להדריך את ילדינו בטיפוח, זה חלק מהטיפוח של עצמנו

(Minghui.org)

שמי הוא גאו ג'ינג. התחלתי ללמוד את הפא בשנת 2002. בני הוא כעת בן שש והיו לי בעיות בהדרכתו בטיפוח, כך שהגעתי לדרכים קיצוניות. פעם חשבתי שאני צריכה להכריח אותו לטפח, בפעם אחרת חשבתי שאני צריכה לתת לו לטפח בצורה טבעית. לבסוף, בעזרתו והדרכתו של המורה, הגעתי להבנה טובה איך להדריך אותו בטיפוח.

בתחילה חשבתי שטיפוח הוא עניינו של כל אדם ואדם. חשבתי שהפא ידריך את בני לטפח והמורה יארגן את דרך הטיפוח שלו. השמעתי לו את ההרצאות של המורה ושיננתי לו את הונג יין . לא חשבתי שיש לי אחריות כלשהי על הטיפוח שלו.

יום אחד היה לי חלום בו ראיתי את עצמי מתכוננת לתופף בתוף מותן בתהלוכה, אבל שכחתי את התוף והתלבושת בבית. כמעט התחלתי לבכות, כשבני הביא לי את התוף והתלבושת. מאוד הערכתי זאת בחלום. מאוחר יותר סיפרתי את החלום לעמיתיי המתרגלים, ובני שמע זאת. הוא אמר: "אמא, באתי לכאן לעזור לך לחזור למקום של המורה". הוא היה אז רק בן שלוש. לא סיפרתי לו מעולם על הפא או לאן נלך לאחר שנגיע לשלמות. דבריו הקפיצו אותי.

מאוחר יותר, כשתרגלתי את חמשת התרגילים, ראיתי בעזרת הטיאן-מוּ שלי שהמורה לימד את בני את התרגילים. לפתע הבנתי שלא עשיתי את המוטל עלי. המורה עשה מה שהיה עלי לעשות, כך שחשתי אשמה. בהביטי פנימה, הבנתי שהסיבה שלא לימדתי את בני את התרגילים היא החזקות שפיתחתי בחברת האנשים הרגילים: אנוכיות, עצלות וחוסר אחריות. החלטתי לכן להנחות את בני בטיפוח.

מאחר ולא הייתה לי הבנה טובה של הפא, הלכתי לקיצוניות אחרת. הכרחתי אותו ללמוד את הפא ולתרגל יחד איתי בכל יום. הוא היה רק בן ארבע. לא הסברתי לו את הטרמינולוגיה של הפא בזהירות, כך שהוא לא הבין מהו הפא. במשך זמן רב הוא היה בורח ממני כשניסיתי לדחוף אותו ללמוד אתי את הפא. שאלתי אותו מדוע הוא בורח. הוא ענה שהוא צריך לשירותים או שהוא צריך לסיים לאכול, והיה עלי להמתין לו שיסיים אותם דברים. הוא עשה הכל לאט בכוונה, ואני בזבזתי זמן רב במטרה לשפר את הגוף האחד אתו.

שאלתי את עצמי אולי אין עלי להדריך אותו לטפח. התשובה שלי הייתה: "כן, אני צריכה". אם כך מה הייתה הבעיה ? הבטתי פנימה שנית, ומצאתי שלמרות שניסיתי להדריך אותו, התמקדתי אך ורק ברמה השטחית של הדברים, והתעלמתי מטיפוח השין-שינג שלו. הבנתי שזו עדיין הבעיה שלי, כיוון שהאגו שלי עמד בדרך, כשלא רציתי להשקיע יותר מדי זמן ואנרגיה במאמץ כזה. החלטתי שעלי להיפטר לגמרי מן ההחזקות שלי לעצלות, לאנוכיות ולחוסר אחריות. לאחר הבנה זאת לא הכרחתי אותו יותר. במקום זה שוחחתי אתו בסבלנות ועניתי על שאלותיו. מצאתי שאני יכולה לענות לכל השאלות שלו בהתייחסות לפא.

