המורה בחמלתו לא עזב את תלמידו שהלך לאיבוד בעולם האנושי

התנסות מוועידת פאלון דאפא החמישית לשיתוף התנסויות בישראל

שלום למורה הנכבד! שלום למטפחים!

הגעתי מסין התיכונה. לפני שקיבלתי את הפא עבדתי במפעל בעיר גוּאנג-ג'ואוּ. ב-1996 למדתי בקורס קידום להכשרה מקצועית בהונג-קונג, שם טיפחתי בנחישות ביחד עם המטפחים המקומיים. חודש לאחר מכן כבר הרגשתי חזק פיזית ונפשית. כל השאלות שחיפשתי להן תשובות מתחילת הטיפוח קיבלו מענה וכאב של עשר שנים בעצב הירך נעלם ללא תרופות. "פאלון דאפא האו" ו"פאלון דאפא נהדר" חיו בנפשי. פאלון דאפא נתן לי גוף בריא. השין-שינג שלי גדל בהתמדה.

ביוני 1997 חזרתי לסין ונשלחתי לסניף של החברה שלנו בשנחאי. כיוון שכבר קיבלתי את הפא ותמיד דרשתי מעצמי לחיות לפי "אמת חמלה סבלנות", שיניתי את שיטת הניהול בחברה והפסקתי להפעיל לחץ על אנשים כפי שנהגנו קודם לכן. אחרי שקראתי את ההרצאה "טיפוח ועבודה" (מתוך "יסודות להתקדמות במרץ") הבנתי שצריך לעזוב את הלב האנושי, את הלב של תהילה ורווח. כשעובדים באים עם בעיות וקשיים צריך להקשיב להם בחמלה ולנסות ביחד אתם לפתור את הבעיות. חייבים לחשוב קודם כל על אחרים. עובדים בתורם יעבדו טוב יותר ובאחריות רבה יותר. ואכן כך היה. בגלל שתפוקת העובדים עלתה גם הרווחים בחברה עלו וכתוצאה מכך גם הבונוסים לעובדים. כל זה קרה כי ניהלתי את החברה לפי העקרון של "אמת-חמלה-סבלנות". יושב ראש החברה שיבח את הפאלון גונג.

לאחר ה-20 ביוני 1999 המפלגה הקומוניסטית הסינית התחילה לרדוף ולעצור את מתרגלי הפאלון דאפא. קיבלתי הזהרה חמורה מהשלטון המקומי ולגלוג מעמיתים בעבודה, אך כל הזמן הזה תוך כדי שיננתי לעצמי שיר של המורה מאוסף "הוּנג יין":

"בתוך הטאו"

"הלב איננו נוכח – אין עימות עם העולם. מביט אך איננו רואה – לא באשליה, לא מבולבל. מקשיב אך איננו שומע – קשה לבלבל את לבו. אוכל אך איננו טועם – הפה מנותק מהחזקות. עושה אך איננו רודף – שוכן תמיד בתוך הדאו. שָקט ואיננו חושב – המסתורי והמופלא יכול להיגלות."

כל פעם אחרי שדקלמתי את השיר הייתי רגוע ולא רציתי להתווכח ולהלחם עם אחרים. המפלגה הקומוניסטית הסינית (מק"ס) המשיכה לרדוף את תלמידי הפאלון דאפא. נציגים מהשלטון המקומי ביקרו אותי תכופות והחרימו את כל הספרים והחומרים שהיו ברשותי. בימים הנוראים ההם של לחץ בלתי פוסק של המק"ס גוף החוק הגדול של המורה בחמלתו שמר עלי ולא עצרו אותי. כך הגעתי לישראל.

