היהפוך כושי את עורו ונמר חברבורותיו? זה אפשרי!

אני מתרגלת פאלון דאפא כשלוש שנים, והיום אני בת 25.

גדלתי במשפחה מרמה סוציו-אקונומית בינונית-גבוהה, אחותי ואני זכינו לטיפול מסור של אמנו ותמיד היתה לי מסגרת משפחתית אוהבת. הייתי בין המקובלים בכיתה ותלמידה ממוצעת. תמיד נחשבתי לאחת הבנות היפות, ולמראית עין לא היה לי בעיות כלשהן. אני חושבת שכבר בגיל 12 התחלתי להרגיש ברוע שיש בעולם, ולא הבנתי למה אנשים נוהגים כפי שהם נוהגים. לא עניינו אותי בנים, לימודים והצלחות. ידעתי שיש משהו יותר גדול מאיתנו, אך לא ידעתי מה. בגיל 14 החלטתי שלא אנסה להתאבד למרות הדיכאונות ששטפו אותי. בגיל 14.5 התחלתי לעשן גראס. בגיל 16 כבר התנסיתי בל.ס.ד ואקסטזי, ובגיל 17 כבר הפסקתי להתעניין בהם. עישנתי סיגריות והפסקתי כך סתם. באמצע כיתה י' גילו שיש לי דיסלקציה, המתבטאת בעיקר בקשיים בקריאה ובכתיבה. כיוון שלאורך השנים היו לי ציונים סבירים ונראיתי ילדה טובה ומבינה, איש לא עלה על קשיים אלו. המאבחנת שלחה אותי לפסיכולוגית לייעוץ. הפסיכולוגית אמרה שאני מכירה את עצמי היטב, ואחרי מספר פגישות הפסקתי ללכת אליה כי ראיתי שממנה לא תבוא הישועה. אמי לקחה אותי למנבאי עתידות, "מכשפות" וכו', הן תמיד אמרו כמה אני מיוחדת, ואני ראיתי שהן רק רוצות את הכסף של אמי, וגם מהן לא תבוא הישועה. בסוף כיתה י"א החלטתי לעזוב את מסגרת התיכון כיוון שלא האמנתי בה יותר. למדתי בבית בעזרת ספרים, וניגשתי לכל בחינות הבגרות לבדי. התגייסתי לצבא להפתעת כל מכירי, וסיימתי את שירותי במודיעין. עברתי לגור בקיבוץ, טסתי להודו, לנפאל, תאילנד, ואוסטרליה. חזרתי לארץ, עבדתי, והגעתי למצב שלא הייתי עצובה אך גם לא מאושרת. ניסיתי הכל אך לא מצאתי מנוחה. אני זוכרת יום אחד, ישבתי על המרפסת בבית הורי וחשבתי שכבר נגמר לי האוויר לנשום וקניתי עוד כרטיס טיסה להודו. ביום שישי קראתי בעיתון על שיטה שנקראת פאלון דאפא. באופן שלא מתאים לאופיי הורדתי מאתר האינטרנט מספר טלפון והלכתי לאתר תרגול הקרוב לביתי. כאשר תרגלתי את התרגיל הראשון לא האמנתי לאנרגיה הנפלאה שהרגשתי. בעברי תרגלתי טאי-צ'י, צ'י-קונג וקצת יוגה, אך פה היה משהו שונה. שבוע אחרי ביקורי באתר התרגול טסתי לחצי שנה להודו, ולקחתי איתי שני ספרים שהדפסתי מהאינטרנט (אך לא את הספר המרכזי של השיטה). מאז אותו יום באתר התרגול ראיתי עצמי כמתרגלת של פאלון דאפא וניסיתי להתאים את עצמי למה שלמדתי בספרים ולהיות אדם טוב יותר. כך, באיטיות אך בנחישות הפכתי לאדם אחר. היום אני סטודנטית, שמרתי על עבודה קבועה (בפעם הראשונה בחיי), התחלתי לקרוא ספרים ואני קוראת במהירות ובקלות הן עברית והן אנגלית. אני רגועה, שלווה ושמחה בחלקי, ונישאתי לאדם שחי גם הוא על פי עקרונות אמת חמלה סובלנות. כל מי שהכיר אותי קודם יודע שפאלון דאפא הוא טוב.

יש משפט שאומר "היהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו?" – אנשים חושבים שזה בלתי אפשרי, אבל כאשר מישהו מטפח לפי העיקרון של היקום, הוא יכול הרבה יותר מאשר רק להפוך את חברבורותיו.

מתוך הספר "ג'ואן פאלון" – ספר הלימוד של פאלון דאפא:

"יש מצב אחר: כשאדם נעשה חולה נפשית, יגידו שיש לו שיגעון-טיפוח. יש אנשים שאפילו מחכים שאטפל במחלות הנפש שלהם! אני אומר שמחלת נפש אינה מחלה וגם אין לי זמן לטפל בדברים כאלה. מדוע? זה בגלל שלחולה נפש אין שום וירוס ובגוף שלו אין שינויים פתולוגיים או דלקות. זו לא מחלה בעיני. מחלת נפש מתרחשת כשהג’ו-אי-שה* של האדם חלש מדי. עד כמה הוא חלש? זה כמו אדם שאף פעם לא יכול להיות בעל הבית של עצמו. הג’ו-יואן-ש*ן של חולה נפש הוא בדיוק כזה. הוא לא רוצה עוד להיות אחראי על הגוף הזה. הוא תמיד לא מאופס ולא יכול להיות ערני. בזמן זה הפו-אי-שה* שלו, או המסרים הזרים יפריעו לו. יש כל-כך הרבה רמות בכל ממד. כל מיני מסרים יפריעו לו. חוץ מזה יכול להיות שהג’ו-יואן-שן* שלו ביצע מעשים רעים בחיים קודמים ויכול להיות שהנושים ירצו לפגוע בו. כל מיני דברים יכולים להופיע. אנחנו אומרים שמחלת נפש היא בדיוק ככה. איך אני יכול לרפא אותה עבורך? אני אומר שזה איך שמישהו בעצם רוכש מחלת נפש. מה אפשר לעשות? לחנך את האדם ולעזור לו להיות ערני, אבל מאוד קשה לעשות את זה. אתם תראו שכשרופא בבי"ח פסיכיאטרי מחזיק בידו אלה חשמלית, מיד החולה יפחד להגיד משהו שטותי. מדוע זה כך? באותו רגע הג’ו-יואן-שן של האיש נעשה ערני והוא מפחד מהשוק החשמלי." (לי הונג-ג'י,"ג'ואן פאלון" – ספר הטיפוח של הפאלון דאפא, הרצאה שישית)