אימות הפא ושיפור השין-שינג

 שיתוף התנסות מוועידת פאלון דאפא החמישית לשיתוף התנסויות בישראל

ברכות למאסטר ולכל הנוכחים,

במהלך הטיפוח חשפתי החזקות רבות, החזקה אחת היא העקשנות. החזקה זו הובילה אותי לא מעט. היא באה לידי ביטוי בכל תחומי החיים: בבית עם בני משפחתי, בהבהרת האמת עם מטפחים ובעבודה.

בבית, בגלל היותי מאוד עקשנית, התנהגותי עם ילדי (שהם בוגרים) הייתה תקיפה, הויכוחים לא פסקו ביני לבין ילדיי, ומחלוקות רבות התגלעו. הבית היה רחוק מלהיות שקט. בכל פעם הרגשתי כיצד ההחזקה הזו מובילה אותי, וכמה אני רחוקה מ"אמת-חמלה-סובלנות". ברגעים אלו איבדתי רציונאליות ומה ששלט בי הייתה אותה העקשנות. יכולתי להיווכח כל פעם מחדש כיצד ההכרה העיקרית שלי מובלת על-ידי ההתעקשות, ומה שבעצם מתפקד זו ההחזקה שיוצרת פרצה. עקשנות זו יצרה מחיצה ביני לבין הצד המואר שלי, ופתחה פער של עוינות ביני לבין משפחתי.

בהרצאה שלישית ב"ג'ואן פאלון" המורה אומר:

"בדרך כלל כשאנשים חושבים על משהו או עושים משהו ההחלטות תלויות בג’ו-יואן-שן. פו-יואן-שן מנסה בעיקר לעשות את המיטב כדי למנוע מהג’ו-יואן-שן לעשות מעשים רעים. אבל כשהג’ו-יואן-שן עקשן מאוד, הפו-יואן-שן לא יכול לעשות דבר."

שניים מילדיי מגיעים בסופי שבוע לחופשות מהצבא. זה מה שנקרא בשפה שלנו "זמן איכות", לשהות במחיצתם ולהעניק להם את ההרגשה של בית חם ותומך. באחד מסופי השבוע פרץ וויכוח ביני לבין אחד מילדיי. בסופו של אותו ויכוח אחד הילדים אמר כי אינו מוכן להגיע הביתה לחופשות בגלל האווירה של לחץ ומתיחות בבית, וכי ממש לא טוב לו להיות בבית. כל הרגשות האימהיים שלי פרצו, כולל תסכול ועצב, וחשבתי לעצמי: אני ממש לא מטפחת טובה אם אני גורמת לילדי לברוח מהבית. איזו אמא אני? במקום להעניק לילדיי בית חם ותומך בזמן הכול-כך קצר כשהם הכי זקוקים לו! בנוסף, לילדיי יש קשר גורלי. הם נולדו לאמא מטפחת והגיעו לכאן בתקופת תיקון הפא, ובמקום להציע להם הצלה אני מונעת מהם הצעת הצלה. בתוך הסיטואציה הזו והבלבול לא הצלחתי להבין איך אני מגיעה למצבים קיצוניים כאלה, אני הרי צריכה לשמש דוגמא לכל סביבתי.

ככול שחיפשתי יותר פנימה יכולתי לראות איך ההתעקשות לוקחת אותי בדרכים פתלתלות, ואיך בכל פעם מחדש אני מגיעה למבוי סתום, ובכל זאת תמיד רוצה עדיין להחזיק בה.

מתוך הרצאה שישית ב"ג'ואן פאלון":

"אם אתה רוצה לתרגל ולטפח, יש להניח את הרגשות האנושיים. מובן שכשמתרגלים ומטפחים בחברה רגילה עלינו לכבד את ההורים ולחנך את הילדים שלנו. בכל הסביבות עלינו להיות טובים ונדיבים לאחרים, שלא לדבר על בני משפחתנו. עלינו להתייחס לכל אחד באותה דרך. עלינו להיות טובים להורינו ולילדינו ולהתחשב באחרים בכל מובן. לב כזה הוא לכן לא אנוכי והוא לב של נדיבות וחמלה. רגשות הם דברים שבין אנשים רגילים ואנשים רגילים פשוט חיים בשביל הרגשות."

