להתבגר

שיתוף התנסות מוועידת פאלון דאפא השביעית לשיתוף התנסויות בישראל

ברכות למורה. ברכות לכל המטפחים של פאלון דאפא מישראל ואלו שבאו לוועידה מארצות נוספות.

אני בן 23, ואני מטפח מסוף שנת 2007. התחלתי לטפח לאחר שאחי הגדול, נתן לי את הספר ג'ואן פאלון, חצי שנה בערך לאחר שהתחיל לטפח. לא התחלתי לטפח מיד. לאחר כמה חודשים מאז שנתן לי את הספר, פגשתי שתי גבירות נחמדות שבדיוק קיפלו שלטים בטיילת בת"א. זיהיתי את הכתובות בעברית ובסינית, וחשבתי שכדאי לבדוק אם זה קשור לספר שקיבלתי. הסתבר שכן. נחשפתי לעלון הכולל את העמוד על רדיפת המתרגלים, הייתי מזועזע ועלו בי המון שאלות. ככה התחלתי לטפח.

רוב הטיפוח עד כה הייתי בקרבת אחי. אני חושב שאנחנו דוגמה לשיתוף פעולה טוב כשאנחנו עובדים ביחד. אחי עזר לי להתקדם בטיפוח במהירות. עשינו דברים ביחד, התייעצנו כשנתקלנו בקונפליקטים, חלקנו בהבנות, הצבענו על החזקות, ויתרנו אחד לשני וגם יצרנו אחד לשני הזדמנויות לטיפוח. אני חושב שבהרבה מקרים היום אנחנו יכולים להבין אחד את השני עם מבט ועם חיוך.

אני זוכר שהיה מקרה אחד שעבדנו ביחד בעבודה פיזית. התפקיד היה לעשות עבודה של מילוי הרווחים שבין האריחים לאחר שמניחים אותן על רצפה חדשה, ולאחר מכן לנגב את שארית המילוי לפני שהוא מתייבש. התחלנו לעבוד. שנינו עשינו ביחד את אותה עבודה של המילוי, אף אחד מאתנו לא ניגב את השאריות. אחי שאל אותי מתי אנחנו אמורים לנגב את השאריות לפני שיתייבשו וידבקו לאריחים החדשים. לא הייתי בטוח, לא היססתי ואמרתי: "רבע שעה, 20 דקות". הוא שאל: "אתה בטוח?". אמרתי שכן. אחי שאל אותי עוד מספר פעמים, והציע שכדי להיות בטוחים, מוטב שנשאל את האחראי. שוב השבתי שאין צורך, הרי ככה האחראי לימד. או שלא?

לאחר 20 דקות, ועד שליחת המחשבות הנכונות של הצהריים שפשפנו את כל מה שנדבק לרצפה. מסתבר שאמורים לנגב מיד לאחר שמניחים את המילוי. תוך כדי שפשוף, אחי הסביר לי שהראש שלי לא בפא. במקום להסתכל פנימה, התגוננתי ודחיתי את הביקורת. לאחר שליחת המחשבות של הצהריים הבנתי שהמחשבה שלי לא הייתה במקום הנכון – הייתי גאה מדי, ולא הסתכלתי פנימה בכלל ודחיתי גם את הביקורת שקיבלתי בעקבות זאת. שיתפתי את אחי. אחר כך הבנו שכדי לעבוד יחד ולשתף פעולה יותר טוב, עלינו לחלק את העבודה, שכל אחד יעשה תפקיד שונה. אחי מילא את הפסים ואני ניגבתי, ככה העבודה יכלה להתבצע באפקטיביות רבה יותר וביעילות.

