למה שלא נראה את הצד החיובי?

שלום לכולם, חשבתי שיהיה מועיל לחלוק את התנסויותיי באליפות הברייקדאנס בה שפטתי.

לפני שתרגלתי פאלון דאפא, במשך תקופה ארוכה רקדתי ברייקדאנס, והיה לי שם טוב בקהילת הברייקדאנס הישראלית. שפטתי בכמה תחרויות והייתי די ידוע. כשהתחלתי לתרגל, הריקוד הפסיק להיראות לי כמו משהו טוב, אבל עדיין היה לי קשר עם הרקדנים, חלקם חברים שלי. כשהתחלתי לפתח שאיפות הצלה לכל היצורים החיים הבנתי שכל אותם אנשים קשורים אלי בקשר גורלי חזק, הם מכבדים אותי, ועלי למצוא סיטואציה להבהיר להם את האמת ולהציל אותם. והאפשרות הגיעה, הוזמנתי לשפוט בתחרות בה ישתתפו רוב רקדני הארץ. ביקשו ממני כדרך אגב להנחות את האירוע. תחילה הייתה לי רתיעה, הרי אני רוצה להבהיר את האמת, השאר זה קישוט, אבל אז הבנתי, רוצים לתת לי הזדמנות לעשות את זה בצורה הטובה ביותר. הרי יש מנחים טובים ממני, אבל זאת האפשרות הטובה ביותר להבהיר את האמת. גם נהוג שהשופטים רוקדים קטע כדי להפגין את קישוריהם. גם מזה הייתה לי רתיעה, אבל בסוף הבנתי שיש בזה שימוש טוב, יעריכו אותי, ואז יפתחו יותר למה שאומר. ניסיתי להפוך את הריקוד לכמה שיותר עדין ונקי.היו הרבה החזקות שהייתי צריך לאבד כדי לבוא נקי לשם, וברור שעדיין חלק מהן נשאר, אבל התאפשר לי לפעול בצורה נכונה יחסית.

בתחרות,  מיותר לציין שאם כדורגל או מועדון לילה מלא בטבע דמוני, לא הייתם בתחרות ברייקדאנס. אבל עם מחשבה שעלי להציל אותם, הרגשתי והבנתי שאני שם בשבילם והנחיתי את הערב, ואפילו שילהבתי את האוירה (זה התפקיד שלי). בחמש הדקות שהוקצבו לי על הרדיפה נאמתי בצורה כל כך רהוטה, שלא האמנתי על עצמי, כל המילים באו בזמן והזיזו את ליבו של הקהל, וידעתי שהמחשבות האנושיות שלי לא יכולות לעשות דבר כזה. באמת שמתי בצד את הפחדים, והרגשתי שכל הקהל משתתק, מקשיב, ובסוף מחאו כפיים. היו שם גם הורים, גם צופים וגם רקדנים, זה היה כל כך חשוב! יש לציין שבסוף הערב, הרקדנים שלא נכחו במקרה שאלו אותי על מה דיברתי, ואז גם הם קיבלו הבהרת אמת, ואפילו קראו לחברים שלהם לשמוע. היה אפילו רקדן יפני אחד, שרקד איתי, ואחר-כך שהחמיא לי על הריקוד, שאלתי אותו אם שמע על הרדיפה. הוא ענה שלא שמע על זה מעולם שהסברתי לו בשפה האנגלית. אפילו המוכר בקיוסק ליד שאל עם הצעיף הצהוב זה של מכבי בגלל המשחק, והסברתי לו מה זה בעצם אומר, ומהי הרדיפה.

תמיד הייתה לי קירבה והחזקה לברייקדאנס, אבל עכשיו הרגשתי שעשיתי את התפקיד שלי, ואין לי עוד מה לחפש שמה. עלינו להמשיך להיות חרוצים, ההבנה שלי הייתה מאוד ברורה- הרבה אנשים מחכים לרגע הזה איתנו, עושים את הבחירה הזאת, נכנסים לעתיד וממשיכים בחייהם. לא רק שאין סיבה לפחד, אלא רק לשמחה. עלינו רק לצעוד בדרך של המורה. בנוסף למדתי שכל דבר, גם אם נראה לנו "נקי" או "מזוהם" יכול להיות הדבר המתאים והחשוב ביותר להצלת יצורים חיים. למה שלא נראה בו את הצד החיובי?

תודה למורה, תודה לכולם על התמיכה, הסביבה הייתה כל כך נקיה וטובה שמה, וזה הכל בזכות הדאפא שאנחנו חלק ממנו.