כאן בישראל, סביבת העבודה והמקצוע השתנו (לפני כן אף פעם לא עבדתי בבנייה). עבדתי קשה והתגוררתי באכסניה. פחדתי ששותפי לחדרי, בחור סיני, ידע שאני מתרגל פאלון דאפא וילשין עלי למק"ס, לכן כששלחתי מחשבות נכונות לא הייתי מתיישב בתנוחת לוטוס. כל הפחדים שלי נבעו מהנטייה שלי לתהילה, לרווח ולרגשות. לכן בהדרגה הפסקתי לטפח ובמשך 3 שנים הבאות הראש שלי היה ריק, הנשמה והגוף היו בלחץ גדול, לא ישנתי ולא אכלתי טוב. הכאבים בעצם הירך חזרו ונעשו אף יותר חזקים, סבלתי מכאבי ראש.

יום אחד בדצמבר 2003, הייתי בעבודה כשקיבלתי כאב ראש חזק מאוד. השתחררתי הביתה והלכתי לישון. חלמתי חלום.

בחלומי חבריי ואני טיפסנו לאנטנה גבוהה. פתאום רוח חזקה ניתקה אותי מאנטנה והתחלתי לרחף באוויר. לאט התקרבתי לאדמה והייתי צריך כבר ליפול כשראיתי שריד זהב שעף לכיווני, לקח אותי ומנע את נפילתי.

כשהתעוררתי מצאתי את עצמי מזיע מאוד אך הראש לא כאב. בתחילת 2004 העצב בירך התחיל לכאוב שוב. בגלל הכאב שכבתי במיטה 7 ימים. לא רק שלא יכולתי לקום וללכת, לא יכולתי לזוז. התקשרתי לתלמיד דאפא מהונג–קונג כדי לאחל לו שנה טובה וסיפרתי לו את סיפורי ועל חלומי.

התלמיד עזר לי להבין שהחלום היה רמז של המורה על כך שהמורה לא עזב את תלמידו חסר הנחישות שהלך לאיבוד בעולם האנושי, ושעדיין גוף החוק של מורה שומר עליי. אז אמרתי למורה: "שי-פו יקר, תודה רבה לך על דאגתך. הבנתי את שגיאותיי ומעתה ואילך אהיה נחוש בטיפוח, עם מחשבה נכונה ומעשים נכונים, אשחרר החזקות ואהיה ראוי להיקרא תלמיד דאפא בתקופת סוף תיקון הפא".

ב-1 במרץ השנה, בערב, עצם של דג נתקעה בגרוני ולא יכולתי לבלוע במשך שבועיים. התפתח לי שיעול חזק, לפעמים עם דם. בהתחלה ניסיתי לא לשים לב לזה, אך שותפי לחדר התחיל לדאוג ואמר שאם זה יימשך כדאי לפנות לבית חולים ויפה שעה אחת קודם. בגלל שלא הייתי נחוש בטיפוח, פחדתי כמו אדם רגיל ויחד עם חברי הלכנו לבית חולים. רופא בדק אותי שלוש פעמים אך לא מצא דבר. התחלתי לדאוג עוד יותר, התקשרתי לשני חברים וביקשתי מהם למצוא זמן כדי ללכת איתי לבית חולים אחר לבדיקה יותר מעמיקה. אפילו לא חשבתי שהם יסרבו וישאלו האם אני לומד את הפא כל יום ושולח מחשבות נכונות. הם המליצו לשלוח מחשבות נכונות וחזקות כדי לנקות ולהשמיד את הפרעות. רק אחר כך הבנתי איזה מין תלמיד דאפא אני.

חזרתי לשלוח מחשבות יותר פעמים וביום השלישי כשהתעוררתי השיעול והכאב בגרון נעלמו. גם הפעם חשתי את חמלתו של המורה וכמה הדאפא נפלא. תודה רבה למורה היקר!

שיתפתי אתכם בהתנסותי, אם משהו לא בסדר בבקשה תגידו לי בחמלה. אין עלינו לאכזב את המורה, אנחנו צריכים להיות נחושים בטיפוח ובלימוד, ולהתקדם ביחד קדימה עד להגעה לשלמות.