לצעוד בדרך שהמורה פתח לפני

שיתוף התנסות מוועידת פאלון דאפא השישית לשיתוף התנסויות בישראל

ברכות למורה הנכבד, ברכות לתלמידי דאפא בארץ ובעולם, אורחים יקרים.

להיות מטפחת בתקופת תיקון הפא זוהי זכות שלהבנתי הביאה אותי להבנות ורמות גבוהות של הסתכלות על החיים, ממקום שונה לגמרי מאשר ידעתי אי פעם.

עתה, כמטפחת של דאפא, כבר לא היה באפשרותי להמשיך ולחיות באותו סגנון חיים בו חייתי בטרם הפכתי לתלמידת פאלון דאפא. השוני מתבטא בתפיסת חיים שונה הכוללת מהפך בהקשר המושגים וההבנות איתם חייתי מאז ילדותי ומחשבות מוטעות שהשתרשו בי מדורי דורות. כל פעם שמתגלה לפני איזו מילה שיוצאת מפי או התנהגות מסוימת שבאה דרכי שאינה מתאימה להבנתי כיום, זו ההזדמנות בשבילי לשים לב, לשחרר ולתקן. למדתי שמוטב שאתקן כל דבר מיידית, אחרת אותו דבר ימשיך ויצוץ בצורות שונות עד שאשחרר אותו. לכל תקופה הישגיה ורעיונותיה המשתרשים בכל אדם ואדם לפיהם הוא חי או מתנגד להם.

לא כן מטפח בשיטת פאלון דאפא. להבנתי להיות מטפח ומתרגל בשיטה המאפשרת לך להתבונן פנימה ולהיווכח לאט לאט שהחוק הגדול שנתן לנו מאסטר לי הונג-ג'י הוא כל כך ענק ומופלא, מביאה אותי להודיה על הזכות הגדולה שנפלה בחיקי לנגוע ולהבין ולו בקצה קצהו של החוק הגדול. זה קצה קצהו, ועדיין ליבי יודע שכל הנאמר והנלמד הוא אמת לאמיתה ועלי רק ללמוד, להקשיב וליישם כמה שיותר מהר את מה שלמדתי. ואכן זהו פלא, בגילי זכיתי להבין ולראות איך כל חיי השתנו, פיזית ונפשית, תוך זמן קצר יחסית.

למשל: כל יום מתאפשר לי לראות מחדש עד כמה גופי מתפקד היטב, ולמעשה כבר שכחתי מה זה להיות חולה, לחפש תרופות אלטרנטיביות, לצעוד כדי להיות בריאה, לאכול אוכל בריא, בקצור, לחפש פתרונות בחוץ. נכון, שכמטפחת עברתי תקופות שונות בהן חוויתי קשיים וכאבים בגופי שהקשו עלי לתפקד, אבל עם חלוף הזמן נוכחתי שהסבל הזה שעברתי רק היה לטובתי והוא מאפשר לי לחיות בתוך גוף שהופך ליותר ויותר טהור.

אספר לכם סיפור קטן. כדי לחדש את רישיון הנהיגה עלי לעבור בדיקת עיניים. הגעתי לבדיקה לאופטומטריסט שכאשר הוא הסתכל לתוך עיני ואמר, "וואו, יש לך קטראקט על שתי העיניים, את צריכה מיד לעשות ניתוח". "באמת?" עניתי בחיוך, "אולי כדאי שתבדוק קודם, מאחר שאני רואה טוב מאד, ולפעמים אני אפילו שוכחת להרכיב את משקפי מאחר שנראה לי שאני רואה טוב יותר בלעדיהם". בסוף הבדיקה הוא אמר לי: "באמת את רואה טוב מאוד, ולכן ציינתי בטופס שאין את צריכה להרכיב משקפיים כאשר את נוהגת". "תודה", אמרתי: וסיפרתי לו על זכותי להיות תלמידה של פאלון דאפא שהביאה אותי למצב זה. משם הלכתי לקופת חולים לקבל חותמת מהרופא. הרופא אמר לי: "איך זה שאת לא באה אף פעם לעשות בדיקות כאן?" וכהרף עין הוא היה לידי בודק את לחץ הדם שלי. "מצוין, מצוין" הוא אמר בפליאה, "אישה בגילך, קשה להאמין". כמובן שהבהרתי לו את אמת וגם לאחות, שלה הוא סיפר על מצבי הטוב.