פעם הוא שאל אותי איך הוא יצא מן הבטן שלי. עניתי: "הרופא חתך את בטני והוציא אותך החוצה". הרגשתי בת מזל שהיה לי ניתוח קיסרי, אחרת לא הייתי יודעת מה לענות לו. אז הוא שאל אותי שאלה אחרת שלא ידעתי לענות לו אם לא הייתי מטפחת דאפא. הוא שאל: "איך נכנסתי לתוך הבטן שלך?" עניתי: "באת לבטן שלי ממימד אחר". הוא לא הבין, כך שאמרתי: "האם המורה לא אמר שכולנו מן השמיים? המשמעות היא, שהשמים הם מימדים אחרים. אלה לא השמים שאנחנו רואים עכשיו. אתה היית בשמים וראית את גאו ג'ינג שהייתה אמורה לקבל את הפא, כך שאמרת לעצמך: "אני רוצה להיות הבן שלה, כדי שתדריך אותי לטפח פאלון דאפא. בדיוק כך, באת לתוך הבטן שלי מן השמים. ברגע שנכנסת, נתתי לך גוף פיסי וגדלת יותר ויותר בתוך בטני". הוא היה מאוד מרוצה מן התשובה שלי ונענע בראשו אלי. כך בדיוק הסברתי לו את המשמעות של חייו.

פעם כשהיה לו חום, בעלי שאינו מתרגל התעקש לקחת אותו לבית החולים ולקנות כמה תרופות בשבילו. כשבעלי הלך לעבודה, שאלתי את בני אם הוא רוצה לקחת את התרופה. הוא סירב. אמרתי לו: "עבר כבר זמן רב מאז למדת את הפא ותרגלת את התרגילים. הפכת לאדם רגיל. המורה אומר שלאדם רגיל יש מחלות. כשתהיה זקן, תהיה כמו סבא שלך, שלא יכול להזיז את ידיו ורגליו ותצטרך לשכב במיטה כשאתה מחכה למוות". הוא אמר: "אני לא רוצה להיות אדם רגיל. אני רוצה ללמוד את הפא ולתרגל את התרגילים". לאחר מכן הוא היה מעוניין לקרוא את הפא.

כשאני עונה על כל שאלותיו בחיי היום יום, לימדתי אותו איך מטפח צריך להתנהג ולחשוב, וגם מושגים רבים של טיפוח שהוא יכול להבין בגילו, אבל ברמת ההבנה שלי.

המורה נתן לי רמזים רבים. לדוגמה, פעם אחת החזקתי את ידו ברחוב כשהלכנו, אבל הוא נפל. מעט מאוחר יותר הוא התנגש בראשו בעמוד בקניון, ואחר כך התנגש בעץ גדול. הייתי מעט עצבנית, אבל אז הבנתי שזה רמז מן המורה. העובדה שהוא נפל והתנגש בעץ בזמן שאחזתי בידו, משקפת את העובדה שלא פעלתי היטב בהדרכתו בדרך הטיפוח. להורים יש את האחריות לטיפוח ילדיהם.

התחלתי לשים לב לטיפוח שלו כשאני עושה שימוש בחוקים של הפא כדי להדריכו, לומר לו לטפח שין-שינג , ולדרוש ממנו לרכוש סטנדרטים של מטפח. במקביל שמתי לב לטיפוח של עצמי. מצאתי שהוא יודע שההחזקות הן רעות, אבל הוא לא ידע לזהות את ההחזקות שלו.

לדוגמה, פעם שיבחתי ילד אחר והוא לא היה מאושר עם זה. אמרתי לו שהוא מקנא. הוא כמעט בכה ואמר: "לא, אין לי את ההחזקה של קנאה". שאלתי אותו: "האם אתה יודע מהי קנאה?" הוא ענה: "לא איני יודע" הסברתי לו: "אתה מקנא אם אתה לא שמח כשאחרים מקבלים תשבחות ואתה לא". שאלתי אותו: "האם לא הרגשת שמח כששיבחתי את אותו הילד?" הוא נענע בראשו. שאלתי אותו: "מה תעשה בעתיד כשדבר דומה יקרה?" הוא ענה: " אמא, עכשיו אני מבין. עלי להיפטר מן הקנאה שלי". אחרי זה לא ראיתי אותו מקנא באף אחד. בדרך דומה, ציינתי בפניו גם החזקות כמו התלהבות יתר, התפארות, והחזקות אחרות.