כל פעם כשניגבתי את הרצפה והברקתי אותה, הוא היה מלכלך לי את האריחים שוב, כי הוא עבד לא לפי סדר התנועה המשותף שלנו וכתוצאה מכך דרך על האריחים שכבר ניגבתי, או שפשוט העיף בטעות זרזיפי מילוי על האריחים שכבר נוגבו והוברקו. ביקשתי ממנו שנעשה זאת מסודר, כי הוא עושה לי עבודה כפולה. הוא אמר – "אין פה חשיבות לסדר. פשוט תנגב"! מיד ראיתי את הקונפליקט, ידעתי שאני צריך לוותר, ראיתי את זה בלי שזה נגע לי בלב. ויתרתי, לא אמרתי כלום, וזה אפילו קצת הצחיק אותי, המבחן הברור הזה. פשוט הסתכלתי פנימה. ויתרתי – הרי זה מה שאני אמור לעשות! אז מה אם אני עובד קצת יותר קשה? המשכתי לוותר ולעבוד קשה יותר. לקראת הערב, בטבעיות, התחלנו לעבוד ביחד בצורה מסודרת בלי שאמרתי ולו מילה אחת, רק הסתכלתי פנימה ושמרתי על מחשבה נכונה. עבדנו מהר ואחי כבר לא לכלך את מה שניקיתי. לבסוף אמר: "נו, אתה רואה איזה יופי זה כשעובדים בשתוף פעולה"?

הבהרת אמת בכנסת

כיום אני עובד במכירות בעיתון המנוהל על ידי תלמידי הדאפא, ומתאם את פרויקט הבהרת האמת בכנסת. כשהלכתי לראשונה להבהיר את האמת בכנסת, הבנתי כמה חשובה המשימה. אותם אנשים שנמצאים היום במעמד הזה בתפקידים שכאלו, הם בעלי גורל שנגזר מראש, מחכים לנו שנבוא וניתן להם את ההזדמנות לעזור לדאפא, לבחור בצד הנכון ולצבור את המוסריות שלהם. אותו דבר נכון גם לגבי המכירות בעיתון.

הגעתי למשכן הכנסת עם שני מטפחים נוספים. שני המטפחים האלו הם בעלי כושר ביטוי יוצא מן הכלל וגם דומיננטיים מאוד. כשהגענו עברו לי מחשבות בראש – מה למעשה אומרים לחבר כנסת כשנכנסים אליו? כבוד הח"כ? מצדיעים? הייתה לי החזקה שנקראת חשש ובנוסף חשתי שמכיוון שאין לי אותו ידע עצום שיש לשני המטפחים המנוסים שלידי, אני לא יודע מה לומר. עד אז הבהרתי את האמת בחלוקת עלונים ברחוב בלבד.

כשאנחנו באים לחבר כנסת אנחנו צריכים לבוא אליו עם חמלה, עם המחשבה שאנחנו בעצם מציעים לו הצלה, מציעים לו להפגין מוסריות ולמקם את עצמו במקום טוב יותר, הוא נדרש לעזור לדאפא (או בעצם לקבל עזרה) בגלל מעמדו, שהרי, גם מעמדו נקבע מתוך הגורל.

למעשה הוא אולי לא יודע בגלל המושגים שרכש במהלך השנים והדברים שקורים מסביבו, אבל הוא בעצם מחכה לנו, הוא צריך אותנו בשביל לקיים את מה שהוא אמור לעשות. אם נשמור על המחשבה הנכונה והנקייה, נהייה קלילים ונחושים, נגלה מולו חמלה, נעזור לו להתעורר לזה.

אנחנו לא מבקשים טובה, אלא בעצם מבקשים את טובתו שלו. נותנים לו הזדמנות, מקווים שהלב שלו יתעורר, שיבחר בצד הנכון. אם לא יעשה את זה, אסור לנו לכעוס, אנחנו לא יכולים להתמרמר או להגיד - הח"כ הזה טוב יותר אלינו, אז הוא טוב יותר, או הח"כ הזה לא רוצה להיפגש אתנו, אז הוא לא נחמד וכו'. אם לא נשמור על המחשבה הנכונה, איך הוא יתעורר?

חשוב לשמור על קלילות, מחשבה נכונה, ולהציע להם הזדמנות להפגין את המוסריות שלהם. הבנתי שאנחנו צריכים לפנות אליהם עם חמלה - הם הרי מחכים לנו כבר שנים.

