יומיים לאחר שקראתי את ההרצאה השנייה בג'ואן פאלון, בעודי שולח מחשבות נכונות, ראיתי מחזות מממד אחר.

ראיתי בממד אחר שלעלייה או לנפילה ברמת הטיפוח בהן אנו מתנסים יש אמות מידה למדידה. ברמה הנוכחית שלי הוא הופיע בצורת ציון באחוזים.

בלימוד הפא, אם אנחנו משננים את הפא, הציון מתחיל ב-60%. אם אנחנו רק קוראים אנחנו נדרשים להיות מאוד מרוכזים כדי לעבור. אם אנחנו רק קוראים אבל איננו מרוכזים, ניכשל. ראיתי שהציון שלי ללימוד הפא הוא קצת מעל 60.

אם אנחנו שולחים מחשבות נכונות ארבע פעמים ביום בשעות הקבועות, הניקוד הוא 60 נקודות. אם אנחנו שולחים מחשבות נכונות יותר מארבעת הפעמים הקבועות ביום, נקבל 5 נקודות נוספות על כל פעם. אם איננו שולחים מחשבות נכונות בשעות הקבועות, יופחתו לנו 15 נקודות על כל פעם שפספסנו. סך הציון בכל יום הוא סכום הנקודות בהתבסס על האם אנחנו ממלאים את הדרישות וכמה פעמים נוספות אנחנו שולחים מחשבות נכונות. מצאתי שהציון שלי על שליחת מחשבות נכונות הוא פחות מ-60.

הציון השלישי הוא על הצלת אנשים ועל הבהרת האמת. ראיתי שהציון שלי היה רק מעל 50; לא עברתי. חשבתי בליבי: אני עושה עבודת דאפא רבה! האם לא היה עלי לעבור בגלל שאני מחלקת עלונים רבים בכל יום? קול סטריאופוני הגיע למוחי: "את עושה זאת ברדיפה אחר הגעה לשלמות אז זה לא נחשב".

מאוחר יותר ראיתי את עצמי יושב פנים אל פנים עם אלוהים, אך לא הצלחתי לראות את גופו, מאחר והוא קיים בצורת אנרגיה ומחשבות. לבי הוצא ממקומו והונח במרכז; כל סצנות הטיפוח שלי מההתחלה הופיעו בתוך הלב כמו על מסך קולנוע. מחשבה שקטה אמרה לי: "דבר על המנטאליות שלך בזמן שעשית כל דבר, ראי האם הגעת לאמות המידה" באותו רגע הרגשתי שאני לא מסוגל, לא להתחנן ולא להתחבא, מאחר ושדה חזק לא יאפשר לי לדבר אם לא אומר את האמת.

עבודת דאפא שמגיעה לאמות המידה הרצויות היא זו המבוצעת כפי שהמורה ביקש מאיתנו לעשות: דברים שנעשים על בסיס מה שהוארנו אליו מהפא, ונעשים על-פי הדרכת הפא; דברים שנעשים לגמרי כדי להציל אנשים ולאמת את הפא, כשאנחנו לא רודפים אחרי שום רווח אישי. כל מה שנעשה מתוך כוונה אישית ומטרה אותה אנחנו מחשיבים כטובה מתוך מחשבה שאנחנו עושים זאת למען הדאפא בהתבסס על המנטאליות האנושית בשעה שאנחנו פועלים כדי לאמת את עצמנו, לרדוף אחר תגמול ושלמות מלאה, כל הדברים שנעשים מסיבות אלה, לא נחשבים בעיני האלוהויות ואינם עומדים באמות המידה.

באותם רגעים ראיתי כל סצנה מתחילת הטיפוח שלי מוצגת מול עיניי במהירות רבה, אבל יכולתי לראות הכול ולחוש כל רגע. מחשבה שקטה ביקשה ממני לאמוד את כל מה שאני עושה ולראות האם פעולותיי הגיעו לאמות המידה. ההרגשה הייתה מאוד רצינית. הרגשתי שבנושא הטיפוח אנחנו לא יכולים לרמות אחרים, רק את עצמנו.

ראיתי שאמות המידה של הציונים לא תלויים בכמה דברים עשיתי כדי להציל אנשים ולהבהיר את האמת, אלא תלויים בכמה מהזמן הפנוי שלי ומהאנרגיה שלי (מלבד הזמן לניהול עבודה וחיים רגילים) אנחנו מקדישים לדאפא ולהצלת אנשים. הציון נקבע בהתאם למידה בה המסירות תופסת מקום בלבנו.

בראותי את הסצנות האלו הבנתי שיש בי חלקים הזקוקים לשיפור בטיפוח. הרגשתי גם את הדחיפות של הטיפוח העצמי. לא פעלתי היטב בשליחת מחשבות נכונות בבוקר, במשך זמן ממושך. לא הסרתי את בסיס האגו בעבודת הדאפא וניהלתי רדיפה אנוכית חזקה להגעה לשלמות המלאה. לא הצלחתי להיפטר מהמנהג של עשיית עבודת הדאפא עם כוונה. כפי הנראה בגלל שהזמן דוחק הוארתי לכך בצורה כה ישירה והייתי מאבד את ההזדמנות להתעורר לכך בצורה אחרת.

זו ההבנה שלי בזמן הזה, להתייחסותכם.