רופא המחנה האכזרי: "החדרתי את הצינור לתוך הוושט שלך בכוונה"

(Minghui.org)

1. נרדף ארבע פעמים ע"י המפלגה הקומוניסטית הסינית (מק"ס)

שמי הוא גאו קי ואני בן 52 שנים. באופן רשמי הייתי מורה בבי"ס היסודי יו-מין, שבמחוז דאו-וואי בעיר חרבין. בסוף 1996, התחלתי לתרגל פאלון גונג וכל המחלות הישנות שלי נעלמו (אבני מרה ודלקת במרה, אבנים בכליה, פריצת דיסק , שיגרון, בעיות כלי דם בלב, רמה גבוהה של שומנים בדם וכו'). כמו כן, בגלל שחייתי ע"פ העקרונות של הדאפא: אמת חמלה וסובלנות, היחסים הבין אישיים שלי עם המשפחה, השכנים וחברי לעבודה, השתפרו ונעשו יותר הרמוניים. עם העלייה בסטנדרט המוסרי שלי, נעשיתי יותר בריא ומאושר ורציתי לצעוק מעומק לבי: "פאלון דאפא הציל אותי! פאלון דאפא הוא טוב!"

המשכתי לתרגל פאלון דאפא ולחיות על פי הסטנדרטים של אמת-חמלה–וסובלנות. לכן נרדפתי בכמה מקרים: מאסר בלתי חוקי, חיפושים בביתי, החרמה של חפצים אישיים, קנסות והתעללות פיסית.

גאו קי הכחוש: שקל בעבר קרוב ל- 81 קילוגרם, ירד ממשקלו המקורי ל- 45 קילוגרם. מצבו הכחוש מעמיד את חייו בסכנה גדולה

בהמשך למעצרי הראשון, נגזר עלי באופן בלתי חוקי לשרת שנה אחת במחנה העבודה בכפייה בשאנג-לין-ג'י בחרבין. אחרי שביתת רעב של 83 ימים, יצאתי לבסוף ממאורת הרשע הזאת. במשך המאסר הבלתי חוקי השני, שבתתי רעב במשך 16 ימים כדי למחות על הרדיפה. הייתי קרוב למוות וירקתי דם, כשצעדתי החוצה חופשי וגאה, ממתקן הכליאה מס' 2 בחרבין. בפעם השלישית נעצרתי שוב לשלוש שנים במחנה העבודה בשאנג-לין-ג'י. כשהייתי כלוא, חוויתי את הרדיפה האכזרית של "ישיבה על העקבים", מספר פעמים. כשמושיבים אותי על כסא ברזל לוהט ( יותר מ-10 פעמים), חשמלו אותי באלות חשמל.

הדבר האכזרי ביותר היה השוק החשמלי עם אלות חשמל בעוצמה מרבית, על העיניים, איבר המין והלב, יותר מ-50 דקות בכל פעם. זה גרם לכוויות כואבות על כל גופי. איש הצוות המרושע  והאלים ביותר במחנה היה  ראש הבריגאדה ה-5, ג'או שו-אנג. במספר מקרים צעקתי: "פאלון דאפא הוא טוב", עד שלבסוף השתחררתי מן המקום האיום הזה.

הפעם הרביעית שנרדפתי באופן אכזרי, קרתה בזמן התקרית האחרונה במתקן הכליאה מס' 1 במחוז דאו-ווי בחרבין. בדברי הבאים אני מתייחס למספר רדיפות שהתנסיתי בהן וזאת כדי לחשוף את הרוע ולעצור את הרדיפה הלא אנושית כנגד מתרגלי דאפא תמימים.

2. האכלה פראית בכפייה

ב-27 לפברואר 2006, כששוחחתי עם מכר ברחוב, נעצרתי באופן בלתי חוקי והועברתי למתקן הכליאה מס' 1. כדי למחות על היחס השלילי, התחלתי בשביתת רעב. ביום הרביעי, החלה האכלה פראית בכפייה.

המחנה שכר שלושה רופאים מבחוץ כדי להיות בתורנות במרפאה הפנימית. שני רופאים בשם וואנג והשלישי בשם לי-אן. ד"ר וואנג, בתספורת קצוצה, ביצע את ההאכלה הראשונה בכפייה. נקשרתי לכיסא ברזל, כשידיי כבולות מאחורי הכיסא. כמה אסירים קשרו אותי בעוד הרופא מחדיר צינור פלסטיק בעובי של אצבע קטנה לתוך הגרון שלי. זה גרם לי כמעט להיחנק, כשאני מתפתל בייאוש בגלל הכאבים הנוראים שסבלתי. עם כל כך הרבה אסירים שהחזיקו אותי בכוח, ד"ר וואנג לא טרח להסיר את צינור הפלסטיק, עד שכמעט איבדתי את ההכרה. יותר מאוחר הוא אמר לי: "אני מנתח ואני יודע איך להאכיל בכפייה היטב. בפעם הזאת אני החדרתי את הצינור בכוונה לוושט שלך". זהו רק אחד מן המצבים מההתנסות שלי, שמוכיחה איך המק"ס פועלת, ללא התחשבות בחיי אדם ובאלה של מתרגלי דאפא.

