הנסיעה לסמינר הצילום בניו-יורק

התנסות מוועידת פאלון דאפא החמישית לשיתוף התנסויות בישראל

ברכות למורה הנכבד, ברכות למטפחי הדאפא וברכות לאורחים הנכבדים,

מיילים בנוגע לסמינר צילום בניו-יורק של העיתון "אפוק טיימס" החלו להגיע אליי. הסתכלתי עליהם כאל מעין חלום שהייתי רוצה להגשים אך כרגע אין לו סיכוי, המחשבה על ללמוד צילום, יחד עם מטפחים, על בסיס הפא, ושיתוף הבנות מהפא - זה מה שתמיד רציתי. אני לומדת צילום כבר במשך שנתיים ועכשיו התחלתי את השנה השלישית והאחרונה.

כל זה לא נראה אפשרי כיוון שיש לי תינוק בן 10 חודשים שאני מיניקה, וההוצאות הכספיות של נסיעה כזו הן עצומות ואינני עובדת עכשיו - איני יכולה לנסוע!

אחרי המיילים הגיעו טלפונים ממנכ"ל העיתון ששאל האם אני מעוניינת לנסוע? עניתי שהייתי רוצה אך אין סיכוי. במקרה בעלי (שהוא מתרגל) גם כן דיבר אתו, ובאותו יום שאל אותי האם אני מעוניינת לנסוע ומהי ההבנה שלי לגבי זה? - הבנתי שהוא החל לשקול את האפשרות שאסע. ואז החלו לצוץ ההחזקות שלי - איך אני יכולה לעזוב את התינוק שלי שלא היה בלעדיי אפילו לילה אחד? ואני מיניקה, וכמה כסף נבזבז על זה, בעלי הוא המפרנס היחיד כרגע - לא נעים לי ממנו, ומה תגיד המשפחה על בזבוז שכזה?

ואז מייד הבנתי שאני צריכה לסלק את ההחזקות האלו במהירות. את ההחזקה לכסף עזרה לי לסלק הבנה שפעם שמעתי ממטפח שהתלבט אם לנסוע לוועידה בארה"ב. ממה שהבנתי הוא סיפר שחשב שכסף זה לא משהו שניקח איתנו לעולם שלנו, ולכן איננו צריכים להחזיק בו, ואילו את החוויה וההתנסויות שיעזרו לנו לשפר את השין-שינג לא נוכל להעריך בכסף. הוא החליט לנסוע וכך גם אני.

את ההחזקה לתינוק שלי הצלחתי לסלק במחשבה על "מה יקרה כשיגיע תיקון הפא של העולם האנושי - גם אז אגיד שאני לא יכולה לעזוב אותו?" הבנתי היא שאיני האם האמיתית שלו, אני רק אמו בממד הזה, ותפקידי הוא לגדל אותו ולחנך אותו, מדובר רק על ששה ימים והוא יהיה בסדר. בכל מקרה תכננתי להפסיק להיניק בזמן הקרוב, וזו הייתה הזדמנות מצוינת לעשות זאת.

מרגע זה, כשהתגבשה בי ההבנה שאני צריכה להיות שם, שזהו סידור של המורה, וסילקתי את ההחזקות הגדולות - הכול הסתדר. המשפחה של בעלי תמכה והתנדבה לטפל בתינוק בזמן נסיעתי, ובעלי רק המשיך כל הזמן לעודד אותי לנסוע ונתן לי הרגשת בטחון שהוא יטפל היטב בתינוק - אפילו שבהתחלה פחד מכך מאוד והיה לו קשה לטפל בו אפילו לכמה שעות - הוא הבין שעליי לנסוע, ואמר שמבחינה כלכלית זה גם בסדר. אפילו ברגעים שהיססתי ושקלתי לבטל הכול הוא תמך בי, ושיתפנו הבנות על בסיס הפא שאת מה שאקבל שם לא אוכל לקבל בשום מקום אחר.

החזקות נוספות שנתקלו בדרכי היו: לשפה - כיצד אדבר אנגלית וכיצד אבין את השיעורים בקורס? התחלתי ללמוד "ג'ואן פאלון" באנגלית, וכשהבנתי הכול והקריאה זרמה, הרגשתי הרגשת בטחון שהמורה תומך בי ויהיה בסדר, וכך היה.

החזקה נוספת הייתה החשש לנסוע לבד, יש לי תמיד נטייה לעשות הכול בחברה ואני בכלל לא אוהבת להיות לבד. אחרי המסע הזה הבנתי שגם עם זה אני יכולה להסתדר.

