ההחזקה שלי לחיים ולמוות

התנסות מוועידת פאלון דאפא השישית לשיתוף התנסויות בישראל

שלום וברכות לאבי ומורי המאסטר הנכבד, שלום וברכות לכל תלמידי הדאפא ולכל האורחים.

לפני כ-18 שנים התאלמנתי ומאז קיבלתי קצבה מהביטוח הלאומי. החוק אומר שאישה שנישאת - בעלה אמור לפרנס אותה והקצבה מופסקת, גם אם מדובר בשני אנשים מבוגרים ושניהם בעלי משפחה שאותה הם צריכים לפרנס.

בשנים האחרונות חייתי חיים זוגיים ללא נישואין רשמיים.

למען האמת, מיד – כחודשיים לאחר שהכרנו - קנה בן זוגי טבעת, ובטכס ביני לבינו נתן לי את הטבעת ואמר את המשפט המוכר "הרי את מקודשת לי בטבעת זו". למחרת סיפרתי זאת בעבודה, במקום לימודי ולבני משפחתי הקרובים. משום מה הייתי בטוחה שאנו נשואים עד שבויכוח קל של "למה פתחת את החלון?" הוא אמר לי: "זה לא מתאים לי, אני הולך". ועדיין לא ממש הבנתי עד כמה הקשר לא היה מחייב, ולכן בעצם אני חיה בחטא.

בוועידת הפאלון דאפא לפני כשלוש שנים סיפרה אחת המטפחות על התנגדות בעלה לטיפוח, ושבעקבות זאת הם התגרשו. היא דיברה ואני בכיתי מאוד. פרידה היא תמיד משהו כואב ומאוד מאוד עצוב. אחריה עלתה מטפחת אחרת וסיפרה על כסף שהיא קיבלה מביטוח לאומי לא לגמרי בדרך האמת. ואני כועסת: איך היא בכלל חושבת שהיא מטפחת. הרי היא חיה לא לפי האמת! ואז הבריקה בי התובנה: היא מדברת עלי. הרי אני מקבלת קצבת אלמנות. אם אני נשואה – הרי אינני אמורה לקבל קצבה, ואם אני לא נשואה – הרי אני חייה בחטא גדול. הייתי בטלטלה מהגילוי. מה קורה פה?

חזרתי הביתה ואני בדילמה איומה. אם אגיד לבן זוגי שאני רוצה להינשא בטקס רשמי אולי הוא יעזוב אותי. פרידה היא תמיד משהו מאוד כואב ועצוב... ואם לא אגיד, הרי אני חיה לא לפי הדאפא. מה לעשות? אפף אותי פחד גדול. פחד עליו לא יכולתי לגבור. אני מטפחת. אני קודם כל מטפחת אבל אני פוחדת מפרידה. קראתי כל מה שהמורה אמר בנושא. ידעתי בוודאות – כך אינני יכולה להמשיך לחיות.

קראתי התנסויות של מטפחים וקראתי גם על מטפח שלא יכול היה לוותר על החזקה מסוימת וכעבור זמן הוא ניגש לתמונה של המורה ומול המורה הוא נשבע שיצליח לעבור את המכשול.

ניסיתי לעשות אותו דבר. הסתכלתי על תמונת המורה ולא הייתי מסוגלת בשום אופן להבטיח כלום. אינני יכולה להבטיח משהו שאני לא מסוגלת לבצע. זה לא יהיה אמת. הפחד הלך והתעצם והפך לאימה גדולה. מה יהיה אתי?

באחת מהפגישות בין מטפחים שאלתי את אחת המטפחות מה דעתה. אולי הטקס שעשינו בתחילת חיינו המשותפים תופס ואני לא צריכה לעשות כלום? תשובתה הייתה חדה ופשוטה: "את תלכי לגיהינום". האימה תפחה ותפחה. הייתי במלכוד. אני לא מסוגלת לדבר ולהגיד לו. אולי הוא יעזוב אותי? פרידה היא דבר כל כך כואב ועצוב...

ניסיתי לחשוב ביני לביני: ממה אני כל כך פוחדת. מהפרידה עצמה? האם זוהי ההחזקה של חיי? וכאן מן הראוי לציין שיש לי שתי החזקות השולטות בחיי מתמיד: האחת - הצורך להיות לבד. החלום למצוא פינה שקטה לבד לבד לבד. ומצד שני: הפחד הכל כך גדול מלהיות לבד. דבר והיפוכו. שתי החזקות ששלטו על חיי.

