לאמת את הפא

התנסות מוועידת פאלון דאפא הרביעית לשיתוף התנסויות בישראל

שלום לכולם, במעמד מרגש זה ברצוני להתייחס להבנות שלי באימות הפא שלי.

להבנתי, אימות הפא הוא לגלות ולבדוק את עצמנו באופן מתמיד כדי לראות אם התעוררנו לפא בתהליך הטיפוח. בתהליך זה של טיפוח, הפלאי קורה, והכל מסתדר לאט להיגיון. כל כך הרבה החזקות הלכו, כל כך הרבה החזקות נותרו, אבל זה לא משנה, אני ממשיך לטפח בחריצות, והכל מסתדר הרבה יותר טוב ממה שאני מדמיין.

אתחיל בסיפור על היישום הפרקטי של הפא בתקופה בה הייתה לי רק משאלה לטפח, ועדיין לא טיפחתי.

לפני שתרגלתי תמיד הייתה לי בקשה בלב לטפח לקראת רמות גבוהות. בחיפושי נתקלתי בהמון מכשולים ומחסומים שניסו פשוט למנוע ממני מלהתעסק בכל הנוגע ל"רוחניות". כל כך הרבה דברים מבולבלים, שזה מבלבל רק לחשוב עליהם. אבל איכשהו שמרתי על מנטאליות פתוחה, עדיין רציתי לעשות משהו שבאמת יוביל אותי להיות אדם טוב, ושבאמת יעזור לי לפחות לבנות בסיס להיות מטפח, ולא סתם לתרגל. רציתי באמת לטפח. למרות שלמדתי שיטה מבולגנת, הייתי פתוח לכיוונים חדשים ולא מסופק ממה שהיה. ואז נתקלתי בדאפא. אני חושב שפה אימתתי את הפא, כי מה שקרה לי קרה על פי החוק: כאשר באמת רציתי לטפח, ולא הסתפקתי בשום דבר שאינו טיפוח – המחשבה הזו הרעידה את העולם של עשרת הכיוונים והגעתי לטפח בדאפא.

זה שיעור חשוב ביקום הזה - כמובן שזה לא מוחלט שהאדם יתעורר, אבל באמת שהכל הסתדר כך שאקבל את הכלים המתאימים ללמוד את הפא ולקבל אותו בשלב זה. היום אני כבר לא מחפש. אני מטפח.

ישר כשהתחלתי לתרגל נבחנתי האם אני רוצה להמשיך לטפח. אדם קרוב אלי אמר שזה רע, ושאם אני מטפח אז לא נוכל לשמור על קשר. אחרי חריקת שיניים החלטתי שכן, אני ממשיך לטפח, ואז הקשר שלי איתו השתפר מיד. כל פעם שהייתי צריך לעלות רמה, אז שוב קשרים כמעט ניתקו, אבל המחשבה שלי הייתה: "אני לא יודע מה אני יכול לעשות, איכפת לי מהאדם הזה אבל אני ממשיך לטפח – זו הבחירה שלי". כשעשיתי את זה גיליתי בהרצאה תשיעית בספר "ג'ואן פאלון" שהמורה אומר:

"אחרי שעוברים עצי ערבה מוצלים יהיו פרחים זוהרים ועוד כפר מלפנים."

