לדרוש מעצמך, לטפח היטב כדי להציל ישויות חיות

התנסות שהוקראה בוועידת פאלון דאפא הישראלית לשיתוף התנסויות ה-11

שלום, מאסטר נכבד

שלום מטפחים עמיתים יקרים

ב"הוראת הפא בוועידת הפא בניו יורק רבתי 2013" המאסטר אמר:

"באמצעות מה שמשתפים בוועידה אתם יכולים למצוא את ההחסרות שלכם, וגם יכולים לראות את נקודות החוזקה של אחרים ולפתֵח אותן."

כשקראתי את זה, עצרתי והמשכתי לקרוא שוב ושוב. אני מטפחת כבר 13 שנים, ועדיין אני שמה לב להחסרות של אחרים במקום לתקן את ההחסרות שלי. התחלתי לחשוב ברצינות על הטיפוח שלי.

בזמן האחרון אני מרגישה שאני דורכת במקום. בזמן הלימוד אין לי הבנות חדשות, בזמן שליחת מחשבות נכונות ראשי מלא מחשבות זרות.

המאסטר מלמד אותנו לטפח כמו שהיינו בהתחלה. מתוך "הוראת הפא בוועידת הפא בניו יורק רבתי 2013":

"בזמן ההוא, התחושה ממעמקי ישותכם גרמה לכם להיות מסוגלים להניח כל החזקה אנושית ולהיות נחושים לטפח את עצמכם היטב. ההתרגשות הזאת יכלה לגרום לכם להתקדם במרץ. אבל עם חלוף הזמן, התחושה הזאת אבדה בהדרגה. עצלנות אנושית וכל מיני מושגים אנושיים, ומגוון של דברים מבולגנים שלמולכם בחברה גרמו לפיתוי ולהפרעה עבורכם. לכן, יש אמרה: "טפח כמו בהתחלה, ובוודאי תשיג את השלמות המלאה."

בתחילת הטיפוח הייתי באמת חרוצה מאוד. לפני כן תמיד חיפשתי את הפא וכשמצאתי אותו הייתי מאושרת. הייתי קפדנית עם עצמי בכל דבר. ישנתי 4 שעות, ארגנתי כל בוקר ברבע לחמש תרגול של שעתיים בפארק אצלנו. בדרך כלל היו מגיעות שתיים שלוש מטפחות. אחרי התרגול היינו הולכות לעבודה. למדתי לא רק עם הקבוצה שלנו אלא גם נהגתי לנסוע לקבוצות לימוד אחרות ללמוד ולשתף.

כשעבדתי בירושלים, מיקמתי שולחן בכיכר מרכזית בעיר והייתי מחתימה אנשים על עצומות להפסקת הרדיפה. אחר כך הצטרפו אליי עוד מטפחים. תרגלנו, שלחנו מחשבות נכונות והנחנו עלוני הבהרת אמת על השולחן.

אחר כך כל הסטודיו לאמנות בו אני עובדת עבר לעיר מגוריי. אז מיקמנו שולחן במרכז העיר והחתמנו אנשים על עצומות להפסקת הרדיפה בסין.

אמא שלי גרה בהוסטל וכולם מכירים אותי שם. יום אחד לקחתי איתי עלונים וקלסר עם העצומות, עברתי בין כל החדרים החל מהקומה העליונה. נכנסתי חדר חדר והבהרתי את האמת לאנשים. מכיוון שאנשים מכירים אותי הם התייחסו לדבריי באמון רב, וכמעט כולם חתמו על העצומה. אחר כך הצטערתי שלא רשמתי לעצמי את מספרי החדרים בהם אנשים לא היו כדי לבוא ביום אחר.

הייתה לי תחושה שיש לי כנפיים ולמרות המבחנים והקשיים הרבים, הפא היה תמיד בליבי וזה עזר לי לעבור את הקשיים והמבחנים בטיפוח.

לאט-לאט התחלתי להשתתף בפרויקטים שונים שארגנו מטפחים על מנת להציל ישויות חיות. בנוסף להיותי סייעת בעיר שלי, אני מאיירת עבור העיתון, עורכת ווידאו ל- NTDוהקמתי והרצתי כיתות מינג-הווי לילדי מטפחים בימי שישי בזמן הלימוד הקבוצתי הארצי.

יש לי כל הזמן הרגשה שאני לא עושה מספיק. שאני צריכה לעשות יותר, ויותר טוב. המאסטר מלמד אותנו שכל מה שאנחנו עושים אנחנו צריכים לעשות אותו טוב. אני תמיד משתדלת לעשות כל עבודה שאני עושה בצורה הטובה ככל הניתן. לפעמים ישבתי עד אור הבוקר על ציור או על כתבה דחופה ל- NTD. פעמים רבות לא הספקתי לתרגל או ללמוד את הפא.