כשהתחלנו להיכנס לחדרי חברי הכנסת ולעוזרים הפרלמנטרים הרגשתי פסיבי ליד שני המטפחים. קבענו שכל פעם אחד מאתנו ידבר לפי התור. כשהגיע תורי, תמיד בשלב כלשהו אחד מהאחרים היה משלים את דברי, ומתחיל לדבר בעצמו, ואני זזתי הצידה. אני לא יכול לומר שזה לא הפריע לי. אני רגיל מחיי כאדם רגיל להיות לרוב המנצח על התזמורת. היו לי החזקות רבות שקשורות להתפארות ושליטה, להיות מוערך, וההחזקה ל"הנהגה" כביכול. בהרצאה האחרונה של המורה ב-"לימוד הפא בפגישת "האפוק טיימס" (17 באוקטובר 2009) המורה מציין אמרה מסינית:

"הר אחד אינו גדול דיו לשני נמרים"

אני נתקל בנושא הזה כל הזמן, מסלק שכבה אחרי שכבה של ההחזקה שלי ל"נמרות" הזאת.

הבנתי שלמעשה אין זה משנה מי מדבר, או מי מוביל. העיקר הוא המחשבה הנכונה. כשהאחרים דיברו, הקשבתי להם, למדתי פרטים חשובים בהיסטוריה של סין, למדתי את ההיסטוריה של השלטון המרושע של המק"ס (המפלגה הקומוניסטית הסינית), למדתי פרטים חשובים על הרדיפה ואילו התנגדויות אנשים מעלים כאשר מבהירים להם את האמת. למדתי גם איך לדבר עם אנשים במעמד הגבוה של החברה. אם לא הייתי מוותר על ה"נמרות" לא הייתי משתפר בטיפוח, ולא הייתי משתפר מבחינה מקצועית כביכול. הוויתור הזה עזר לי כאשר בהמשך הדרך הייתי צריך לעשות את הדברים בעצמי.

לפני שהגעתי לכנסת בפעם הראשונה, אני זוכר שהסבירו לי שכשבאים לכנסת צריך להגיע בצורה מכובדת, עם מכנסיים אלגנטיות וחולצה מכופתרת. בעברי מעולם לא ידעתי איך להתלבש בצורה מכובדת, וכמובן שגם לא נדרשתי לכך. אז קניתי במיוחד את הבגדים הנדרשים, נעלתי את לא אחרות מאשר נעלי הספורט שלי והגעתי לכנסת. במהלך היום שמתי לב לכך שבאמת אין אף אדם עם נעלי ספורט בכנסת. בסוף היום הייתה לי שיחה על כך עם מטפח עמית הנוהג להתלבש בצורה מכובדת באופן טבעי.

לא הבנתי את המשמעות. כל מה שאני אומר, איך שאני נראה, איך שאני הולך וכל מה שאני עושה – כך יראו סובביי, את תלמידי הדאפא. כל זה יישאר לעתיד. אמרתי: "מה זה חשוב מה לובשים? לא חבל על הכסף? בתקופה הזאת אין לנו זמן או משאבים לבזבז על דברים שוליים כאלו. במיוחד אני לא מבין את האנשים שנוסעים לוועידות בחו"ל ומוציאים הרבה כסף על כרטיס טיסה, מלונות וכו'. הרי יש עבודה של הבהרת אמת בכל מקום, אפשר לקרוא התנסויות באינטרנט, ולא צריכה להיות החזקה לראות את המורה בוועידה. במיוחד אינני מבין את העניין עם החליפות, למה לדרוש מאנשים לקנות בגדים כה יקרים? האם אין לנו משאבים מוגבלים עבור הדאפא?" המטפח העמית רק צחק, ואמר: "אני מבטיח לך: עד סוף השנה תהיה לך חליפה!" לאחר שבועיים קניתי חליפה ונעלי עור. התכוננתי לנסיעה לוועידה בוושינגטון.