כן, למעשה בתקופת תיקון הפא, המתקדם במהירות, אין זמני פנוי לחשוב מחשבות על עצמי וגם אינני מרגישה צורך בכך בדרך כלל. אני מניחה שגילי (73), וההכנה שעברתי במשך חיי, הם שמאפשרים לי זאת. העדיפות הראשונה במחשבתי ובמעשי נתונה לפאלון דאפא ועל כל המשתמע מכך. להבנתי, אנו חיים בתקופה מיוחדת זו של תיקון הפא בעת שהמורה נמצא כאן, והמשימות והאחריות המוטלות על כולנו הן רבות ביותר.

במבט לאחור ברצוני לשתף אתכם בקצרה איך נעשיתי חלק מחברי האגודה בישראל.  חזרתי לארץ לבר-המצווה של נכדי בתחילת 2005 וחשבתי להישאר לחודש או לכל היותר חודש וחצי ולחזור לארצות הברית, שם כבר לקחתי חלק כ-4 חודשים בהחלטות שנעשו על ידי חברי האגודה בניו-יורק. בארץ, זמן קצר לאחר בואי, פנתה אלי מטפחת ובקשה ממני לבוא לפגישה של האגודה ולראות איך הדברים מתנהלים כאן. "טוב", אמרתי, באתי בלי מחשבות כלשהן, רק להעיף מבט. תוך כדי הפגישה ראיתי מה יש לשנות ואמרתי את הבנתי. לא היה לי מושג לאן דברי הכניסו אותי. לפתע נתבקשתי לקחת עלי תפקיד זה.

בששת החודשים הראשונים עדיין קיוויתי שתפקידי זה הוא זמני. עדיין חשבתי שאני כאן רק כדי לעזור ולהכניס את הדברים למסלול, וכך גם עניתי כשנשאלתי מתי אני חוזרת לניו-יורק. אבל זה לא מה שהמורה תכנן עבורי. אכן הכול התרחש מעצמו, כל השאר זו כבר היסטוריה.

להבנתי כיום, כדי להיות מתאמת תקופה ארוכה, ולא רק בפרויקט זמני, אני נדרשת להיות עם הרבה סובלנות, קודם כל לעצמי. התחלתי דבר ראשון ללמוד לוותר ולשחרר את רצוני האישי. דבר לא קל, דורש התמדה, אך אפשרי. אני משתדלת להקשיב לאחרים ובעיקר למטפחים, עם לב שרוצה רק בטובת האחר, כאשר אין לי אינטרס אישי. למדתי שתוך כדי עבודה בנושאים שונים עם מטפחים שונים, למרות שכול אחד נראה שונה ומבין דברים אחרת, בסופו של דבר הגעתי להבנה שהשוני נובע בעיקר ממני, אם ליבי שקט או שהוא זז ופועם. אין לי ספק שזהו בית הספר הטוב ביותר שהמורה נתן לי כדי לטפח אמת-חמלה-סובלנות ולהעלות את השין-שינג שלי.

ב"יסודות להתקדמות במרץ", במאמר "האחראי הוא גם כן מטפח", המורה כתב:

"מדוע אני כותב את המאמר הזה במיוחד בשבילכם? זה בגלל שכל התנהגות, דיבור ופעולה שלכם ישפיעו ישירות על המתרגלים. אם אתם בעצמכם מטפחים היטב, תוכלו להפיץ היטב את הפא באזורכם, והמתרגלים יטפחו יותר טוב. אחרת זה יגרום נזק לפא."