התלבטות והחזקה נוספת הייתה האם הקורס יועיל לי? כיוון שאני כבר לומדת שנתיים ויש לי כבר את כל הידע הטכני, האם לא אקריב הכול לשווא?! להחזקה זו עניתי לעצמי שאני לא נוסעת בשביל ידע טכני, אלא בשביל להבין על בסיס הפא כיצד עליי לעשות את תפקידי בתור צלמת בתקופת תיקון הפא.

ההתרגשות לקראת הנסיעה רק גברה וגברה, הפרידה מבני הייתה לי קשה, אך בלבי ידעתי שעשיתי בחירה נכונה, והרגשתי שהמורה תכנן כל זאת עבורי.

הגעתי לניו-יורק יום וחצי לפני פתיחת הסמינר, כדי שאוכל להתרגל לשעות ההפוכות לקראת הסדנה. הבדלי השעות היו קשים עבורי אך החלטתי לא לייחס להם חשיבות רבה מדיי, הלכתי ללימוד פא במשרד הראשי מייד לאחר הנחיתה, והשתתפתי בלימוד הקבוצתי הגדול ביום שישי, שם כבר לא החזקתי מעמד. אמרתי לעצמי - לא נסעת עד לכאן בשביל לישון, ולא וויתרתי לעצמי.

בדיעבד הבנתי שהייתי עקשנית מדיי עם עצמי, כיוון שביום הראשון לקורס היה לי מאוד קשה להתרכז בשיעורים בשל חוסר שינה וההבדלים בשעות, וחשבתי שהייתי צריכה לעשות כפי שתכננתי ולסדר את השעות לפני פתיחת הסמינר. לאחר שעשיתי זאת יכולתי לישון 5 שעות בלילה ולא להיות עייפה כלל - מה שהוא מאוד קריטי עבורי, כיוון שאני מתמודדת עם ההחזקה לשינה ועייפות כבר מתחילת הטיפוח.

הסמינר החל. כ-120 צלמים הגיעו לסמינר מכל העולם ובכל הרמות, ממתחילים ועד למקצוענים ביותר. ביום הראשון לימדו בסיס לצילום, הרגשתי קצת אכזבה כיוון שזה היה כמו לחזור לכיתה א' כשאתה בתיכון. אך המפגש עצמו היה מיוחד במינו ומרגש להפליא.

החיבור שנוצר בינינו, ההערכה של כל מטפח מכך שהוא נוכח הורגשה באוויר, המטפחות שהיו איתי בחדר המלון ואני שיתפנו התנסויות כל הזמן, והייתה לי הרגשה בלב שהפא מחבר בין כולנו. יכולתי להבחין בהבנות משותפות ועמוקות מהפא בכל שיחה, הייתה הרגשה שכל אחת הגיעה ממקום אחר בעולם, מסיטואציה אחרת אך כולן הגיעו כדי למלא את התפקיד שלהן בתיקון הפא בדרך זו.

בארוחת הבוקר של היום השני כבר הרגשתי משהו מיוחד באוויר, דיברתי על כך עם מטפחת עמיתה, חלקתי איתה שכשהחלטתי להגיע כאילו הרגשתי בליבי שהמורה יגיע לסמינר ללמד את הפא. היא שיתפה אותי שגם היא הרגישה כך, ואכן כשנכנסנו לאולם ביקשו לכבות פלאפונים, והיה ברור שהמורה עומד להגיע.

התרגשתי מאוד, הרגשתי שזהו מעמד היסטורי שהיה קבוע מראש ויש לי הזכות הגדולה להיות נוכחת בו.

המורה נכנס ונתן הרצאה במשך כשעה על הנושא של אמנות הצילום, הוא דיבר על החשיבות הגבוהה של צילום לעיתון ועל הדרישות הגבוהות מאיתנו.

בנוכחותו של המורה הייתה הרגשה של הרמוניה בדיוק כפי שהוא מתאר בספר "ג'ואן פאלון". כל מחשבותיי היו נקיות והרגשתי בתוך שקט עצום. בעיניי, המורה כולו זרח והיה מלא בחמלה, והרגשתי שאת כל זאת הוא מעביר למטפחים, הייתה לי הרגשה שהוא מנקה ומטהר אותנו, ובכך מכין אותנו לעשות את עבודתנו כשאנו נקיים. הייתה הרגשה שצריך הרבה צלמים מקצועיים, אז המורה עוזר לנו להפוך להיות ולעשות את תפקידינו כראוי על בסיס הפא.