הזמן עובר במהירות כידוע לכולנו. ואני עדיין חייתי בחטא, לא מסוגלת להיחלץ. לא מסוגלת לקפוץ החוצה ולוותר על ההחזקה. הבנתי אז שזו ההחזקה שלי לחיים ולמוות. ההחזקה שאם אוותר עליה אולי לא אהיה יותר אנושית, אולי כך אני מוותרת על מה שקרוי "אושר" – להיות בזוגיות. אני זוכרת שפעם כשנשאלתי מה יקרה אם אהיה ללא בן זוג, עניתי שפשוט אמות. והייתי מאד רצינית בתשובתי. עד כדי כך הייתה החזקה זו טבועה בכל תא ותא מבשרי.

אבל הרי אני כל כך רוצה להיות לבד...

ביום כיפור האחרון התקבצנו כמה מטפחים בביתם של זוג מטפחים. קראנו, תרגלנו, למדנו ובאחד משיתופי ההתנסויות שאלה מטפחת מה קורה למטפח שחי חיי זוגיות ללא נישואין? והתשובה הייתה חד משמעית – "אין מטפחים שחיים ככה". השואלת התעקשה: "ובכל זאת?" התשובה הייתה שמטפח כזה צובר כל הזמן קארמה. אז איך יוכל לעבור?

למחרת התקשרתי למטפחת המארחת וסיפרתי את האמת. אני חיה כבר מספר שנים ללא נישואין. היה זעזוע. היא אמרה לי "את חייבת לעשות מעשה". האימה תפחה לממדים עצומים. אני חייבת לנקוט עמדה. אני חייבת לדבר.

החלטתי לא ללכת לעבודה באותו יום, לשלוח מחשבות ולנסות להגיע לשורש הפחד ולסלק אותו. ישבתי והתנקיתי. משום מה זה לא היה כל כך קשה. לשבריר שנייה המורה איפשר לי להרגיש את הקלות והריחוף של הבשר כאשר מוותרים על ההחזקות. ההרגשה הייתה מופלאה. כמה דקות אחר כך הגיע בן זוגי מן העבודה. משום מה החליט להקדים. ניגשתי ואמרתי לו שלפי הדאפא אינני יכולה לחיות ללא נישואין. לא היה בי שום פחד.

הוא ענה שזו שטות. הרי אנחנו חיים יחד ככל זוג נשוי, אז בשביל מה להינשא באופן רשמי ולוותר על קצבת השארים. ועוד יותר חשוב – יש לו 3 ילדים שהוא מחזיק, והוצאות מאד גדולות. "לא אוכל לתמוך גם בך כשתפסיקי לקבל קצבה", הוא אמר. חזרתי ואמרתי שאני מתרגלת פאלון דאפא ואני לא יכולה לחיות לא לפי האמת. עברו שבועות נוספים. בכל החמלה שהייתה בי הבהרתי גם שאי אפשר לחיות חיי אישות. כך עברו שבועות והמצב בבית לא היה קל.

לאחר זמן הזכרתי זאת שוב, והתשובה הייתה די קצרת רוח. אמרתי שוב שאינני יכולה לחיות ללא נישואין. זה חטא גדול. הוא החליט להיפרד ולעזוב את הבית. זכרתי שמטפחות סיפרו שכשהבינו שאי אפשר לחיות ללא נישואין והתנו את המשך הזוגיות בקשר מחייב – נישואין – בני זוגם עזבו אותן והן היום לבד.

כבר לא הייתה בי האימה הגדולה. אבל היה איזשהו פחד, חשש וצער.

שבוע חלף ויום אחד בן זוגי מטלפן: "אני רוצה להינשא". האם את מוכנה לחכות עד שאהיה מוכן? שאלתי מתי? והוא ענה: "עד שימלאו לי 60", שזה עוד כמה שנים.

אמרתי: "לא. עם כל הצער אינני יכולה לחכות".