השנה יותר משנים קודמות, חברי האגודה בעולם נעשו מעורבים יותר ביזום ובהובלה, בייחוד לגבי נושאים מסוימים כמו מופע הספקטקולר, תערוכת הציורים, פעילויות וכמובן הוועידה, המדיות וכדומה. מאחר ואני בסך הכול מטפחת כמו כל אחד אחר, וההבדל הוא רק בנכונותי לקחת על עצמי אחריות נוספת, עלי קודם כל להיות נחושה עם עצמי, להתמיד וללמוד ולעשות את שלושת הדברים שהמורה מבקש ממני כמו מכל אחד מאתנו.

זהו תהליך מתמשך, וכל יום אני לומדת או מתמודדת עם אתגר אחר. יש ימים שההתרחשויות והשינויים כל כך מהירים שהם באים כמו סופה, ויש ימים שהדברים זורמים בנחת. מכל אלה למדתי שתפקידי כמתאמת לשמור קודם כל על לב שקט, להקשיב ולפעול מתוך אחריות לגבי הפא ולהתמוסס בפא במקסימום האפשרי. ב"יסודות להתקדמות במרץ"  במאמר "להתמוסס בתוך הפא" המורה אומר: "אדם הוא כמו מיכל והוא מה שהוא מכיל". הקו הוא דק מאוד, וסטייה קלה לכיוון רצון אישי ואנוכי יכולה לגרום להשתלטות הצד האנושי שבי, היכול להוביל לשיתוק בעשייה ולאפשרות של קונפליקטים. למעשה אני רואה בכל אחד מהמטפחים את השתקפותי, ואם משהו לא מקובל עלי, המשהו הזה כנראה קיים בי ועלי להכיר בו ולסלקו. ההסתכלות פנימה וההקשבה המתמדת למטפחים עוזרות לי לעשות את ההחלטות יותר הרמוניות ונכונות. להבנתי בתפקידי כמתאמת, ובייחוד בנושא רחב המכיל בתוכו תכנים רבים, אין עלי לפעול רק בכוחות עצמי. תפקידי לראות את התמונה הכללית, לאפשר לכמה שיותר אנשים לקחת חלק במשימה, לוודא שהכול מתנהל ושאין דברים שנופלים בין הכיסאות.

ב"יסודות להתקדמות במרץ 2", במאמר "דרך", המורה אומר:

"הדרך של תלמיד דאפא היא היסטוריה נהדרת, ועל ההיסטוריה הזאת להיווצר על-ידי האימות וההתעוררות של עצמו."

בשנה האחרונה אחד הנושאים בהם טפלתי היה לייצג בישראל את הקואליציה לחקירת רדיפת הפאלון גונג בסין. בעבודה משותפת וברצון כן מצד מטפחים רבים הצלחנו במספר חודשים להבהיר את האמת ליותר מ-40 אלף איש שחתמו על "עצומת המיליון" של הקואליציה, ביניהם חברי כנסת, פרופסורים, רבנים, שייכים, מורים, עורכי דין, רואי חשבון, רופאים, סופרים, מוסיקאים ועוד, לעומת שנים קודמות בהן חתמו סך הכול כ-28 אלף איש. (להבנתי עלינו להמשיך ולהבהיר את האמת באותה כוונה ובאותה תשומת לב עם העצומה החדשה שיש עתה, ולהמשיך כמיטב יכולתנו). לקראת סיום הקמפיין היה עלי להגיש את הדו"ח הכלל עולמי לנשיא ולמישהו בממשלה שלנו באופן אישי. פניתי לנשיא, ליו"ר הכנסת ולאישים נוספים ולא נעניתי. לבסוף, בעת העצרת שקיימנו מול הכנסת, ממש ברגע האחרון, הגיע ח"כ הרב מיכאל מלכיאור, ותוך כדי נאומו הבנתי שזו ההזדמנות שלי להגיש לו את הדו"ח עם בקשה אישית להעביר זאת לנשיא המדינה. מיהרתי לקחת את החומר מתיקי והנה הוא כבר סיים את נאומו. למרות זאת ניצלתי את המומנטום הזה, לקחתי את המיקרופון וניגשתי אליו כאשר הוא כבר עוזב את שולחן הנואמים. הצגתי את עצמי לפניו בשמי כפי שאני ידועה בחיי היום יום, וכן כנציגת הקואליציה בישראל, ובקשתי אם הוא מוכן למסור את הדו"ח הכלל עולמי בשמי לנשיא מאחר שהנשיא לא ענה. הוא הסכים ברצון ואמר שאולי הנשיא צריך לקחת את זה אתו לסין. לגבי יו"ר הכנסת לבסוף נתבקשתי לשלוח לה, כי אין לה זמן להיפגש, וממשרדה אושר שהיא קיבלה וקראה.

