לעשות כמיטב יכולתנו כדי לזהות ולסלק את הטבע הדמוני

(Minghui.org)

התחלתי לתרגל פאלון דאפא ב- 1996. במשך כל שנות הטיפוח שלי, הייתה החזקה אחת, מושרשת עמוק, כמעין שד, שלא נתנה לי מנוח; אני מתעצבן בקלות בגלל אחדים מבני משפחתי – גם הם מתרגלים. זהו העניין.

"טבע דמוני" זה בולט במיוחד במסגרת יחסי עם אמי. תמיד הייתה לי תחושה שאמי היא בעלת איכות מולדת נמוכה, ושיש לה החזקות של אנשים רגילים. היה לי הרושם שהיא מבולבלת ושאינה מסוגלת לחשוב בצורה עצמאית. לכן הייתי מתעצבן מאוד בזמן שהייתי חולק עימה את מחשבותיי בנוגע לפאלון דאפא. גם במצבים אחרים הייתי לחוץ במחיצתה. כש"טבע דמוני" זה היה חזק, ההתייחסות שלי אליה הייתה אף גרועה יותר.

כבר מתחילת הטיפוח שלי היה נושא זה בעיני המכשול העיקרי בתהליך הטיפוח שלי. אפילו היום אני עדיין מוטרד מכך. אני יודע שעלי להתעורר. מה הן הסיבות שבגללן אני נסער כל כך בקלות על ידי הטבע הדמוני הזה שלי? לאחר התעמקות רצינית בנושא, אני מאמין שהסיבות הן כדלהלן:

1. הצורך לחפש פנימה

למרות שהייתי מתחרט ומביט פנימה לאחר שכעסתי, החיפוש הפנימי שלי לא היה ממש אמיתי, ולמעשה היה די שטחי. לפעמים הייתי מנסה למצוא לעצמי תירוצים. בתת הכרתי נהגתי לחשוב: "אני באמת נהגתי בך באדיבות. כיצד זה ייתכן שלא אצביע בפנייך על הבעיות האלה שלך? מדוע לא נהגתי כך עם אחרים? האם הייתי נוהג כך אם לא היו לך החסרות ?"

למעשה, כל ה"הצידוקים" הללו רק העצימו את כוחו של ה"טבע הדמוני" הזה אותו ניסיתי לסלק. איך יכולתי לחשוב שאני 'באמת אדיב' כלפי אמי בזמן שלמעשה כעסתי עליה כל כך?

2. רגשות (צ'ינג)

כאשר הייתי נסער בגלל בני משפחה שהם מתרגלים, תמיד חשבתי שאין לי החזקה אליהם, אבל בעצם ביטאתי צ'ינג מאוד חזק. מדוע הצלחתי, בעקרון, להיות רגוע מול אנשים רגילים או מתרגלים אחרים, אך התרגזתי בקלות כשהתמודדתי עם מתרגלים שנמנים על בני משפחתי? זאת משום שחשתי שאין עלי להיזהר בבני משפחתי, וכך נחשפה בקלות ההחזקה לצ'ינג. מדוע הצלחתי להישאר שלוו ואפילו אדיש בזמן שהייתי עד לבעיות חמורות יותר של מתרגלים אחרים, אך לא יכולתי לסבול בעיות דומות אצל מתרגל שהוא בן משפחה? זאת משום שהצ'ינג היה נכנס לפעולה. ואז, כיוון שדברתי ונהגתי בצורה לא רציונלית, עניינים פעוטים היו הופכים לבעיות חסרות פתרון.

3. סובלנות ואדיבות

הרגשתי, שבקונפליקטים מול מתרגלים שהם בני משפחה, דברים שאינם סובלניים או אדיבים היו צצים בקלות כשהושפעו מצ'ינג. לפעמים דבריי היו מאוד קשים וסרקסטיים, שכן חשבתי שאני מיטיב עם אותו בן משפחה אם אני נוהג בו ביד קשה. למעשה לא הייתה זו אלא התגלמות האכזריות שלי.

4. ההחזקה לעצמי וחוסר סובלנות

לפני שהתחלתי לטפח, נהגתי לקבל החלטות בענייני הבית. לאחר שהתחלתי לטפח, הרגשתי שיש לי תכונת הארה טובה יותר. התחלתי לעבוד בהתמדה וגם התחלתי להעביר ביקורת על אנשים אחרים. באופן לא מודע התרגלתי לעמוד על כך שאנשים יפעלו על פי רצוני. הייתי עצבני ולהוט להצביע על החסרות או חוסר התמדה של בני משפחתי. הייתי מתעצבן אם דברים לא היו נעשים בדרכי שלי. שכחתי שלמעשה אותן בעיות קיימות גם אצלי, ובכלל לא חשבתי על האחרים. חוסר סובלנותי וגסות לבי עלו גם כאשר דיברתי על הבנותיי בנוגע לדאפא.

5. חיפוש תירוצים בתוך הדאפא

התירוץ בו השתמשתי לעתים התכופות ביותר הוא שהטיפוח שלנו הוא מהפְנים - הרמה המיקרוסקופית - אל החוץ, אל פני השטח. הרי כיוון שאנו משילים את החזקותינו שכבה אחר שכבה, עד שלא נגיע אל פני השטח החיצוניים, תמיד תופענה החזקות. הרי שתמיד יהיו קונפליקטים בין מתרגלים, אחרת לא היינו יכולים להשתפר.

המטרה לשמה כתבתי את המאמר הזה היום היא לחשוף את הטבע המרושע שלי ולסלקו במהירות האפשרית כדי שאהיה ראוי לכך שהמורה יציל אותי. זה גם נועד להזכיר לאותם מתרגלים שאולי גם להם יש בעיות דומות לאלה שלי להתעורר. גיליתי שלמתרגלים אחרים בסביבתי יש בעיות דומות, במידה כזו או אחרת, כאשר חלק מהבעיות עלולות אף להיות חמורות מאוד.

עלי להתעורר. אני רוצה לעקור את הרוע הזה מן השורש ולהיטמע בדאפא.