הדרך לחשיפת ההחזקה וחיסולה

התנסות מוועידת פאלון דאפא הרביעית לשיתוף התנסויות בישראל

ברכות למורה הכביר שלנו, ברכות לכל עמיתי המטפחים, שלום לכולם,

כל חיי הייתי אדם מאד אינדיבידואלי, עקשן ואנוכי. כמטפחת כל אלה הם החזקות חזקות מאד לעצמי שיכולות להתבטא בצורה מאד דמונית בפעולות מאד פשוטות בחיי היום יום.

במהלך הטיפוח, כאשר הייתי נתקלת במכשולים ולא עומדת בסטנדרט שחשבתי שאני אמורה לעמוד בו הייתי מחרישה זאת עם עצמי. באופן לא מודע לא רציתי שידעו על כך עמיתי, שכן הם עלולים לא להעריך אותי כפי שרציתי להיות מוערכת. הדימוי העצמי שלי בקרב חוג המטפחים, המשפחה והחברים היה חשוב בעיניי יתר על המידה.

בחודשים הראשונים של ההיריון חשתי בחילות וחולשה בכל הגוף, כאשר תרגלתי הייתי מרגישה עילפון וקושי כבר מהתרגיל הראשון, את התרגיל השני לא הייתי בכלל מסוגלת לסיים וקרה לי פעם או פעמיים שכשהגעתי לתרגיל הרביעי נפלתי על הרצפה בחוסר כוחות. בגלל כל אלה התחמקתי מללכת לאתר התרגול. זאת מכיוון שלא רציתי שיראו אותי עמיתי המתרגלים ויחשבו שאני "מטפחת לא טובה". באחת מפגישות הלימוד שיתפתי מתרגלים בהחזקה שגילתי לאגו ועל הקושי שלי לתרגל. כיוון שזיהיתי את ההחזקה וחשפתי אותה ב"אור יום" ובעזרת נחישות להמשיך לתרגל זה עבר ויכולתי לתרגל שוב.

את ההתבטאות להחזקה לעצמי ולדאגה לעצמי ראיתי שוב בזמן הלידה, כאשר הגעתי לחדר הלידה עם צירים הרופאים טענו שיש לי רעלת הריון שמתבטאת בלחץ דם מאד גבוה, והוכרזתי כחולה בסיכון הגבוה ביותר במחלקה, מכיוון שהגו'-אי-שה שלי היה מאד חלש באותו הבוקר, ומכיוון שחששתי מה תחשוב עלי המשפחה ולא רציתי להיקלע לעימותים, הסכמתי שיטפלו בי באמצעים של תרופות. ידעתי שנכשלתי במבחן בטיפוח והרגשתי אכזבה גדולה מאד מעצמי, ידעתי שעלי להסתכל פנימה ולבחון איך נקלעתי למצב זה.