באותה תקופה מטפחים רבים מישראל שבו מהוועידה בניו יורק. מעולם לא השתתפתי בוועידה, לא בישראל ולא בעולם, ולא הבנתי את המשמעות של הוועידה. ועידה היא אירוע חשוב ביותר ומכובד ביותר, זהו כלי שניתן לנו על ידי המורה לשיתוף בהתנסויות, להשתפר כגוף אחד. זהו יום חג! אני מודה למורה שנתן לי את ההזדמנות לנסיעה זו.

אני חושב שברגע שמניחים את הלב, וזורמים בקלילות וללא מחשבה מסובכת, המורה מראה לנו את הדרך הנכונה והבהירה לצעוד בה. אני רואה את זה לאורך כל הטיפוח שלי. ההחזקות שלי והמחשבות המסובכות הן בלמים במסלול שבו אני צריך ללכת, מעכבים אותי מהצלת יצורים חיים, מסיטים אותי מהמסלול החשוב הזה שאותו אני צריך לעשות. מצאתי שהמחשבה הפשוטה ביותר, עבורי, היא הנכונה ביותר.

כך הובלתי למסע שלי לארה"ב. מטפחים רבים שאלו אותי אם אני נוסע לוועידה הקרובה בוושינגטון. מטפחת מניו יורק שעובדת בעיתון המנוהל על ידי תלמידי הדאפא כעורכת הגיעה לארץ כדי לעזור לנו להתקדם עם העיתון, היא אף שאלה אותי, אם אני רוצה לבוא לניו יורק להתמחות בעבודה בעיתון. לא עניתי, מכיוון שלא ידעתי מה להגיד. לא חשבתי שזאת באמת אפשרות ריאלית. ההכוונה לא הפסיקה להגיע. לאחר שבוע וחצי בערך, מספר מטפחים אמרו לי שאם אני נוסע, אז כדאי לי לעשות ויזה מהר, כי זה תהליך שלוקח זמן. חשבתי לעצמי שאני לא יודע מה לעשות או למה, אז לא יזיק לברר. אז עשיתי ויזה. לא ידעתי ולא חשבתי אם כדאי לנסוע, מה זה ייתן לי, כמה זה יעלה, איפה אגור. אז ביררתי לגבי כרטיסי טיסה. עמד להיגמר הזמן האפשרי להזמנת כרטיסי טיסה. אז קניתי כרטיס. אחי הצטרף אלי. נסענו לוועידה, ולהתמחות בעיתון בניו יורק. חזרנו לאחר חודשיים וחצי.

לא ידעתי מה יקרה ולא חשבתי יותר מדי. המורה הוביל אותי לשם, נתן לי הזדמנויות להציל אנשים, ולהשתפר בטיפוח. השתתפתי בוועידה הראשונה בחיי בתקופה המיוחדת הזאת בארה"ב, הייתי כתב, פועל בניין ודוגמן בשבוע האופנה בניו יורק, בתחרות העיצוב בסגנון האן של NTDTV. ראיתי גם את המופע הטוב ביותר בעולם, ה-Shen Yun, אותו מופע שבקרוב יופיע בישראל. אני מודה למורה שאיפשר לי לעשות את כל זה.

אחד הדברים החשובים שראיתי בוושינגטון, היה התנהלותם של המטפחים. בכל שלב בטיפוח האישי שלי, כדי לעשות את שלושת הדברים שאני צריך לעשות כתלמיד דאפא בצורה טובה, התעוררתי לעיקרון של "ברמות שונות יש פא של רמות שונות", כל פעם מחדש. כל פעם שהתקדמתי בטיפוח וחשבתי שאני עושה את המיטב בהצלת אנשים והבהרת העובדות, גיליתי שאני יכול לעשות יותר. גיליתי שאני יכול לעשות הרבה יותר. אני רואה את זה גם עכשיו.