מצאתי שהוא מסוגל לסלק את ההחזקות שלו במהירות. הוא יכול היה לעשות זאת ברגע שציינתי את ההחזקות בשבילו. הוא לא נפגע כשציינתי את ההחזקות שלו, והוא לא חזר על אותה שגיאה פעמיים. אולי כיוון שהחזקות ומושגים של ילד קטן לא נוצרו בשלמותן.

למרות שלא קרא ותרגל מספיק, השין-שינג שלו השתפר במשך הזמן. הבנתי שעבור ילד, הקריאה בפא איננה מספיקה, כיוון שהוא לא מבין מושגים רבים ואת המשמעות העמוקה של הטיפוח.

זה מאוד קשה לילד להבין את הפא. הבנתי מן הפא של המורה, שהתרבות וההיסטוריה האנושית קיימים כדי ללמד את הפא. אנו מבינים את הפא מנקודת מבט של התרבות המסורתית. הסיבה שאנחנו יכולים להבין את הפא, היא כיוון שקודם ללימוד הפא, למדנו כבר דברים רבים על התרבות המסורתית. אך לילד אין את הבסיס הזה. לבני אפילו אין אוצר מילים מספיק בסינית, כדי לעזור לו להבין את הפא.

בהתחלה, ביקשתי אותו לשנן רק את הונג יין. השיר הראשון שניסה לשנן היה 'אדם ישר'. יום אחד הוא שאל אותי: "האם כל הקטניות מרות?" [המילים 'נרחיק', ו'קטניות', מבוטאים בסינית באותה צורה]. באותו הרגע הרגשתי שלא מגיע לי להיות אמו של המתרגל הצעיר הזה. לכן לימדתי אותו את המשמעות של מילים רבות בפא, כמו רווח, הפסד, אדם רגיל ושאקיאמוני. כשההבנה שלי את הפא השתפרה יותר ויותר, התמדתי להביט פנימה ולטפח את עצמי בסוגיה איך להדריך ילד בטיפוח. אני כבר מסוגלת כעת להדריך אותו להתקדמות יציבה בדרך הטיפוח.

1. לעודד אותו להקשיב להרצאות של המורה בנוסף לקריאת הפא. כמו כן הסברתי את פירוש הרמה החיצונית של מילים בפא. דילגתי על כמה חלקים ב"ג'ואן פאלון" בהתחלה, כמו ההיסטוריה של הבודהיזם, צ'יגונג, טיפול במחלות טיפול בבעלי חיים, כיוון שהוא לא יכול היה להבין זאת. הסברתי את המשמעות שלהם אחר כך, וכך בהדרגה סיימנו את כל הספר "ג'ואן פאלון". אותו הדבר עשיתי כשלימדתי אותו את "הונג יין".

2. ניסיתי להמריץ את הג'ו-יואן-שן שלו (ההכרה העיקרית). לא הכרחתי אותו לתרגל, אך הסברתי לו מדוע עלינו לתרגל. לילדים אין משמעת עצמית כמו למבוגרים. למרות שהבין את חשיבות התרגול, עדיין הייתה לו החזקה לטלוויזיה ולמשחקים.

המורה אומר:

"בלי מי-שין כלפי ההורים, לא היו יכולים לגדל ולחנך את הילדים". (יסודות להתקדמות במרץ I – "מהי מי-שין")

השתמשתי במי-שין שלו אלי ובהחזקות שלו, כדי להדריך אותו לתרגל. אמרתי לו: "אתה לא מתרגל ואני לא אכריח אותך. אני אתרגל בעצמי ואני אעוף לשמים להיות בודהא ואתה תישאר פה עם אביך". הוא ענה מייד: "אני לא רוצה להישאר כאן, אני רוצה לבוא איתך". אמרתי: "אם אתה רוצה לבוא איתי לשמיים, להיות בודהא, עליך לרכוש גוף של בודהא, ותרגול עוזר לך לשנות את גופך לגוף בודהא". מאז, הוא תרגל איתי בכל יום. ככל שהבנתו בפא השתפרה יותר ויותר, לא היה לי צורך לשכנע אותו לתרגל.