אבל חשוב לעבור אותם ולא להתבוסס בצילם. הקשר עם אותו חבר כרגע טוב מתמיד. הורי התנגדו,  כשנרגעתי והסברתי את עצמי ברציונאליות הם נרגעו, וראו שבאמת זה עושה לי טוב. נבחנתי לגבי ההחזקה שלי לזמן - כל הזמן דאגתי שאין לי מספיק זמן ושהתחלתי מאוחר מדי. אבל כשבאמת נרגעתי ולמדתי את הפא, גם זה נרגע. למעשה, לא משנה מה עשיתי, כשהיה לי לב שליו ורחום, כשהעמקתי את הבנתי בפא, כי זה מה שחשוב לי - הכל הפך להיות נורמאלי והרמוני. ברמה האישית, זה מה שאני רוצה וצריך לעשות כדי להיות שלם עם עצמי, בלי קשר לאייך רואים אותי. כשיראו אדם שלם, ירגישו את זה, וירגישו עם זה טוב. כשיראו אדם מפוחד, ישפיעו עליו ויתנפלו על ההחזקה הזו. למטפחים שמתחילים את דרכם בפאלון דאפא עלולה להיות נטייה לחשוב שפאלון דאפא מיטיב בהרבה היבטים, ואז אומרים שפאלון דאפא הוא טוב. אבל מתוך החזקה לפחד ממחשבה של הסביבה, המטפח עלול לחשוב שאולי יש דברים שצריך להסתיר מהסביבה שלי כי "מה יחשבו עלי". לדוגמא, מה יחשבו עלי שאני לא רוצה לשתות אלכוהול, או שאני מאמין בגלגול נשמות, שאיכפת לי שישמרו על הספר, או שאני מאמין במורה. זו נקודה שחשוב להבין לגבי ההחזקה של פחד מאייך יראו אותך, והצורך למצוא חן. ואז אתה חייב להיות כן עם עצמך, אבל לא אובססיבי בצורה שתיראה קיצונית, אנחנו מטפחים בתוך חברה, ואני מבין שצריך לאזן את היחסים בינך לסביבה. חשוב לזכור את זה. תאמינו ללי הונג ג'י שהדאפא הוא הרמוני, תאמינו לי, תאמינו למטפחים. זאת האמת. אל תקנאו במי שהרמוני או מצליח או נחוש, הקושי בטוח ישתנה ויהיה זיכרון עמום, ואתם תגיעו לאן שטוב לכם. תבטחו בתהליך, באמת דואגים לכם. דואגים לנו. בביטחון בפא אנחנו הופכים אותו בראשינו מתיאוריה ערטילאית, לכלי שנבחן במציאות. אבל זה כרוך באמונה. בהרצאת הפא בסידני 1996 המורה אומר:

"ההתעוררות באה קודם, הראייה אחר כך".

גם את זה צריך לאמת. אנחנו לפעמים רגילים להפך - הראיה באה קודם וההתעוררות אחר כך... איך יכול להיות כזה דבר בטיפוח?

ניסיון עם הטיאן מו

מכיתה י' אני מנסה לפתוח את העין השלישית בכוח. כשקיבלתי את הפא, הבנתי שזאת החזקה, וכבר הרגשתי שיש לי שם לוח, ושכל פעם שאני חושב על זה, הוא נהיה עבה יותר. כך, גם עם ההחזקה להבין, פנטזיות על לראות היו בי שוב ושוב. הנחתי אותן, ואז ראיתי ניצוצות, התלהבתי, וזה נחסם. יום אחד הנחתי יד על אדם וראיתי את כל פנים הגוף שלו כשדה כחול סגול. נבהלתי ומאז זה לא קורה. מטפלים בי ודואגים לי שלא אפתח החזקה. לבסוף ההחזקה נשחקה, והיום כמעט לא איכפת לי, וכשמופיעים ניצוצות כבר לא איכפת לי כמעט. לא איכפת לי אם אראה או לא, אם זה דמיון או מציאות, אני מטפח. למה היכולת הזו נחשבת? מה שחשוב זה הויתור על ההחזקות, השאר הוא תופעת לוואי.

התמודדות עם הזמן

אין לי מה לומר, פעם לא הבנתי איך אקרא פרק ביום, כיום אחרי שפרצתי את זה בכך שהתעקשתי, אני מגלה שאפשר לעשות את הכל וגם לקרוא ולתרגל כך ששאר הדברים נשארים מאוזנים. זה לא קשה אחרי שהחלטתי את זה, פשוט קראתי את הפא, עשיתי החלטה, והזמן הסתדר לו מעצמו. זה גם עניין של ניהול, אבל ברגע שמחליטים, זה פשוט מסתדר. יהיה מספיק זמן לחברים, למשפחה, לבן זוג, לילדים ולעבודה.