דוגמה כזו לקחתי מהמתאם של אגודת הדאפא בוושינגטון. בעת השתתפותנו בוועידה והפעילויות שלה בוושינגטון, גרנו אצלו. חשבתי שאני קם מוקדם, חשבתי שאני נחוש. אתאר את סדר היום הממוצע של המתאם בזמן הועידה: המתאם קם כל יום סביבות ארבע בבוקר ועושה את התרגילים. אחר כך הוא קורא (או שהוא קורא בערב), ומארגן ולוקח את הילד שלו לקייטנה. אחר כך הוא נוסע לעסק שהוא מנהל, ותוך כדי כך הוא בטלפון עם מטפחים עמיתים מכל העולם. אחר כך הוא מגיע בעצמו לבנות את הבמה ואת האתר של הבהרת האמת מול הבית הלבן, עבודה פיזית הדורשת תיאום ברמה גבוהה. הכול ישר ומדויק. מובן שצריך גם להחזיר את הילד, לבשל, לנקות, שוב לדאוג לעסק הפרטי ולארגון הוועידה (אוכל, כרטיסים, עוד הבהרת אמת וכו'). אהה, הוא גם אוכל ושותה. הוא נחוש.

בתקופה הזאת של תיקון הפא, לא נשאר הרבה זמן. אבל יש עוד כל כך הרבה אנשים שמחכים לנו, אנשים שמחכים להצלה. המורה אומר בג'ואן פאלון בהרצאה שנייה, "מעבר לחמשת האלמנטים ושלושת העולמות":

"'הפא הגדול הוא ללא גבולות', הטיפוח של זה תלוי לחלוטין בלב שלך. לגבי הגובה אליו יכולה להגיע רמת האנרגיה שלך, הכול תלוי בסובלנות שלך וביכולת שלך לסבול קשיים."

הבנתי שאני יכול להתקדם עוד יותר במרץ, הבנתי שאני חייב. הלב שלי צריך להיות לב של חמלה אדירה, עם "שאיפה להציע הצלה לכל היצורים החיים".

אני חייב להשתפר, למען אלו שמחכים

כשחזרנו לארץ, לקחתי על עצמי את התיאום של פרויקט הבהרת האמת בכנסת. כשהיינו הולכים לכנסת לפני מספר חודשים, האווירה הייתה שונה לחלוטין. השומרים של משמר הכנסת עצרו אותנו מספר פעמים ופעם אחת אף הכריזו כי לא נוכל יותר להסתובב באופן חופשי מדלת לדלת, וכי זו הפעם האחרונה שאנחנו לא פועלים לפי הליך מסודר ומקבלים אישור. עוזרים פרלמנטרים וחברי כנסת רבים לא הגיבו אלינו, או שלא הסכימו לחתום על העצומה להפסקת הרדיפה, ובנוסף לא הלכנו לכנסת באופן קבוע, והעבודה הייתה לא מסודרת. בקיץ יצאה הכנסת לפגרה.

לאחר פגרת הקיץ של הכנסת, כששבנו לעבוד על הפרויקט, הדבר הראשון שחשבתי עליו בהתחלה היה, איך לעשות את מה שהשומרים אמרו, איך נצליח להיכנס באופן קבוע. על פני השטח גיליתי שיש כל מיני דרכים מסורבלות שלוקחות הרבה יותר זמן ממה שתיקון הפא מאפשר. יותר חשוב – גיליתי שאימצתי מחשבה אנושית. קיבלתי את מה שהשומרים אמרו, חשבתי שזה נכון. בשלב מסוים אפילו אמרתי שאני חושב שהם צודקים, שאסור לנו ללכת בדרך לא מסודרת ובצורה לא מאורגנת ומאושרת.

בחודש האחרון התחלתי להיות יותר מאורגן ומסודר בנושא, כחלק משינוי כולל והשתפרות כוללת של הגוף של מרכז המידע של פאלון דאפא. אנחנו הולכים לכנסת מדי שבוע, חילקנו בינינו תפקידים ואנחנו מנסים לפעול לפי תוכנית כוללת. כשאנחנו מגיעים אנחנו יושבים ושלחים מחשבות, משתפים בהבנות ורק אז מתחילים במלאכת הבהרת האמת. כל שבוע אנחנו מעדכנים את המצב ברשימות שלנו, ומחליטים על התוכנית לשבוע הבא.