ההחזקה הבולטת ביותר שראיתי הייתה שהיה לי איכפת יותר מדי מה יחשבו עלי. לדוגמה מה המשפחה תגיד ואיך היא תתנהג אם אני לא אקח תרופות. כאשר הרופאים כעסו עלי שהתנגדתי לקחת עוד תרופות התנהגתי כמו ילדה מפוחדת שלא רוצה שיכעסו עליה. חששתי ממה שיחשבו עלי המתרגלים העמיתים לאחר שנכשלתי במבחן כל כך בסיסי, ואם אין זה מספיק מוחי היה טרוד במה בעלי חושב עלי ואם הוא מזלזל בי על כך שאין לי מחשבה נכונה. לאחר שיתוף עם בעלי בבית החולים ושליחת מחשבות נכונות. התחלנו להבין איך שנינו נכנסנו למצב הזה. כמובן שחשתי שזו הייתה הפרעה מאד גדולה, שכן יום שחרורי מבית החולים היה בדיוק ב-20 ליולי ואת הפעילות באותו יום אני תיאמתי. לא רק שלא יכולתי להיות נוכחת בפעילות, גם לא יכולתי לסיים את הארגון בכל הימים החשובים שהיו לפני הפעילות. רק לאחר חודשים וחצי, כאשר קראתי התנסות של מטפחת אחרת, הבנתי את גודל ההפרעות שחוותי בכל מהלך התקופה האחרונה. מתרגלת עם עין פתוחה ניסתה להזהיר אותי, וסיפרה שבאתי אליה בממד אחר לבקש עזרה. בגלל האגו שלי לא לקחתי את זה בתשומת לב הראויה, חשבתי שהיא לא ראתה טוב, כי אין לי שום הפרעות אני לומדת כל יום ומתרגלת, וחשבתי מה פתאום שלי יהיו הפרעות, וכך אפשרתי פרצה ענקית שתרדוף אותי עוד בהמשך. בינתיים בבית החולים: הבנתי שטעיתי ולא הייתי מספיק נחושה בטיפוח. הרופאים עדין טענו שיש לי לחץ דם ברמה מסוכנת ולא רצו לשחרר אותי, אך כאשר הייתי במחשבה נכונה ואני ובעלי היינו כגוף אחד מלוכד, היה קל להתנגד לתכנון של הכוחות הישנים ומיד חתמתי על טופס שחרור ועזבנו את בית החולים. אחת מהתחושות הכי מסוכנות שהיו לי בבית חולים, הייתה שהיה רגע בו הרגשתי שמישהו אומר לי שאין אני טובה מספיק ואני בכלל לא מטפחת, זה כמובן לא היה האני האמיתי שלי, באותו רגע הבנתי איך כל אותם מתרגלים ותיקים, לאחר שנכשלו במבחן, החליטו לעזוב את הטיפוח. הבנתי שלהתמודד בהצלחה במבחן, זה פשוט, אך להתמודד עם הכישלון במבחן, זה בעצם עוד מבחן בפני עצמו, ובמבחן הזה לא התכוונתי ליפול. ידעתי שהרגשת הבושה מהמטפחים ומהמורה על הכישלון שחוויתי הם לא אמיתיים, ואם אמשיך בטיפוח המורה יאפשר לי לתקן את טעויותיי.

מתוך המאמר "לעבור את המבחן הפטאלי" מאי 2006 המורה אומר:

"כמאסטר שלכם אני אף פעם לא מנהל חשבונות לגבי הדברים המוטעים שאתם עושים במהלך הטיפוח, אלא זוכר רק את הדברים הטובים שאתם עושים וההישגים. באשר לתלמידי דאפא, כולם הגיעו לכאן תוך כדי טיפוח ורדיפה מרושעת לאין שיעור, מודעים עמוקות לקשיים שבטיפוח, והם לא יתייחסו בחוסר הבנה למתרגלים שהלכו בדרך מוטעית.... רק כשתחשפו את הדברים, תוכלו לסלק את ההחזקות ואת לב הפחד. אני ותלמידי הדאפא לא נתייחס בצורה של אנשים רגילים למתרגלים שהלכו בדרך מוטעית במהלך הטיפוח"

כאשר בתי, הייתה בערך בת חודשיים, המורה אפשר לי עוד הזדמנות לעבור את המבחן, ועוד הזדמנות לטפח. יום אחד גילתי בחזה אדמומיות וגוש קטן. בתחילה התעניינתי אצל האחות בטיפת חלב מה זה והיא אמרה שזה חסימה בצינורית חלב. הבנתי שעלי להסתכל פנימה. אך בהתחלה, הסיבה היחידה שרציתי לטפח הייתה, על מנת להיפטר מהגוש ולא על מנת לטפח באמת. מיום ליום הגוש גדל. כל יום גיליתי עוד החזקה, הפעם לא שמרתי לעצמי את הקושי שאני עוברת, ושיתפתי מתרגלים עמיתים בקשיי. כל שיחה עם מתרגל עזרה לי לראות זוויות אחרות שלא ראיתי קודם וכל שיחה קירבה אותי לשורש ההחזקה, שהיא ההחזקה לעצמי. לנוחיות שלי, לדימוי שלי, לחיים שלי, וכל מה שרק קשור בי. בוועידת הפא של שיקגו מיוני 2006 המורה מתייחס לחשיבות שיתוף ההתנסויות:

"וועידות הפא של מתרגלי הדאפא הן אסיפות פא בהן הם משתפרים באמצעות לימוד זה מזה, שמאפשרות להם למצוא היכן הם בחסר בהשוואה לאחרים, ושמאפשרות להם לחזק את מחשבותיהם הנכונות בנתיבים שלהם לשלמות"

לאחר שיחה עם מתרגל אחד ראיתי שהיה בי משהו שבכלל לא רצה להיות אמא. לא מכיוון שלא רציתי להיות אמא, אלא לא רציתי לוותר על סדרי עולמי בשביל מישהו אחר. גיליתי שמאד קשה לי לחשוב על מישהו אחר, ועוד יותר קשה לי לוותר על העצמי. מתרגל אחר עזר לי לראות שיש לי החזקה לסוג הבהרת האמת שאני עושה. בעבודת הדאפא שלי הייתי מתאמת פעילויות, והייתי הולכת לחלק עלונים בימי שבת - ופתאום את שניהם אינני יכולה לעשות, הבנתי שזה הדרך שהמורה בחר לי ודרך האמהות אני גם יכולה לעשות הבהרת אמת ואני לא צריכה להיות קשורה לצורה מסוימת, ואכן היום אני יכולה לעזור יותר לעיתון ולכן גם לקחתי על עצמי להיות עורכת של מדור, דבר שלא הייתי עושה קודם. מתרגל אחד אמר: "אם המורה היה מבקש ממני לנקות נעלים הייתי עושה את זה". הייתי יותר מדי קשורה למה שאני מעדיפה וזהו פשוט סוג אחד של צ'ינג. בהרצאה השישית מ"ג'ואן פאלון" המורה מדבר על כך:

"לאהוב לעשות דברים זה צ'ינג, לא לאהוב לעשות דברים זה שוב צ'ינג, לראות מישהו כטוב או כלא טוב, חשק לעשות או לא לעשות משהו. כל דבר הוא צ'ינג כל דבר שייך לצ'ינג ואנשים רגילים בדיוק חיים בשביל הצ'ינג. אז כמתרגל וכאדם שמעבר לרגיל, אין על האדם להשתמש בעיקרון הזה כדי לשפוט דברים".

מתרגל אחר עזר לי לראות כמה אני אנוכית, ואפילו בסטנדרט של אנשים רגילים אינני אדם מספיק טוב. ואחד הדברים החשובים ביותר שראיתי היה שאינני אוהבת לסבול, ואני מנסה להתחמק מכל סוג של סבל. בהרצאה רביעית מ"ג'ואן פאלון" המורה מלמד:

"הייתי אומר שהכאבים הפיזיים הם הדברים הקלים ביותר לסבול. אפשר להתגבר עליהם בחרוק שיניים."