שיפור בתרגול

תחילה, היה לי מאוד קשה לתרגל. הידיים כאבו בתרגיל השני והרגליים כאבו בחמישי. התהליך שקרה עם התרגיל השני היה יותר מהיר. התעקשתי להחזיק לא משנה מה. בהתחלה זה כאב, אחר כך גופי רעד, ולפתע חשתי קלות. התלהבתי, ושוב זה כאב. הפסקתי, וחשתי קלות. פחדתי, וזה שוב כאב וכו'. בסופו של דבר, הרמות של הריכוז והאנרגיה עולות ככל שאני מותר. זה קשה לי למדי, כי אני מתלהב מהתחושות הפיזיות הייחודיות, אבל בשיעור הקשה של הכאב אני לומד פשוט להיות מרוכז. ניסיוני עם ישיבת הלוטוס היה קשה בגלל הכאבים, אבל מתיחות הדרגתיות בפרפר מצד אחד, והתייחסות בקלילות להצלחות או כישלונות בישיבה בלוטוס וניסיונות מתמידים מצד שני עזרו לי מאוד. הדרגתיות היא גם חשובה. בנוסף עלי לציין שהתקדמותי המרכזית הייתה בכך ששיפרתי את השין-שינג, והפכתי לרגוע יותר ושלו יותר בחיי היום יום שלי, ולקחתי את התרגול כמשהו אינטגרטיבי להם, ולא כ- "עכשיו, אני נרגע, ומתרגל".

בכל הטיפוח נתקלתי בקשיים לאזן בין מה שאני חושב ורואה בעולם לבין איך שיקבלו אותי, איך שיעכלו אותי ואת הרעיונות שלי. אני מגלה שמתוך אכפתיות לסביבה, תמיד אפשר לאזן את המצבים הלא הרמוניים. ושוב, כשאתה שלם אז הסביבה שלמה אתך, וזה נפלא. זה כמו אור שקורן ממך. הפנים קורנות, העיניים רגועות ומאושרות, הלחיים אדומות, והכל כמו נמס מבפנים. ההרים של אתמול הם הגבעות של מחר, הם התלוליות של מחרתיים. דרך שלווה וטיפוח נחוש בתקופת תיקון הפא, הכל מתאזן, זה נפלא. זה יותר ממה שהייתי יכול לחלום עליו. אז מה שווים חלומות? ככל שהלב משתפר, האנרגיה גדלה, הצפיפות שלה גדלה, וכל הגושים השחורים וההפרעות הזרות ימחו כמו אבק. זה כוחם של אמת חמלה וסובלנות.

המטפחים העמיתים שעימם דיברתי עזרו לי רבות, אבל בסופו של דבר הם רק הרגיעו אותי, מיקדו אותי, ועזרו לי להסתכל פנימה ולהשתפר. כשאתה קורא את הפא אתה קורא עם המושגים שלך, אבל כשאתה מדבר עם מתרגל הוא קורא את הפא עם המושגים שלו, ואז הוא נותן לך פרספקטיבה חדשה. לכן הסתכלות של מתרגלים אחרים הם כה חשובים בגילוי ההחזקות שלי. אבל מצד שני נתקלתי במטפחים שדורשים מעצמם סטנדרטים שבשבילי היו מאד רחוקים, שבמצב שלי נראה לי לא נכון או מוגזם. מניסיוני לנסות להעלות את הסטנדרטים שלי לפי סטנדרטים של אחרים – זה מתסכל ולא מועיל. אני צריך להתקדם בקצב שלי, כפי שנכון לי, כדי שבסופו של דבר אולי אבין אם הסטנדרטים שלהם נכונים עבורי או נכונים בכלל. היום אני מבין שעלי לעשות את זה לאט לאט. לטפח בנחישות וביציבות, ולהתקדם. וככה, בנפילות ובמעידות אני מתקדם ומרגיש שהעתיד של כל מי שרוצה ועושה, ומוכן באמת להקריב את ההחזקות שלו, באמת להקריב אותם, להניח אותן, לעזוב אותן, יזהר. לכל המתרגלים החדשים כמוני, ההבנה שלי היא שעלינו להדביק את הפער, לדבר עם הרבה מטפחים ותיקים, ולהבין שזה יהיה תהליך שלא יקרה ברגע של יום יומיים, אלא ברגע של קצת יותר. אבל הרגע ההוא הרבה יותר קצר ממה שאני דמיינתי, וכך גם אתם בוודאי. דואגים לנו. יחד עם הקשיים, שלומדים להסתכל פנימה, מרוויחים באמת. אני חושב שעקביות דרושה, אבל גם קלילות, כי אתה בסך הכל בן-אדם שמטפח.

זו הבנתי הנוכחית, תודה על ההקשבה.