הבהרנו את האמת גם לחברי משמר הכנסת, ועכשיו הם מדרבנים אותנו להחתים כמה שיותר חברי כנסת. אנחנו עדיין נכנסים באותה צורה בדיוק. אנחנו גם לא נתקלים באף אחד בכנסת שלא תומך בהפסקת הרדיפה. אני חושב שזה נובע מהשינוי הכללי. עצם הימצאותנו שם משנה הכול, אפילו ללא שנאמר דבר. בנוסף, המחשבות הנכונות של כל גוף המטפחים פורצות את המנעולים, ומשנות את המצב הכללי לחלוטין.

כמתאם של הפרויקט אני מגיע כביכול כ"מנוסה" בהבהרת האמת בכנסת, ואילו שתי המטפחות שמגיעות אתי באופן קבוע באו בהתחלה ללא כל ניסיון בתחום. העבודה והשיתוף אתן עזרו לי מאוד לראות את ההחזקות שלי. מצאתי שכשאנחנו מבהירים את האמת בקבוצה אני נוטה להשתלט על השיחות בהבהרת האמת לחברי הכנסת, או מתאפק שלא להשתלט, אבל עדיין מחזיק את זה בלב. על פני השטח, הרבה יותר קל עבורי, להבהיר את האמת לבד. פעם אחת במהלך שיחה עם עוזרים פרלמנטרים, אפילו עצרתי מטפחת עמיתה באמצע דיבורה ותיקנתי אותה, לא בגלל שאמרה משהו שאינו נכון, אלא בגלל שזה סטה מקו המחשבה שלי, ממה שאני ראיתי שנכון לומר.

ערבבתי/שילבתי את הרצון להבהיר את האמת ולעזור למטפחים להבהיר את האמת עם ההחזקה שלי ל"מה נכון" ו"מה צודק". לאחר השיתוף עם המטפחות העמיתות שלי, שוב התעוררתי לכך שמה שהכי חזק למעשה זאת המחשבה הנכונה ולא הדברים שעל פני השטח. בהרצאה "לימוד הפא בפגישת האפוק טיימס" המורה אומר:

"הביטוי בשטח נובע מתוך המחשבה"

ההחזקות שלי מנעו ממני לראות את זה ברגעי האמת. מלבד זאת אם אני רוצה לעצור מטפחים עמיתים מלדבר, אם אני עושה את זה במחשבה שלי, אני רק מפריע למטפח שלידי לעשות את מה שהוא אמור לעשות ומפריע לו למצוא את המילים הנכונות. האם אני לא הולך נגד המטרה שלי בעצם? זה רק משאיר פתח להפרעות, וכל זה מתוך המחשבה שלי עצמי.

באחד השיתופים בכנסת דיברנו גם על נושא ההחזקה לתוצאה. אחת המטפחות הצביעה על מקרה שקרה בסוף השבוע שקדם לאותו שיתוף:

נכנסתי לפגישה עם חבר קואליציה. בפגישה אמר לי אותו חבר קואליציה כי "אוף דה רקורד", הוא תומך בנו מכל לבו, אבל הוא לא יכול לחתום לפני שיו"ר הקואליציה יחתום. אולם "אם יו"ר הקואליציה יחתום, הוא יהיה מוכן לחתום גם ולהביא עוד עשרה שיחתמו". אמרתי לו שהדבר החשוב ביותר אלו המילים האלו שהוא אמר; מה שחשוב באמת זה הלב שלו, הלב הנכון של המוסריות, הבחירה בצד הנכון.

אולם כשיצאנו החוצה, סיפרתי לשתי המטפחות על הפגישה, והתחלנו לעשות חישובים – "במידה שלא יחתמו לנו בכלל חברי קואליציה, כמה חתימות אופוזיציה נצליח להשיג? המממ... נראה שיש לנו מספיק, אנחנו רק צריכים להחתים את הסיעה הזאת והסיעה ההיא... אנחנו לא צריכים שהקואליציה תחתום בכלל...".

השיתוף של אותה מטפחת, עזר לי לראות את ההחזקה שלי לתוצאה. חשבתי שהיא כבר נעלמה לאור הדרך שבה שמרתי על לב יציב בפגישה עצמה, אך לאחר הפגישה, לאחר שהמבחן כביכול נגמר, הזנחתי את ההסתכלות פנימה וחשבתי בחשיבה אנושית.