שלושה ימים לאחר שדיברתי עם האחות עברתי שם שוב עם בתי. האחות ראתה אותי מניקה ולכן ראתה שוב את החזה שלי היא אמרה שזה נראה רע מאד ושעלי ללכת לבדוק את זה ואם אני לא הולכת לרופאים אזי מוטב שאלך למרפא אלטרנטיבי או לרופא אליל, אך שאפנה לעזרה. אמרתי לה שאעשה זאת היום, כשבלבי אני יודעת שאני הולכת ללמוד את הפא עם שתי מתרגלות. ידעתי ששיתוף ולימוד של הפא הם מה שיכול לעזור לי. באותו יום קראנו הרצאה ראשונה, בהרצאה זאת הבנתי שהמורה כבר ניקה את שורש המחלה וכאשר שלחתי מחשבות ראיתי שאכן אין שם כלום ומה שעלי לשחרר זה רק התופעה על פני השטח וההחזקה שיש לי לתופעה הזאת. במשך הימים הבאים הגוש גדל וכל יום לימוד הפא שלי נעשה יותר ויותר מעמיק. כל יום גילתי עוד החזקות. הבנתי שעל הג'ו-אי-שה שלי להיות חזק וראיתי שאם לרגע קט אני משאירה פתח מיד יבואו מחשבות דמוניות שיפריעו לי וינסו לגרום לי לדאגה כמו: "אבל איך זה ייפתר בסוף?" ו"איך אני אגרום לזה להיפתר?". בערך שבוע לאחר הופעת הגוש התעוררתי מהשינה עם גוש קטן וכואב בעין. הרחמים העצמיים שלי גדלו והרצון שלי לפתור את הבעיה גם הוא גדל. חשתי שאני מטפחת נוראית ושכל המאמצים שלי באותו השבוע לטפח לא שווים לכלום. הייתה לי הרגשה שמרוב החזקות כבר לא רואים את ההחזקה. יום למחרת תוך כדי דיבור עם בעלי גירדתי בראש וכאשר הסתכלתי על היד ראיתי כינה. בנקודה זאת הכל נראה לי כבר כמו פרודיה, חשבתי לעצמי מה עוד יקרה לי, ואז הבנתי שההתדרדרות במצב היא מכיוון שאין בי מחשבה נכונה אחת, ולכן יש מאה עוולות. הגעתי לנקודת ייאוש ואמרתי שאני מוכנה לוותר על הכל, על כל החזקותיי. שוב דרך שיתוף עם מטפח הבנתי שאני אדם מאד אנוכי ועקשן, ושעלי לשנות את דרך המחשבה שלי מהיסוד, אחרת אני מסתכלת על הכל כאדם רגיל ולא מתוך הפא. המורה מלמד אותנו שאי אפשר לשפוט את המק"ס (המפלגה הקומוניסטית הסינית) מתוך תרבות המפלגה, וכך אי אפשר לטפח מתוך המנטאליות של האדם הרגיל. רק אם אשנה את התפיסות הבסיסיות שלי אוכל לטפח באמת; להיפטר מהחזקות ולהרים את השינג-שין. כאשר התעצבתי על כך שאני סובלת, בעצם הייתי אדם רגיל שלא רוצה לטפח, כאשר דאגתי למה שיקרה וחשבתי שעלי לעשות משהו, לא האמנתי במורה. הבנתי בצורה חדשה למה צריכים להסתכל על קשיים כאושר ואיך כל זה זו הזדמנות לטיפוח.

הבנתי שזה התנאי הכרחי ביותר בטיפוח. מצב הגוש בחזה נראה כמחמיר, כל הנקה הייתה מסכת של כאבים עצומים, הקדשתי את ימי ללימוד פא תרגול והסתכלות פנימה ולא האמנתי איזה מחשבות שטותיות עוברות לי בראש, כמו: פחד מכך שחמותי תראה אותי מניקה ואת הגוש שיש לי, או שאני אלך עם עין סתומה ואהיה מכוערת, פחדתי שיתחילו לשאול אותי למה אני לא מטפלת בזה. בנוסף התבכיינתי שכואב לי נורא למה מגיע לי כל כך הרבה סבל. פעם אחת הרגשתי כמו הבחור בספר שפתאום קורים לו הרבה אסונות ואם זה יקרה לאדם רגיל הוא ירצה לתלות עצמו. כאשר שמעתי עצמי מתבכיינת בפני המורה חשבתי על פיסקה אחרת בספר בו המורה מדבר על תלמיד שהוא חשב שהוא טוב ולכן הגביר לו את הקשיים על מנת שיוכל להתקדם במהרה חשבתי מה האני האמיתי רוצה והבנתי שהאני האמיתי שלי מאד שמח מההזדמנות שהמורה נתן לי. המורה אומר ב "יסודות להתקדמות במרץ 1" במאמר "מצבים":

"אדם רשע נוצר מקנאה. בגלל אנוכיות וכעס הוא מתלונן שדברים אינם הוגנים כלפיו. אדם רחום הוא תמיד עם לב של חמלה. ללא טענות וללא שנאה, הוא מתייחס לקשיים כאל אושר. לאדם מואר אין כלל החזקות. הוא מתבונן באנשי העולם, המובכים על-ידי האשליה."

