מספר תובנות מהמפגשים המשותפים למטפחים מבוגרים וקטנטנים

בתקופה האחרונה מטפחים שהם הורים חדשים מרבים להיפגש, ללמוד את הפא יחד ולשתף התנסויות בנוגע לילדים. אני חושבת שמה שהכי תורם במפגשים הללו הוא קודם כול עצם העובדה שאנו לומדים קטעי פא שקשורים לילדים ודנים בהבנות שלנו יחדיו, מה שמביא להבנה עמוקה כיצד עלינו לחנך ולהתנהג עם הילדים.

הבנה שאיתה יצאתי ממפגש אחד הייתה שיש לחנך ילדים בלי להתעצבן בלב ועם סובלנות רבה. ילדים נוטים לעשות דברים מתוך סקרנות ואנו צריכים לחזור על עצמנו שוב ושוב ושוב, יש הורים שצועקים על הילד מרוב ייאוש: "די, כבר אמרתי לך שאסור..." אחרי הבנה זו התחלתי לשוב ולומר לילדי "אסור","זה לא טוב" אך בלי להתעצבן בלב במעין אסרטיביות אך עם חמלה, עם ידיעה בלב שזהו תפקידי כרגע: להראות לו מה נכון ומה לא נכון, מה טוב ומה רע, לכוון אותו וללמד אותו בהתאם לפא, לאמת, חמלה וסובלנות.

הבנתי גם שאחריות גדולה מאוד המוטלת עלינו היא להקנות לו משמעת, ושמעצם תפקיד זה של הורים, הם אחראים לא רק על ילדם אלא גם על ההתנהגות כולה של הדור הבא, ואם הם לא עושים כך זהו חטאם. בנוסף הבנתי שפינוק הילדים הוא משהו לא כל כך חיובי כפי שיכול להיראות, ואני משתדלת לעשות זאת כמה שפחות עד שאמצא את האיזון הנכון.

בנוסף שיתפנו שכאשר הילדים משתתפים בפגישה מעין זו הם שומעים את הפא שאנו מקריאים בקול, רואים איך אנו, המבוגרים, מתייחסים אחד אל השני בכבוד, פוגשים ומשחקים עם ילדים נוספים של מטפחים ולומדים המון מתוך הסיטואציה עצמה. הבנו שאנו צריכים לעשות הכל עם הילדים, ולא להתייחס אליהם כאל הפרעה.

לאחר קריאה נוספת של קטעי הפא חוזקה אצלי ההבנה שילדים אלו הגיעו לכאן כדי לקבל את הפא, והתחלתי להשמיע לילדי (כיום בן 10 חודשים) את ההרצאות המוקלטות של המורה (עד כה רק הקראתי לו את הפא מדי פעם והשמעתי לו שירים של מתרגלים ושל הפא). הנחתי ליד קופסת המוסיקה את התמונה של המורה, הילד התחיל להתלהב והתרגש כל כך הוא החל לקפוץ על התמונה של המורה ועל הקופסא שלא יכולתי לקחת לו אותם, בכל פעם שהנחתי אותם גבוה על הספה הוא השתולל והחל לנסות לעלות ולקחת אותם ואפילו כמעט הצליח לבד, מה שעד היום לא הצליח לעשות. הוא רצה אותם קרוב אליו, באיזשהו שלב נתתי לו אותם והוא היה כל כך מאושר.

בהמשך כשנרגע והסתובב בחדר ונאמר בהרצאה "ג'ן, שן, רן" (אמת, חמלה, סובלנות – בסינית) הוא הסתכל עליי וחייך ואמר בעצמו ג'ן ועוד כמה הברות דומות. חזרתי על המילים "ג'ן, שן, רן" והוא שוב חייך ושוב חייך, כאילו הייתה לנו הבנה משותפת באותו רגע וזה היה הדבר הנכון. הופתעתי מאוד מהתגובות שלו והשתדלתי לא לפתח החזקה ולהתלהב מכך. החלטתי שבכל יום אשמיע לו הרצאה נוספת.

אני חושבת שמעצם היותנו הורים שמטפחים מוטלת עלינו אחריות עצומה לחנכם על פי אמת-חמלה-סובלנות. לעשות את המיטב שאנו יכולים בשבילם מתוך ההבנה שבשביל זה הם בחרו להגיע למשפחות שלנו שקיבלו את הפא, בשביל זה הם כאן.

כל האמור הן הבנות שלי בתקופה זו אנא העירו בחמלה אם יש משהו לא ראוי.