בהתחלה הוא גם לא יכול היה להרגיע את עצמו להקשיב לפא, או לתרגל. הוא תמיד התנועע, כך שאמרתי לו: "המורה רוצה שנעוף לשמים להיות בודהות, אך ישנם כוחות מרושעים שמנסים להפריע לנו. הם לא רוצים שתקשיב לפא או שתתרגל. כשאתה לומד את הפא, הכוחות המרושעים אומרים: "לך תשחק, אל תלמד את הפא. כשאתה מתרגל, הם מנסים להפריע לך. הם גורמים לך לגרד את הגוף או לרצות ללכת לשירותים וכך הלאה. הם רוצים שתישאר כאן לסבול. אך הם פוחדים מן הרצון החזק שלך. אם לא תקשיב להם, אם תלמד את הפא בשלווה ותתרגל, הם יפחדו. ואז הם יסתלקו". הבן שלי אמר: "בסדר אמא, אני מבין". למחרת, אחרי העבודה, שאלתי אותו: "מי ניצח היום? אתה או הרוע?" הוא לא העיז להביט בי. לא האשמתי אותו .אמרתי: "אתה רק מטפח מתחיל. מחר אתה תכה את הרוע". כששבתי מעבודתי ביום השלישי, הוא הביט בי מחייך. ידעתי שהוא משתפר.

אחרי זה ראיתי אותו לעתים קרובות מקשיב לפא ומתרגל לבדו. בשנה שעברה (הוא היה בן חמש), עשיתי לו אמבטיה, כשלפתע הוא אחז בזרועותיי ואמר: "אמא, את כל כך נחמדה". מדוע? שאלתי. הוא ענה: "כיוון שהדרכת אותי ללמוד את הפא ולתרגל את התרגילים". זה נגע מאוד ללבי. אולי הצד המואר שלו הכיר לי תודה, או שהיה זה המורה שעודד אותי להמשיך ולהשתפר.

כעת הוא יכול להתנהג בהתאם לסטנדרים של מטפח, ונראה שהתהליך של תיקון הפא מצא חן בעיניו.

3. לא חשבתי שילדים יבינו מהו תיקון הפא. חשבתי שבשביל ילד מספיק טיפוח אישי ולכן לא קראתי לו מעולם את המאמרים החדשים של המורה. הוא היה שואל אותי לעתים קרובות: "אמא, האם את יכולה לקרוא בקול רם כדי שגם אני אוכל לשמוע?" קראתי בקול רם רק אם הוא ביקש, כיוון שחשבתי שהוא לא יבין. לפני כמה חודשים הוא אמר לי באופן בלתי צפוי: "אמא, איך זה שאני מרגיש שהזמן מתקדם כל כך מהר? לא עשיתי עוד כלום וכבר שוב מחשיך". הייתי מופתעת. זה לא מפתיע כשאדם בוגר חש ככה, כיוון שהוא יודע איך הזמן היה לפנים. אבל הבן שלי הוא ילד, אין לו עם מה להשוות. הבנתי שלא הערכתי אותו מספיק. קראתי את ההרצאה של המורה בנושא הזמן כמה ימים קודם לכן, והקראתי לו את זה שוב. הוא הבין זאת לגמרי ושיתף אותי בהבנותיו. הוא גם אמר שינצל את ההזדמנות שניתנה לו ויקדיש את זמנו לטיפוח. אחרי זה קראתי והסברתי לו את הונג יין II.

הוא גם פעיל בהבהרת האמת. פעם כששלחנו מחשבות נכונות במקום ציבורי. הוא שאל אותי מדוע אני לא מחזיקה את היד בתנוחה אנכית מול החזה. עניתי לו: "כיוון שאנשים רגילים לא יבינו". הוא היה מודאג: "איך נוכל להציל אותם אנשים רגילים?" עניתי: "עלינו לתת להם לדעת שפאלון דאפא הוא טוב. כדי לעשות זאת, עלינו להיות תמיד נחמדים, אדיבים ומתחשבים באחרים, ואז נוכל להצילם".