ועוד מתוך הרצאה שישית  ב"ג'ואן פאלון":

"זה כדי להגיד רק כמה אדם הוא קשה להצלה. כל-כך הרבה נעשה בשבילו, אבל הוא עדיין לא מבין את זה ואומר משהו כזה במקום זאת. יש תלמידים ותיקים שאומרים: "המורה, מדוע אני מרגיש שלא בנוח בכל גופי? אני כל הזמן הולך לבית החולים לקבל זריקות, אבל זה לא עוזר. גם התרופות לא עוזרות." הם אפילו לא התביישו להגיד לי את זה! מובן שהם לא עזרו. אלה לא מחלות. איך הם יכולים לעזור? אתה יכול ללכת לעשות בדיקות. אין שום מחלה, אבל אתה רק מרגיש שלא בנוח. יש לנו מתרגל ששבר כמה מחטים בבית החולים. לבסוף התרופה הנוזלית התיזה החוצה והמחט עדיין לא חדרה. הוא קלט: "אה, אני מתרגל ואין עלי לקבל זריקות." אז הוא נזכר שהוא לא צריך לקבל זריקות. לכן, בכל פעם שאתם נתקלים בקשיים שימו לב לנושא הזה."

אני "שברתי הרבה מאוד מחטים" - הובלתי על ידי ההחזקה בדרכים פתלתלות כדי להבין: "אה, אני תלמידת דאפא, ואני לא צריכה להתעקש ללכת בדרכים הללו שיצרתי לי. אני צריכה לאמת את הפא בכל מצב ובכל רגע נתון בחיי היום-יום". ההתעקשות הביאה למצב שיכולתי להבין רק לאחר שראיתי את המזרק נשבר ואת התרופה ניתזת.

קיים עניין האמונה במורה ובדאפא. למה הלכתי בדרכים שלי? אם הייתי מאמינה במורה ובדאפא - האם הייתי שוברת כל כך הרבה מחטים? האם בכלל הייתי צריכה להגיע כאילו עד בית החולים כדי להיווכח במו עיני איך המחט נשברת בכל פעם מחדש?

המורה כבר הכין לי דרך, ובה עלי לצעוד ולאמת את הפא.

אותו ויכוח עם ילדיי היווה בשבילי רמז גדול לשחרר את ההחזקה. מצד אחד העציבה אותי תגובת ילדיי, אך מצד שני הבנתי כי זו הזדמנות עבורי לשיפור השין-שינג. זה גרם לי להבין כי אני יכולה להיות מעורבת מבלי להתערב, ועל אחת כמה וכמה לא להתעקש ולהתערב מתוך אינטרס.

עם המודעות הזו להחזקה, כבר יכולתי לשלוט בעצמי. כלומר כאשר ההחזקה הזו התעוררה, במקום שהיא תכתיב לי, ידעתי שאני מכתיבה את התגובות ולא אותה החזקה.

הבהרת אמת

כשנסעתי לוועידה ברוסיה, אחד המטפחים העלה רעיון שנלך להבהיר את האמת למוסדות ולקהילה היהודית בעיר.

התחלקנו לשתי קבוצות, יצאתי עם קבוצה שנסעה לסוכנות היהודית ולבית הכנסת. תכננתי להיכנס עם מטפחת נוספת להבהיר את האמת, אך בדרכנו לשם התדיינו ביניהן מספר מטפחות, והחליטו כי רק אחת מהן תיכנס לסוכנות, בשעה שאנו נשלח מחשבות נכונות מחוץ לבניין.

כשהוסבר לי כי כך הוחלט, התעוררה בי שוב אותה ההתעקשות והצורך לפעול מתוך אותו דחף של ההחזקה. מרגע לרגע ההתעקשות רק הלכה וגברה. אך לאור ניסיוני והבנתי, מיד תפסתי את עצמי מתחבטת בתוך אותה ההחזקה של ההתעקשות. מיד השקטתי את הלב הזה. ידעתי כי  עלי לשתף פעולה כדי לפעול כגוף אחד, ורק כך אוכל להשיג את מטרת בואי: הצעת הצלה לכל היצורים החיים. המחשבה הנכונה הזו החליפה את הלב ההוא.

ישבנו מחוץ לבנין ושלחנו מחשבות נכונות. באותם רגעים השמים היו קודרים ומעוננים. אף על פי שהייתה זו שעת בוקר לא יכולנו לראות את השמש.

ככל שישבנו ושלחנו מחשבות נכונות הרגשתי עוצמה חזקה של אנרגיה של המחשבה הנכונה שממלאת את הכול, ויכולתי להרגיש שזה כלל את הכול ואף חצה יקומים שלמים. יכולתי להרגיש כי אין כבר שום דבר שמגביל אותי. איבדתי את תחושת המקום, המרחב והזמן. יכולתי להרגיש שאני בתוך הבניין, מחוץ לבניין - אני בכל מקום. הייתה רק המחשבה הנכונה והיא הייתה אדירה. המורה נתן לי עוצמות בלתי ניתנות לתיאור במילים.