אני חושב שברגע שאין לנו את ההחזקה לתוצאה, ואנחנו רק באים עם לב נקי וברור של חמלה להציע הצלה לאנשים, הדברים יתרחשו, לא מעצמם, אלא מתוך המחשבה שלנו, מתוך החמלה. ברגע שנעשה זאת עם הסתכלות פנימה כל הזמן באופן רצוף ללא החסרה, המנעולים ייפרצו, הדלתות כבר ייפתחו והמצב ישתנה. התוצאה כבר כאן, המורה כבר ארגן את הדברים, הוא רק מחכה לנו שנהיה יותר בוגרים. בסוף אותו יום, התוצאה אכן הגיעה. קיבלתי טלפון – יו"ר הקואליציה חתם. שבוע לאחר מכן חתם גם אותו חבר קואליציה.

התנסות במכירות בעיתון המנוהל על ידי תלמידי דאפא

לאחרונה התחלתי לעבוד כאיש מכירות בעיתון, הסבה מקצועית מכתב במדור "בארץ", לאחר השתלמות בניו יורק, דווקא בתחום התוכן. הבנתי כי כדי לעשות את עבודת המכירות היטב עלי להיות מקצועי. ניסיתי להתמקצע בתחום תחילה. כבר חודש אני עובד במכירות, ועדיין לא מכרתי. לא הבנתי מה הבעיה. אספתי לקוחות, התקשרתי וניסיתי לתאם פגישות. הקצב לא היה מזהיר בכלל. לא נקבעו הרבה פגישות, ולאלו שכן נקבעו והגעתי לא היו "תוצאות של מכירה".

המורה אומר שאין עלינו להיות קשורים לתוצאה. עלינו לעשות את מה שאנחנו אמורים לעשות וזהו. לא חשבתי על התוצאה, אלא רק להמשיך לעשות את מה שאני עושה. אך האם זה מספיק? מה אם מה שאני עושה לא מספיק טוב?

כשהסתכלתי פנימה ראיתי שהלב שלי זז כשאני משוחח עם מטפחים עמיתים. לאחרונה, המשפט השני שמטפחים אומרים לי כל שיחה אחרי המילה "שלום", הוא "נו, מכרת"? מצאתי את עצמי מתגונן מולם – "למה אתה לא מייעץ לי במקום לבוא אליי עם ביקורת"? אבל לא באמת התכוונתי שאני רוצה ייעוץ. זה רק עזר להסיח את הדעת ולשנות נושא. הייתי צריך לשאול את עצמי למה בעצם הלב שלי זז? יכול להיות שאני לא רוצה ביקורת? לא באמת רוצה ייעוץ? יכול להיות שיש לי עוד שכבה של החזקה לתוצאה?

למה פספסתי את זה במכירות? נכנסתי לתפקיד חדש, התרכזתי במקצועיות, נסחפתי עם הזרם של הדברים של האנשים הרגילים. שכחתי מאיפה באתי ומה שביכולתי לעשות. הרפיתי את כוחה של החמלה.

שוחחתיי עם אחי בטלפון. הוא אמר: "שלום. נו, מכרת?" הגבתי כרגיל – "במקום לשאול למה לא מכרתי, יש לך טיפים"? הוא אמר לי שאני לא צריך להגיב ככה, הוא הרי לא תוקף אותי – עם אחי קל לי להתעשת במהירות. סיפרתי לו על המצב. "אני מצליח לקבוע פגישות, נותן הצעות מחיר... ואז כלום לא קורה. משום מה הם לא סוגרים איתי את העסקה. תן לי טיפים, אבל באמת".

