכמה אחרי הנפילה.

המאסטר אמר:

"טיפוח תרגול הוא תהליך ארוך ותהליך של ויתור הדרגתי על החזקות" ("ג'ואן פאלון"- הרצאה רביעית)

אני יודעת שישנם עדיין הרבה דברים שעלי לעשות.

4. להיפטר מן האני בתהליך תיקון הפא ולהיטמע בתוך הפא

אני מבינה שכל שינוי עצום כעת הוא רגע קריטי במלחמה בין הטוב לרע, מה שדורש מתלמידי דאפא לשפר את עצמם. רוב הזמן אני מרגישה שאני איטית יותר מאחרים. קחו למשל את התביעה המשפטית נגד ג'יאנג זמין. כשמתרגלים מכל פינה בעולם הגיעו לשיקגו לתמוך בתביעה נגד ג'יאנג ולהשתתף במערכה האדירה נגדו, היו לי משום מה המון דאגות. למרות שהבנתי שהמקרה חשוב מנקודת מבט של הפא, דאגתי אם אנשים רגילים אכן יבינו זאת, ואם לא יפקפקו ברושם החזק של התביעה. לכן לא תמכתי מספיק במאמצי המתרגלים ואפילו הסתייגתי.

בשנה שעברה התקיימה אסיפה גדולה בשיקגו לתמיכה בתביעה נגד ג'יאנג. הייתי בדרכי לעיר התחתית להשתתף באסיפה לבושה בחולצה צהובה של הפאלון גונג, אך עצרתי תחילה בקולג' שלי. פטפטתי עם חברים לכיתה במעבדת המחשבים ואחר כך הלכתי לספרייה. אחרי שעזבתי נזכרתי ששכחתי משהו וחזרתי בחזרה. כשסוף סוף סיימתי בספרייה, שלושה אנשים פנו אלי ואמרו: " ראינו את החולצה הצהובה שלך במעבדה, כך שרצינו לדבר אתך על פאלון גונג. אנחנו יודעים מעט על צ'רלס לי. ראינו שאת עסוקה לכן הלכנו בעקבותיך. ראינו שנכנסת לספרייה פעמיים. חיכינו פה בתקווה שתהיה לנו הזדמנות לשוחח אתך". השתוממתי מדבריהם, שוכחת מה לומר. הם לא מחכים לי, אלה הם יצורים חיים שמחכים לאמת של פאלון גונג. הצד הטהור של כל יצור מחכה לאמת. שוחחנו ארוכות באותו היום על מה זה פאלון דאפא ועד לתביעה של ג'יאנג והאסיפה בשיקגו. הם נראו מאוד מעוניינים ואמרו שילכו לראות.

מהתנסות זאת הבנתי שעדיין יש לי החסרות בהבנת תהליך תיקון הפא. כשדאגתי לכל דבר, המורה נתן לי רמזים. אך עדיין לא נוכחתי מה היא בדיוק הבעיה שלי.

בשנת 2005 כשפורסמו "תשעת הדיונים" על ידי האפוק טיימס, שוב היו לי דאגות. הפעם זה היה גרוע יותר- לא הבנתי את הסוגיה מנקודת המבט של הפא. דאגתי מאוד שאף אחד לא מסוגל לשתף אותי בהתנסויות בנושא. היו לי הרבה מטלות בקידום "תשעה הדיונים". יום אחד בעלי ביקש ממני להצטרף אליו לביקור אצל אדם זקן כדי להבהיר לו את האמת בקשר ל"תשעה הדיונים" ולתנועה להתנערות מן המק"ס (המפלגה הקומוניסטית הסינית). הסתייגתי מאוד, אך לא הייתה לי ברירה. לפני שהלכתי לעבודה לא יכולתי להתאפק ולהתלונן: "בהתבסס על מצב הטיפוח שלי אם אלך, זה ייצור רושם שלילי". בעלי אמר: "מדוע לא תתעלמי ממצבך"?!

חשבתי על דבריו בדרך לעבודה. פתאום הבנתי שזוהי בדיוק הבעיה שלי. אני דואגת לרגשות שלי יותר מדי. "להבהיר את האמת" זוהי משימה של דאפא. חשבתי על שלושת האנשים שחיכו לי בפתח הספרייה בקולג'. ברגע זה, האם לא כל היצורים החיים מחכים לאמת של הפאלון גונג? בגלל הרוח הרעה של המק"ס, אנשים אינם יכולים ללמוד על הדרך הטובה של הדאפא. לנוכח כזה רוע, האם לא מוטל עלינו לאפשר לעולם לדעת את האמת? הייתי באופיי בררנית וקשה היה לרצות אותי. רציתי לשפר את דאפא מהזווית החיובית ולספר לאנשים את האמת על הרדיפה כיון שהבהרת אמת כזאת מאמתת את המושגים שלי. הסתייגתי להפיץ את "תשעה הדיונים" ואת החדשות על ההתנערות מן המק"ס, כיון שהם לא חלק מהמושגים שלי. זוהי ממש אנוכיות. למדתי שהמטרה המקורית של הבהרת האמת היא לתת לאנשים להבין את האמת ולבחור בעתיד טוב יותר ולאו דווקא לספר את האמת לכמות מסוימת של אנשים בכל יום. לאלה שאינם יכולים לקבל את דאפא מבחינה חיובית, עלינו להבין מהם העכבות שלהם ולעזור להם לסלק אותם. "תשעה הדיונים" הם כמו החרב ששוברת את המכשולים האלה. פא הבודהא הוא חסר גבולות. מה שעל תלמידי דאפא לעשות הוא לחדור לעולם המושגים היום יומי של האנשים, עם החוכמה שלנו. לבסוף, מצאתי את ההחסרה שלי. בגלל האנוכיות שלי, הבסיס להבהרת האמת סטה, כך שתמיד היו לי הרבה דאגות. בדרך זו אפילו שהייתי מבהירה את האמת מזווית חיובית, היו עדיין בעיות.

הרגשתי מוארת אותו היום. כוח מלא עוצמה פרץ מעומק לבי. מיד תכננתי לעצמי כמה נקודות מפתח לשיחה עם האיש הזקן והדפסתי מפה מהאינטרנט. הרגשתי מחויבות ואחריות שאף פעם לא הרגשתי, והבנתי את המצב של תיקון הפא. זוהי ההרגשה שמתעוררת רק כאשר תלמיד דאפא מניח לאני שלו ומתמוסס לתוך הפא.

במחשבה לאחור, הטיפוח שלי בשנים האחרונות דומה היה לילד מקרטע שאך למד ללכת. המורה הנחה אותי, חברים מתרגלים עודדו אותי ואני הזדככתי דרך לימוד ותרגול הפא. אני נטמעתי בתוך הפא והשתפרתי בהמשך.

תודה לכם, תודה למאסטר תודה לחברי המתרגלים!