רופא אחר במחנה גם הוא בשם ד"ר וואנג היה גם מאד רשע. בשתי הזדמנויות אחרי האכלה בכפייה, הוא לא הסיר את הצינור, השאיר אותו כשהוא מוחדר עד לקיבה ודבוק לפני. הידיים שלי היו כבולות מאחורי הגב ומספר אסירים החזיקו אותי בכוח כדי שלא אזיז את גופי. סבלתי מכאבים בחזה וקשיי נשימה. הסבל ארך כ-6 או -7  שעות, עד שהייתי על סף המוות בתוך תא הכליאה. זה היה הסבל הכי חמור שעברתי כתוצאה מהאכלה בכפייה. המקרים האחרים של האכלה בכפייה, היו גם כן מלאי כאב איום. צינור הפלסטיק שמוחדר עד לקיבה דרך האף, גורם בדרך כלל לנזק וזיהום לכלי הנשימה ולקיבה. בכל פעם שהצינור הוסר, הוא היה מכוסה בדם. לאף אחד לא היה אכפת אם לקורבן התפתח זיהום. ההאכלה הפראית בכפייה הכילה גם החדרת סמים בלתי ידועים והייתי מרגיש חולה אנושות אחרי כל האכלה.

3. עינויים בלתי אנושיים

האכלה פראית בכפייה גרמה לכיבים בקצות פיו של מר גאו. פיו היה חבול ושותת דם בכמות כל כך גדולה, שהיו כתמי דם על הגרביים שנתחבו לתוך פיו

בתוך תא הכליאה, המשכתי להבהיר את האמת על פאלון גונג. המשכתי גם לתרגל את התרגילים. לכן מנהל מתקן הכליאה הורה לאסירים לתחוב גרביים לתוך פי, כדי למנוע את הדיבור ממני. כמה אסירים השתמשו בסמרטוט שניקו בו את בית השימוש, לעטוף את הגרביים שאחר כך נתחבו לתוך פי. נאבקתי בחוזקה כדי לירוק את הגרביים והמשכתי להבהיר להם את האמת. בהמשך שלחו עוד עשרה אסירים לענות אותי. קצות פי נחתכו ושתתו דם וכתמי דם היו על הגרביים שנתחבו לתוך פי.

המנהל הורה לאסירים לעקם את אצבעות הרגלים והידיים שלי בתורנות, כדי לגרום לי לסבל נוסף. עינוי כזה קרה כמה פעמים ביום או נמשך כ-7 או-8 שעות.

בתא מס' 406, אסיר בן 30 בערך, צ'ו הונג-טאו, היה חופר באצבעותיו לעתים קרובות בתוך עיניי כשהוא גורם לי כמעט לעיוורון. החדרת אצבעותיו באופן קבוע לתוך עיניי, גרמה לראות לקויה שנמשכת גם עכשיו. הוא גם הכניס לי אגרופים ובעט בי. הסוהרים העמידו פנים שלא ראו דבר. היו כאלה שעצרו אותו אך הם לא הענישו את האסירים מעולם, על הכאה באגרופים או בעיטות במתרגלים הכלואים.

אסיר אחר בן -30 בערך, ג'ו-או פינג, גם הוא עינה אותי לעתים קרובות. מלבד מכות ועיקום איברי, הוא רמס ודרך על ידיי ורגליי. כ-20 אסירים אחרים עינו אותי גם כן בתורנות. הסוהרים לא שמו לב בכלל לכך. יותר מכך, נותן הוראות המשמעת, סונג, הורה לעתים קרובות לאסירים לענות אותי. באותו הזמן הייתי בשביתת רעב כבר -50 יום. העינוי האכזרי בנוסף להאכלה הפראית בכפייה, גרמה לירידה חדה במשקלי מ- 81 קילוגרם ל- 45 קילוגרם בערך.

סירבתי לאכול או לשתות משהו ממרכז הכליאה, כשאני ממשיך להבהיר את האמת לסוהרים ולאסירים שם. סיפרתי להם על הנפלאות של דאפא, על טוב הלב של מתרגלי דאפא,  ועל העובדה שהדאפא התפשט בכל העולם כולו. באמצעות הבהרת האמת הם קיבלו הבנה טובה יותר על פאלון גונג.

ביום ה-60 לשביתת הרעב שלי, אחרי עינויים בלתי אנושיים והאכלות בכפייה שהביאו אותי על סף מוות, נודע לי שמשרד הביטחון בדאו-ווי הכריח את משפחתי לשלם להם כופר בסך 3,000 יואן כדי לשחרר אותי. בני משפחתי שפחדו שהרדיפה תגרום למותי, לוו כסף כדי לשלם את הכופר. מעולם לא קבלנו קבלה על הכסף ששולם לסניף משרד ההגנה הלאומי בדאו-ווי. בשנים האחרונות של הרדיפה, החרמות בלתי חוקיות של דברי ערך שנלקחו מביתי, גרמו לקשיים בחיי משפחתי. בשתי הזדמנויות הם ערכו חיפוש בביתי מבלי שמישהו מבני משפחתי היה נוכח. המשפחה שלי סבלה רבות מהמאסרים החוזרים, החיפושים וההטרדות המתמידות של הרשויות.

אני מבקש מאנשים נדיבים בעולם לתת לנו את התמיכה בחשיפת ועצירת הרדיפה האכזרית והבלתי אנושית, שממשיכה כבר שבע שנים.