הוא אמר: "אתה רוצה טיפ? תשכח מכל מה שלמדת במכירות. תעשה רק מה שלמדנו – תסתכל פנימה כל הזמן, תחשוב על האחר, כל הזמן להסתכל פנימה, תנסה להקשיב למה שהם אומרים ושוב, תסתכל פנימה. השאלה היא, כשאתה מדבר איתם, האם אתה חושב על 'מה הולך להיות הצעד הבא בתהליך המכירה, מה אני צריך להגיד עכשיו?' או שאתה מסתכל פנימה, מקשיב ללקוח וחושב עליו קודם, באמת מנסה לחשוב על האחר? את הבסיס המקצועי למדת, הוא לא ייעלם, תשתמש בו בטבעיות, אבל המחשבה שלך תהיה נכונה".

הבנתי פתאום, שוב. יש לי כוח עצום. המחשבה שלי היא שמשנה. אני צריך את החמלה, לא את המחשבה האנושית. אני צריך להציע הצלה. אני צריך לחשוב על האחר קודם לפני שאני עושה משהו או אומר משהו. אני צריך להסתכל פנימה. זה לא חדש, הרי ידעתי את זה – זה מה שהמורה מבקש מאיתנו לעשות. זה מה שיש ביכולתנו לעשות, זה הכוח של תלמידי הדאפא.

המורה אומר ב: "הרצאת הפא בוועידת הפא הבין-לאומית ב-2009 בוושינגטון הבירה", הוועידה הראשונה בחיי, שבה השתתפתי:

"כשנדרש מכם, אתם חייבים להיות רציונליים וצלולי דעת כמו מטפח, ולאפשר לאחריות שלכם ולמחשבות הנכונות שלכם להנחות אתכם, ורק אז השן האמיתי שלכם יוצג. זה מה ששונה אצל מטפח או אלוהות. וזאת הכוונה בחמלה – לא משהו שמציגים באופן מכוון, או שמראים העדפה אנושית לזה או לזה, או שמתנהגים לפי "אם אתה טוב אלי, אז אני אהיה שן כלפיך". זה משהו שמציעים ללא תנאי ואין מחשבה על תמורה – זה לחלוטין למען הצלת ישויות חיות. כשהטוּב החומל הזה מגיח, הכוח שלו הוא ללא ערוך והוא יפורר כל גורם רע. ככול שהחמלה גדולה יותר, כך העוצמה גדולה יותר. לחברה האנושית אף פעם לא היו עקרונות נכונים שהדריכו אותה קודם לכן, אז האדם לא פתר את הבעיות שלו באמצעות שן. להיפך, אדם תמיד פתר דברים באמצעות לחימה וכיבוש, וכך זה הפך לנורמה של בני אדם. אם אדם רוצה להפוך לאלוהות ולהתעלות מעל המצב האנושי, אז הוא חייב לזנוח את צורת החשיבה הזאת ולהשתמש בחמלה כדי ליישב דברים."

לאחר המחשבה הזאת הרמתי עוד כמה טלפונים, פתאום ענו לי, פתאום היו שיחות נעימות, פתאום קיבלתי ס.מ.ס שעוד ח"כ בעל השפעה מוכן לחתום לנו על העצומה. משום מקום. רק מתוך המחשבה.

אם אני אחשוב מחשבה עם חמלה ואוותר על ההחזקה לביקורת, אולי לא ישאלו אותי כל פעם, נו, כמה מכרת? אולי ישאלו אותי נו, כמה הצלת? אם אני אוותר גם על ההחזקה לתוצאה אולי לא ישאלו אותי נו, כמה הצלת, אלא יאמרו לי: "שלום, אל תשכח את המחשבה הנכונה, אל תשכח את החמלה, אל תשכח להציע הצלה".

עוד לא מכרתי את המכירה הראשונה. ההבנה שלי משתפרת ואני עושה כמיטב יכולתי להציע הצלה לכמה שיותר אנשים. אני ממשיך להסתכל פנימה, ממשיך לסלק החזקות, שכבה אחרי שכבה. והתוצאה? התוצאה הרי כבר שם בממד אחר, המורה רק מחכה לי, שאהיה יותר בוגר.

אני מודה למורה, ומודה למטפחי הדאפא בישראל ולכל מטפחי הדאפא באשר הם.

הערה: בעת שהמתרגל הקריא את התנסותו סיפר בענווה כי כבר ביצע את המכירה הראשונה.