לאחר 4 ימים התקשרתי לעוזר של חבר הכנסת מלכיאור כדי לברר אם המסמך הועבר לנשיא. תשובתו של העוזר ברגע הראשון הפליאה אותי. אלו היו מילים בטון של כעס וזה מה שזכור לי: "מה, כל מה שאמרתם זה לא נכון, קראתי מה שהסטייט דיפרטמנט האמריקני כתב, אין שום קצירת איברים, קראתי מה שאומר יורי פינס, זה לא ככה. אנחנו לא מעבירים את המסמך לנשיא". באותו רגע נשארתי עם לב שקט והבהרתי לו את האמת. תוך כדי שאלותיי הוא דבר על "הם", וזה היה כמו רמז שקיבלתי מאין נובעת התנהגותו. יתכן שהוא קיבל חומר זה זמן קצר לפני שצלצלתי. בסוף השיחה הוא היה יותר רגוע ואמר שהוא ישקול האם להעביר את  החומר שהוא דיבר עליו לרב מלכיאור. התקשרתי לאחר יומיים לעוזר שנית. הוא דיבר איתי כאילו שלא קרה כלום, ולשאלתי אם דו"ח "עצומת המיליון" נמסר לנשיא הוא ענה "כן באמת אני אבדוק". ותשובה לא קיבלתי. ביום חמישי ה-21.8, בשעה שמטפחת עמיתה ואני מחלקות עיתונים בהרצליה, חשבתי באותו בוקר לקחת איתי את מספרי הטלפון של חבר הכנסת מלכיאור, וגם בררתי ב-144 מהו מספר הטלפון בביתו. "שיהיה", חשבתי. מחשבתי הייתה להתקשר אליו לפני שהעוזר שלו הנמצא במילואים חוזר. לקראת שעת הצהרים נזכרתי לפתע שרציתי  לצלצל אליו. הסתכלתי על הטלפונים ובחרתי להתקשר לביתו. להפתעתי ענה הרב מלכיאור בעצמו. הוא נכנס לביתו באותו רגע שצלצלתי, ואמר שהגיע לפגישה שקבע ואנשים כבר מחכים לו. לשאלתי לגבי הנשיא הוא ענה שאכן הוא מסר את הדו"ח לנשיא, אך לא נראה לו שהנשיא ייקח ויעשה משהו. השיחה הקצרה בינינו הייתה ידידותית והוא גם סיפר לי שהתברר לו שאביו, שהוא גם כן רב, היה בעצרת למען פאלון גונג בדנמרק. כך נסגר המעגל בנושא זה. אכן שום דבר לא קורה במקרה.

