מעבר למרחב, זמן ומשקל

40 שנה הייתי עצמאית ומעולם לא יצא לי לקחת חופשה בשנים אלו. כבר שמונה חודשים שאני עובדת כשכירה, ומדי פעם אני מקבלת חופשה של מספר ימים, בה אני נוהגת לעשות את מה שאני הכי אוהבת, שזה להבהיר את האמת לאנשים חדשים במקומות חדשים.

הבוקר מתחיל בזה שאני קמה מוקדם, שולחת מחשבות נכונות בשעה היעודה, גומרת ללמוד את ההרצאה, ואז יוצאת עם תרמיל מלא עלונים לדרך, ולב ריק מ"איך, לאן, מתי ומי"...

אני מתגוררת מרחק של עשר דקות מכביש סואן. כשאני מגיעה לכביש אני עוצרת כל מה שמגיע: אוטובוס, מוניות-שירות או טרמפים – כל מה שיביא אותי ליעד שלי. הנשמה מלאה חופש.

בחופשה הראשונה שלי מי שעצר לי בעיקר היו נהגי משאיות ענק. לאחר שעליתי על המשאית שאלתי לאן הנהג נוסע, ולאן שהוא נסע גם אני נסעתי. הבנתי ששם זה היעד. כשנהגי המשאיות שאלו "לאן את צריכה?" – התשובה הייתה "איפה שיש אנשים. לאן שאתה נוסע זה אחלה".

תוך כדי הבהרת האמת לנהג, שיכלה להמשך כל זמן הנסיעה, נוצרה אווירה של הרמוניה וכבוד. חוויתי איך נהגי המשאיות האלה הכירו את השפה של הפא מבלי ללמוד אותו, והראו רצון עז להיות אנשים טובים יותר. מעל לכל הם רצו לחוות את העולם של אמת, חמלה וסובלנות ולהיות חלק ממנו. רובם ביקשו ממני עוד עלונים כדי לחלק במקום מגוריהם, כמו למשל נהג דרוזי שרצה לחלק בכפרו. כל נהגי המשאיות שנסעתי אתם הביאו אותי במיוחד למקום שיש בו אנשים.

כל פעם שעליתי בטעות על אוטובוס לכיוון הלא נכון, ה"טעות" הזו התבררה כיעד הכי נכון. למשל עליתי לאוטובוס לאזור התעשייה החדש במקום לאזור הישן, והגעתי בעיתוי מצוין להרבה אנשים. כלומר כל טעות בכיוון הובילה אותי למקום נכון.

בחמש שנות הטיפוח שלי, כבעלת חנות, כבר רקמתי את הפא לתוך חיי. הייתה זרימה בלתי פוסקת של אנשים שהגיעו לחנות וקיבלו הבהרת אמת, וגם חתמו על עצומה. בגיל 62 עברתי לעבוד ולגור במקום העבודה החדש, פנימייה טיפולית לילדים מחוץ לעיר. לא הייתה לי הכשרה רשמית לעבוד עם ילדים. כישוריי היחידים היו "אמת, חמלה וסובלנות" וככה קיבלו אותי לעבודה. בחודשים הראשונים היה עלי להסתגל. היה עלי להתחיל את כל חיי מחדש, עבודה חדשה, מגורים חדשים. מצאתי את עצמי עם שאלה כבדה: מלבד העשרות שמסביבי, איפה כל האנשים להבהיר להם את האמת? ואיך אקים את המוסריות האדירה שלי? רבץ עלי כובד של דבר שאני צריכה לעשות, קיר שאני צריכה להזיז. אך ידעתי שהמורה יעזור ושזה עניין של זמן. למרות כל השינויים והקשיים מעולם, אפילו לא לשנייה, לא עזבתי את הפא. אז אם אין אנשים בעבודה – אפשר לנסוע ולמצוא אותם.

מי שניהל את הדברים עבורי היה המורה, מה שהיה לי זו אמונה בלתי מעורערת בפא. לא צריך לפחד מכלום, האמון במורה יעביר אותך מעבר לכל קיר שקיים. אני אוהבת את המשפט (ג'ואן פאלון הרצאה תשיעית)

"... כשזה בלתי אפשרי לעשייה, אתה יכול לעשות את זה."

וגם את המשפט של המורה בתשובה לשאלת מטפח באחת הוועידות (תרגום לא מדויק)

"הפא פה והמורה פה, אז מה אתה דואג."

כשאני קמה בבוקר חרוט לי בלב שזכיתי בטוב ביותר. אני מודעת למשימה שיש לי לבצע. ולכך שיש לי תהליך של שיפור כל הזמן.

כל תהליך הטיפוח-תרגול שלי בחמש השנים האחרונות היה להבין שרק מה שהמורה אומר זה נכון ומדויק. מה שעיכב אותי היו רק ה"מחשבה" הזאת, או ה"הבנה" הזאת, או ה"מושג" הזה – שחשבתי שהיו נכונים.

בפעמים האלה שאני נוסעת, אין לי מודעות או תחושות של מרחב, זמן או משקל. הגעתי למקום ולא היה עניין של הכובד של הדרך, או המרחק, או הזמן שזה לקח. הדרך פשוט לא הייתה קיימת.