לא זכור לי כמה זמן עבר, וכאילו משהו אמר להרים את מבטי להסתכל לכוון גג הבניין בן ארבעת הקומות. עננים אדומים עלו מגג הבניין והתפוגגו ברגע שעזבו אותו. כך זה נמשך כל זמן ששלחנו מחשבות נכונות. הבנתי כמה חזקה המחשבה הנכונה של תלמידי הדאפא. היא ממיסה את הרוע. כל העננים האדומים היו הרוע שפשוט התפורר.

לאחר כשעה יצאה מהבניין המטפחת שהבהירה את האמת. היא סיפרה לנו שנפגשה עם מנהל הסוכנות היהודית ועם סגניתו. הם פשוט ישבו וחיכו לה. קבלת הפנים הייתה מעולה וכל הבהרת האמת הייתה מצוינת. כל זמן הפגישה הטלפון במשרד לא צלצל ולא היו כל הפרעות, ומשך כל שהותה שם הבהרת האמת הייתה מושלמת. הם קיבלו את העיתון וחומר הבהרת אמת, וכמוהם גם כל הפקידים והפקידות שעובדים במקום. מתברר כי לא רק הסוכנות היהודית ממוקמת בבניין הזה, אלא שזה בניין עירייה וקהילה בו מצויים משרדים רבים. הנוכחות שלנו עם המחשבות הנכונות פשוט פוררה את הרוע. כשעזבנו את המקום השמים היו נקיים.

המורה כתב ב-15 ביוני בפילדלפיה את השיר:  "לטובת העולם"

"ספרו באופן ברור את האמת, גרשו את הרוחות הרקובות הפיצו באופן נרחב את "תשעת הדיונים", המפלגה המרושעת דועכת במחשבות נכונות, הצילו את אנשי העולם אני לא מאמין שהמצפון, כשיקראו לו, לא ישוב.”

אם אני מסתכלת לאחור ורואה את תהליך הטיפוח, אני יכולה לראות את השינוי שחל בי. רואה באמת כיצד כל תהליך הטיפוח הוא חזרה למקור האמיתי, רואה איזה אדם טוב הפכתי להיות, ואיך עם כל שיפור בשין-שינג שלי אני נטמעת בתכונה "אמת-חמלה-סובלנות".

אסיים במאמר של המורה "לכו ישר בנתיבכם" מה-25 בספטמבר 2006:

"תיקון הפא משמעו לתקן את הפא הישן של הקוסמוס - פא שאינו ישר עוד - וזה כולל לתקן את כל היצורים החיים, בעלי רמה גבוהה או נמוכה, שניתן למצוא בקוסמוס. כמובן זה גם כולל את הפא שהם השאירו ברמות שונות, ובין היתר הפא שהם העבירו לבני האדם להדריך את הטיפוח של האדם. על תלמידי הדאפא של תקופת תיקון הפא לקחת את האימות של אמת-חמלה-סובלנות ואת השגת הפא של היקום החדש כבסיסיים, אז איך הם יכולים להפיץ ולאמת דברים שאינם חלק מג'ן-שן-רן או מהיקום החדש? אל תתנו לרדיפה אחר מטרה מסוימת לגרום לכם להתעלם ממשמעות הקיום של תלמיד הדאפא. למעשה, התקדמות בטיפוח העצמי היא חלק מהתהליך של הצלת יצורים. הצלת יצורים, שיפור עצמך, והתנגדות לרדיפה, הם כולם מעשים המאמתים את הפא; רק הליכה ישרה בנתיב שלכם משמעה אימות הפא. כמו כן, אל תשתמשו בדברים המרושעים שקרו במהלך הרדיפה כתירוץ לאי-אימות הפא או לאי-אימות הפא היטב, כיוון שהמציאות היא שהרדיפה המרושעת שאורגנה על ידי הכוחות הישנים הוכנסה על מנת לבחון אתכם. למרות שאנו לא מכירים בקיומם של הכוחות הישנים או בסידורים שלהם, הם עשו את מה שעשו. אתם משחקים את התפקיד הראשי בתקופה הזו בהיסטוריה, והקיום של כל דבר בהווה, בין אם זה רשע ובין אם זה האלוהויות הישרות, קשור אליכם. זו ההליכה ישר בנתיב שלכם שהיא החשובה ביותר. בזמן הסופי, הגורמים המרושעים יתמעטו, הנסיבות יהיו קלות יותר, ומצב העניינים של העולם ישתנה, אבל לעולם לא ישתנה הנתיב אותו עליכם ללכת ישר."

תודה למורה שעוזר ומאיר לי את הנתיב, תודה לכל המטפחים.