יום אחד הוא הגיע הביתה ובהתרגשות גדולה הוציא טבעת ושוב שאל האם אני מוכנה להינשא לו. עניתי כן. ענדתי את הטבעת ושמחתי. חיכיתי להמשך – עבר זמן וזה לא בא. למחרת אזרתי את כל אומץ לבי ושאלתי: "נתת לי טבעת. מה עכשיו?  היה כעס מצידו. הסברתי שוב. השתדלתי לא לגרום לעוינות כלפי הדאפא.

ואז הוא אמר: "ניסע לקפריסין ונתחתן".

עכשיו החלו ההתלבטויות להופיע. האם מטפחת בגילי בכלל צריכה להינשא מחדש? על פי הבנתי המורה אומר שהצעירים צריכים להינשא כדי להקים משפחה. אבל אני – ללדת כבר איני יכולה, אז אולי אני בכלל לא צריכה להתחתן? שוב התחלתי לקרוא את כל מה שהמורה אמר על חיי זוג. לא מצאתי מקרה הדומה לשלי. ההתלבטויות היו קשות ולפעמים הפילו אותי. אם לא אנשא, כמובן יהיה לי הרבה יותר זמן לעבודות הדאפא וגם אוכל לנסוע כל יום שישי לתל השומר. אבל אם אפרד ממנו עכשיו כל המכרים והמשפחה יגידו שמטפח פאלון דאפא הוא מוזר ומשונה.

שלחתי מחשבות נכונות, עשיתי מדיטציות. מה לעשות? מה לעשות? ואז הבנתי: לא לעשות כלום. להיות ב-וו-ויי. אני לא אמורה לרצות כלום. אני זורמת עם מה שאמורים להיות חיי האנושיים. אין ספק שלחיות בזוגיות יקשה עלי את הטיפוח אבל זו אמורה להיות סביבת הטיפוח שלי. לטפח בתוך כבלי המשפחה, למצוא את הזמן לתרגול, קריאה ועבודות הדאפא למיניהם שאני עושה במגוון רב של תחומים.

נסענו לקפריסין ונישאנו בטקס אזרחי מכובד ויפה וכשחזרנו ארצה חיכו לנו כל בני המשפחה בחגיגה רבת משתתפים ובשמחה ענקית.

באחת הרגשתי כאילו הוסר מעלי משא כבד של חומר שחור. כאילו נסלח לי רטרואקטיבית על כל השנים שחייתי לא לפי האמת. נזכרתי בשאלה ששואל מטפח את המורה בהרצאה בניו יורק 1999:

"שאלה: לא מעט תלמידים שגרים בצפון אמריקה גרים ביחד עם בני או בנות זוגם מבלי להיות נשואים. לכמה מהם אפילו יש ילדים. האם עליהם להשיג תעודת נישואין בדיעבד?

המורה: כן. אמרתי לכם להתאים עצמכם מקסימאלית לדרך של חברת האנשים הרגילים בתהליך הטיפוח שלכם בסין, כשאנשים התחתנו בעבר, הם היו צריכים אישור גם מהשמים וגם מארץ, ולכן היה אז "השתחוות לשמים ולארץ"..[...] בחברות המערביות של היום הדברים האלה נשברו ואנשים רבים לא הולכים יותר לפי הנוהגים המקובלים. שני אנשים מתחברים יחד ללא שום התחייבויות או הגבלות. כשהם מאושרים יחד הם נשארים יחד, וכשהם לא, הם מוצאים בן זוג אחר. זה לא מתקבל. כתלמידי דאפא אתם צריכים לדעת לפחות את העקרונות הבסיסיים האלה. ההפקרות במערב גרמה לכמות עצומה של קארמה. נראה לי שאנשים מהמזרח הם אפילו במצב יותר גרוע.[...]. אם אתם מרגישים שאתם יכולים להיות אחראים אחד כלפי השני, הייתי אומר שזה טוב מאד, אבל למה שלא תעברו דרך התהליכים? לפחות תאפשרו לחברה הרגילה של האנשים להחשיב אתכם מבחינה משפטית חוקית כבעל ואישה. האם לא כך זה צריך להיות? במילים אחרות, אתם לא צריכים להתייחס לדברים האלה כלאחר יד. אני לא אבזבז יותר זמן על הנושא הזה. לא חשוב מה שעשיתם בעבר, מה שהיה היה. התקדמו קדימה ועשו זאת נכון."