בסיום ההרצאה המורה אמר שיענה על שאלות במשך כחצי שעה. חשבתי האם ישנו משהו ראוי שהייתי רוצה לשאול ואכן עלתה בי שאלה. התרגשתי מאוד, ואפילו מדיי, ביקשתי עזרת מטפחת עמיתה דוברת אנגלית ועברית שעזרה לי במהלך כל הסמינר, והציעה שאם אתקשה היא תעזור לי. ניסחתי את השאלה ושאלתי באופן חלק. תשובתו של המורה עזרה לי לפתור קונפליקט גדול שהיה לי בשנתיים האחרונות במהלך לימודיי. המורה ענה על שאלות במשך כשעה וסיים את ההרצאה באומרו שהוא מצפה לראות את התמונות שלנו.

לאחר ההרצאה הרגשתי שטוהרתי לחלוטין. הרגשתי שצילום זה הייעוד שלי ותפקידי בהבהרת האמת בתקופה זו של תיקון הפא. הבנתי שהדרישות הן גבוהות מאוד, ושעליי להמשיך במרץ בדרך של לימוד הפא והתמקצעות בתחום כדי להשתפר כל הזמן.

בלבי הייתה תודה כל כך גדולה למורה, על כל הדרך שאני הולכת בה בטיפוח, על קבלת הפא ועל ההדרכה של החוק הגדול לגבי תפקידי שהוא חלק גדול מאוד מחיי בתור צלמת. תודה גדולה על כך שסידר הכול כך שאוכל להגיע ולהיות נוכחת במקום זה. הבנתי שכשהלב נקי וההחזקות מסולקות ואנו לא מפריעים - כל מה שצריך לקרות קורה.

את היום השלישי הקדישו רק ל-"כיצד יש לצלם תמונות של פאלון דאפא": בהתחלה ראינו תמונות של צלמים מקצועיים של סוכנויות צילום כמו Getty images, AFP. התמונות היו מצוינות מבחינה טכנית אך הן פספסו את המסר של האירוע, הראו אותנו ככת והוציאו סיטואציות מהקשרן. תמונות של אירועי דאפא רבי-משתתפים תועדו בתמונה של 4-3 מתרגלים מחזיקים שלט, הם בחרו לתעד את חוסר היחס של אדם אחד למצגות העינויים במקום את היחס החיובי של הרוב.

לאחר מכן ראינו דוגמאות רבות לתמונות טובות שצולמו על-ידי מתרגלים, בהן רואים את הקדושה של הדאפא, את הגישה החיובית של הצופים למצעדים ולפעילויות, את ההרמוניה והיופי.

לאחר מצגת זו הבנתי מה ההבדל בין צלמים רגילים וצלמים מטפחים, משהו שקודם היה לי קשה להבין, הבנתי שהמחשבה הנכונה שלנו, האנרגיה של הפא, החיפוש אחר היופי והטוב, הם שמביאים תמונה טובה שראויה לייצג את הדאפא. חשבתי שעד היום אכן עשיתי זאת טוב, אך יש לי רף גבוה מאוד להגיע אליו.

הבנה שחלקנו בשיתוף התנסויות הייתה שיש לנו הזכות לתעד את הבהרת האמת בתקופת תיקון הפא. דיברנו על כך שעלינו לצלם את האנשים כשמבהירים להם את האמת, לצלם את התגובות שלהם, להראות את ההוד וההדר של הדאפא גם לצופים שלנו היום וגם למי שיצפה בהן בעתיד.

התנסות קטנה נוספת שעברתי הייתה בעניין האוכל, בשל המטפחים הסינים הרבים הוזמן אוכל סיני, ביום הראשון כשאכלתי, הרגשתי כל כך רע, ולא יכולתי להכניס זאת לתוכי. האופציה השנייה והיחידה לאוכל הייתה במסעדה של המלון, הארוחות שם עלו המון כסף שלא יכולתי להרשות לעצמי כל הזמן. במשך כל הימים הללו אכלתי רק פירות ושתיתי מים בכל ארוחה, דבר זה לא קרה לי במקרה כיוון שכנראה הייתי צריכה לסלק את ההחזקה לבררנות באוכל, ולהקפיד במיוחד לא לזרוק אוכל.

יצאתי מכל המסע הזה עם הבנות רבות ואני מרגישה שמאוד שיפרתי את השין-שינג שלי. הרגשתי שנוקיתי וטוהרתי ועכשיו אוכל לעשות את עבודתי כיאות. התינוק שלי היה בסדר גמור, והגמילה מההנקה הצליחה, והייתה הדבר הנכון ביותר לעשות בשלב זה. כשחזרתי הקדשתי את כולי למשפחה, הודיתי מהלב לכל מי שתמך, ובמיוחד לבעלי, שבזכותו יכולתי לאמת את הפא בדרך שלי.

אלו הן הבנותיי ברמה זאת. אנא הצביעו בחמלה על כל דבר שאינו ראוי.

תודה על ההקשבה.