אחרי שיחה זאת, הוא תמיד ביקש ללבוש את החולצה עם הכתובת: אמת-חמלה-סובלנות. הוא אמר: "אני רוצה שכל אחד יראה זאת". לפעמים הוא היה לוחש לעצמו: "איך קרה ששכחתי לספר לזה וזה כמה הפאלון דאפא הוא טוב". הוא גם ביקש אותי לדעת איך ללמד את אנשי המערב לתרגל ואם יש לי גרסה אנגלית להוראות התרגול.

אני רוצה להמשיך ולשתף בעוד הבנות למתרגלים שיש להם ילדים. אין דבר שהמתרגל נתקל בו והוא במקרה, כולל החיים שלך, עבודתך ומשפחתך. עלינו להביט פנימה כשלילדינו יש בעיות. אנחנו נראה לעתים שהבעיות שלנו, כמו חוסר סבלנות, וכך הלאה, יש להם השפעה. הסיבה העמוקה היא, שאנחנו לא מלאי חמלה מספיק. כשהמורה הציל אותנו בהתחלה, הוא עמד בפני קבוצת אנשים מלאי קארמה, שלא ידעו מה הם אומרים או עושים. היו כאלה שאפילו קיללו את המורה כשהקשיבו להרצאה שלו. האם אנחנו באמת טובים יותר מאשר ילדינו? אני חושבת שלמעשה היינו יותר גרועים מהם. לפחות לילדים שלנו אין את המושגים האנושיים או קארמת המחשבה שנוצרה בעולם האנושי. המורה אומר:

"לא משנה לי, אני רק רוצה להציל אתכם" ( הרצאת הפא בוועידת הפא, בחג הפנסים במערב ארה"ב- 2003)

האם לא נלך בעקבות המורה וננסה לרכוש את הנדיבות העצומה שלו? אנחנו מטפחים את פא הבודהא. מה מדגיש בודהא בטיפוח? האם הוא לא מדגיש את טיפוח החמלה? האם יש לנו חמלה? אם אנחנו מסוגלים להציל יצורים חיים, מדוע שלא נגלה חמלה לילדינו?

המורה אומר:

"בכל הסביבות עלינו להיות טובים ונדיבים לאחרים. שלא לדבר על בני משפחתנו". (ג'ואן פאלון- הרצאה שישית)

המורה לימד אותנו:

"אתה צריך תמיד לשמור על לב של חמלה ועל מצב שליו. אם לפתע תיתקל בבעיה, תוכל לטפל בה היטב". (ג'ואן פאלון –הרצאה רביעית)

"יש אנשים שיאבדו את מזגם אפילו כשהם מחנכים ילדים ופשוט צועקים עליהם ועושים סצנה. אין עליך להיות כך כשאתה מחנך ילדים ואין עליך עצמך להתרגז באמת. עליך לחנך את הילדים עם היגיון כך שבאמת תוכל לחנך אותם היטב". (הרצאה תשיעית, ג'ואן פאלון, "טבע מולד גדול"):

אין לנו צורך בהקצאת זמן מיוחד באופן קבוע כדי לחנך ילדים, כיוון שהם חיים איתנו. אנחנו יכולים להדריך אותם ע"י מתן דוגמא אישית לדיבור ולהתנהגות. חמלה היא הרגל. אין צורך לשחק כדי להיות מלא חמלה. האם באמת חשבנו על כך? הילדים שלנו הגיעו הנה באמת כדי לעזור לנו לטפח. איך נגיע לשלמות בחוסר סובלנות? האם הילדים שלנו לא עוזרים לנו לסלק את ההחזקות האלה? הם כמו דף חלק. אם התמונה על הדף מכוערת, האם זו אשמת הצייר או הנייר? יש סיבה לכך שהילדים שלנו התגלגלו לתוך משפחתנו. צריכה להיות לנו אחריות בלתי מעורערת כלפיהם. לא משנה איזה יחסים גורליים יש לנו עם ילדינו, דבר אחד ברור - הם באו אלינו כיוון שראו אותנו מקבלים את הפא, כך שעלינו להיות אחראיים. רק אם נטפח עצמנו היטב, נוכל לחנך אותם היטב. אם לא נוכל להציל את ילדינו שלנו, כיוון שאיננו אחראיים בשלמות לחייהם כשאנו מטפחים בעולם האנושי, זה יהיה המעשה שנתחרט עליו ביותר.