מילים אלו חדרו את לבי כחץ והבנתי איך עלי לחשוב ולהתנהג. הבנתי גם שאם אני במחשבה נכונה אז אנשים רגילים בכלל לא יתעסקו עם הדרך שבה אני חיה את חיי, והמצחיק הוא שכאשר שחררתי את ההחזקה לאיך אני נראית ומרגישה, פתאום אנשים סביבי התייחסו אלי כאילו אני מלאך שהגיע אליהם. באותו הערב הכאב היה קשה ביותר והעיר אותי מהשינה ישבתי במיטתי ובכיתי. בעלי אמר לי שאני צריכה להיות שמחה שיש לי הזדמנות לטפח, ואכן בלבי הסכמתי אתו. ואחרי שדיברנו והמחשבה שלי נהפכה להיות כזאת של מטפח ולא של אדם רגיל, הכאב נרגע ויכולתי לחזור ולישון. בינתיים הכאב בעין נעלם כלא היה, ויום למחרת בזמן שלמדתי את הפא בתי החלה לבכות, הבנתי שהגיעה שעת האוכל, וכאשר התכוונתי להיניק אותה מהשד בעל הגוש, גילתי שנוצר חור קטן וממנו יוצא בקצב מה שנראה כמו החלב שתקוע שם. במשך כמה שעות כל הנפיחות שהייתה כמעט ונעלמה לגמרי אומנם התהליך היה כואב אך כבר לא ריחמתי על עצמי.

בזמן שאני כותבת את ההתנסות עדין יש לי אי נוחות, והתהליך לא לגמרי הסתיים, אך חל בי שינוי מהותי. דבר ראשון אני מבינה שאם כמטפח אתה מחפש כל הזמן את הנוחיות בכביכול תירוץ שזה בשביל הרמוניה, אז בעצם אתה לא יכול לטפח, כל קושי שאנו נתקלים בו וכל קונפליקט הוא בדיוק ההזדמנות הנדירה שלנו.

דבר שני שהבנתי, שכאשר חששתי מהדימוי של המטפחים עלי ורציתי להיות מעורבת, גם עבודת הדאפא שלי הייתה מלב של האימות העצמי, ולא למען יצורים חיים, וגם השיתוף שלי לא היה ממקום אמיתי, ולכן לא ניצלתי היטב את הכלי המדהים שהמורה נתן לנו, שהוא שיתוף ההתנסויות וההבנות.

מכיוון שאפשרתי לכל כך הרבה החסרות להתקיים, הכוחות הישנים ניצלו זאת והפריעו לי, חשבתי שאני חסינה מפניהם ומספיק שאסתכל פנימה ואתקן עצמי, אך בעצם כך הכרתי בתכנונים שלהם ואפשרתי להם להפריע לי, וכתוצאה מכך לפעילויות שארגנתי ולחלק שלי בעיתון.

וכמובן על ידי כך שעברתי את כל זה, עשיתי את אחד הדברים החשובים ביותר שעל תלמיד דאפא לעשות, אימתתי את הפא. דרך לימוד גילתי שוב כמה שהכל קיים ב"ג'ואן פאלון" ושהפאלון דאפא הוא פא אמיתי. אם נאמין במורה ונלך בדרך שהוא נתן לנו, נוכל לשנות את המחשבה שלנו מהיסוד ולהבין את האדם ואת היקום באמת.

תודה לכל המטפחים על ההקשבה הכנה ועל האפשרות להתקדם ולהשתפר כגוף אחד ותודה למורה על חמלתו ללא הגבולות.