עצרת מטעם הקואליציה

ביום ראשון ה-3.8 כאשר קראתי את האימייל מהמתאמת הראשית של הקואליציה התברר לי שלאור הפעולה המוצלחת שעשתה הקואליציה בקנדה, שהיה לה כסוי נרחב בתקשורת, הוחלט שעל כל מתאם לנסות לארגן, כל אחד בארצו, עצרת מטעם הקואליציה. נעצרתי לרגע ולקחתי צעד אחורנית, ולפתע חשתי באחריות הרבה המוטלת עלי. מי, אני צריכה לארגן עצרת תוך שלושה ימים? איך זה אפשרי? והכול כמו פסק מלהתקיים והיה רק שקט, ומתוך השקט אמרתי בלבי: "כן, זה נכון, ויש לעשות זאת עכשיו ולנצל את הרגע הזה לפני האולימפיאדה". הרמתי טלפון למטפח אחד ואמרתי לו: "זה מה שעלינו לעשות, אבל אינני יודעת אפילו בשם מי נעשה את העצרת". הבנתי שהטוב ביותר שאתייעץ עם המתאמת הראשית, והיא ענתה לי שהעצרת צריכה להיות רק מטעם הקואליציה לחקירת רדיפת הפאלון גונג בסין, מאחר שזה יאפשר לנו לדבר גם על האולימפיאדה. הודיתי לה והחילותי לפעול. קודם כל רישיון מהמשטרה, אישור למגפון ורמקולים, להתחיל לחפש נואמים. פניתי למטפח נוסף לעזרה, שלקח על עצמו להתקשר. הוא פנה גם למטפחים אחרים שיתקשרו להזמין אנשים שונים לנאום. בעניין שלטים והמוטו של העצרת פניתי למטפחים נוספים שהצטרפו למשימה להבין יחד מה המסר שאנחנו רוצים להעביר בעצרת זו, ולהכין  ניסוח לשלטים ברוח זו. הוחלט להכין שני שלטים חדשים. ניסחנו ושלחנו הודעה לעיתונות, כשהפעם, שלא כרגיל, הייתי אני חתומה על ההודעה כנציגת הקואליציה. יידענו את המטפחים שיבואו ויזמינו אנשים להצטרף. הכול הלך וזרם במהירות, וב-6.8 קיימנו את העצרת מול השגרירות וזכינו להשתתפות נואמים מכובדים, כיסוי בתקשורת יותר מבעבר, וקהל שהצטרף ותמך. עבורי הייתה זו התנסות אינטנסיבית כמתאמת, ובמקביל עניתי לשאלות התקשורת והתראיינתי על ידי מי שפנה אלי. במהלך ההתארגנות מספר מטפחים לקחו יוזמה בארגון, אחרים טיפלו במיקרופון.

עם סיום העצרת, כאשר כולם הלכו ונשארתי אחרונה לחזור הביתה, התבוננתי בכל אשר התרחש במהירות כזו, ובלבי תודה למורה שבעצם הכין הכול עבורנו, ועלינו היה רק ללכת בדרך שהוא סלל. להבנתי, בזה שאמרנו "כן", ופעלנו ביחד כגוף אחד, ללא קונפליקטים, ניתנה לנו אפשרות זו להצלה נוספת של יצורים חיים.

קשה היה לי לשבת ולהתחיל לכתוב, ובהתבוננות ראשונה נראה היה כאילו אין לי על מה לשתף, הכול כבר עבר ונשכח ממני, אך כשהתחלתי לכתוב לא רק שלמדתי רבות מהתהליך ומעצם הכתיבה, אלא גם הבנתי שבלבי חמלה רבה לכול היצורים החיים שלמענם אני כאן.

בהרצאת המורה "סיור בצפון אמריקה ללמד את הפא" ממרץ 2002 נאמר:

"אני יכול לומר לכם זאת: הטיפוח בהחלט אינו עניין אישי של הגעה לשלמות – הטיפוח שלכם הוא הצלת אינספור הישויות החיות בגופים הקוסמיים הקשורים לגופכם, ואשר תולים בכם תקווה אינסופית. הטיפוח של כל אחד מכם הוא הצלה של ישויות חיות בכל רקיע אדיר-ממדים שמימי עצום."

תודה לכל המטפחים בישראל על התמיכה והעזרה, תודה שאתם חלק בלתי נפרד מהטיפוח שלי.