נפלתי בטיפוח בלי להרגיש, וזה קרה לי משום שצמצמתי את זמן הלימוד בגלל הלחץ של עבודתי במדיה. היה לי מעט זמן פנוי שלא הספיק גם ללימוד, לתרגול וגם לעשות את עבודתי במדיות. כך יצא שבמקום להתחיל בלימוד, הייתי מגיעה מהעבודה ומתחילה לעבוד על מה שאני צריכה להגיש – כי יש דד ליין.

בנוסף, כל יום שישי במהלך הלימוד הקבוצתי הארצי הייתי כל הזמן עם הילדים בכיתת המינג-הווי והחמצתי לאורך זמן את הלימוד ואת השיתוף שהיו בלימוד הארצי.

היו לי רמזים מכל הצדדים. כשדיברתי עם מטפח עמית, הוא כנראה הרגיש במצבי ושיתף לגבי עצמו, ואני הבנתי שזה רמז שקוף -- כאילו הוא מדבר עליי. שאינני מתקדמת, שאני לא מספיק נחושה, שאם אני לא מתקדמת אז כל הקבוצה שלי אינה מתקדמת. היות ויש לי אחריות לא רק על עצמי.

אני מבינה טוב מאוד שרמת הטיפוח שלי משפיעה על היכולת שלי לעזור למאסטר להציל ישויות חיות, אבל לפרוץ את זה לא היה קל. היות שהתחלתי ללמוד פחות ולא הספקתי לתרגל, וכל יום נהייה יותר קשה לקום בבוקר. אפילו כשהייתי הולכת לישון בזמן על מנת שאוכל לתרגל לפני צאתי לעבודה. הייתי אומרת לעצמי: "לא נורא, היום אני אישן אבל מחר אני בטח אקום מוקדם ואתרגל". ביום המחרת הייתי אומרת לעצמי אותו הדבר. למעשה ככל שישנתי יותר, כך קמתי עייפה יותר. הייתי עסוקה מאוד ולא הבחנתי שאני לא עולה בטיפוח. התחלתי להשמין וזה העציב אותי מאוד. מטפחת לא צריכה להיות שמנה ואלה החסרות שלי, אבל היה לי קשה לשנות זאת.

בהדרגה הרפיתי בטיפוח וזה לא היה ברור לי, עד שנפלתי. אני נפלתי ממש נפילה פיזית בחצר, במקום בו מתקיימות פגישות לימוד ושיתוף כלל ארציות. מטפחת אחת עזרה לי לקום ואמרה לי מיד: "אל תחשבי על כלום, קומי וזהו". ניסיתי לא לשים לב לכאבים ברגל ואמרתי לעצמי שאין לי שום דבר, שהכל בסדר וכי אני מתרגלת פאלון דאפא.

לאחר 5 דקות התחלנו את התרגיל החמישי. באותו בוקר כבר עשיתי את התרגיל החמישי עם הקבוצה המקומית שלי, אבל בדרך כלל אני מנצלת את ההזדמנות המצוינת הזאת בפגישה המשותפת לעשות את התרגיל פעם נוספת במיוחד, כשלא תמיד יוצא לי לתרגל באמצע השבוע.

היה לי קשה ללכת והרגל כאבה מאוד. אבל שיכלתי את הרגליים ללוטוס מלא ועשיתי את התרגיל החמישי שעה שלמה בלוטוס מלא. שנים רבות תרגלתי את התרגיל החמישי בלוטוס מלא שעה שלמה.

כשסיימנו את התרגיל היה לי קשה לקום. הרגל לא נשמעה לי. כשנסענו הביתה היה לי קשה לנהוג. ביום המחרת כבר לא יכולתי לשכל את רגליי ללוטוס מלא. השתדלתי לא למעוד ועליתי מדרגה-מדרגה. היום אני יכולה לעשות את התרגיל רק בערך חצי שעה בלוטוס מלא וכל הזמן אני מנסה להאריך את זה.

זה היה מבחן בשבילי, אבל לא עברתי אותו לגמרי. בהתחלה אמרתי לעצמי: זה כלום, הכול בסדר, אני מטפחת פאלון דאפא, ובאמת קמתי ועשיתי את התרגיל החמישי כרגיל, אבל אחר כך קיבלתי את הכאבים, ולא הצלחתי להגיד לעצמי בלב נקי שאין לי כלום. כתוצאה מזה הכאב נמשך וכבר לא יכולתי לשבת בלוטוס שעה שלמה. את המחשבה הלא נכונה הזאת הבנתי רק לאחר כחודש, כשדיברתי עם מטפחת שעברה דברים דומים.

רק אחרי שנפלתי פיזית שאלתי את עצמי מה קרה, וגיליתי שאני לא נחושה ולא הייתי כפי שהייתי בהתחלה. ורק אז הסתכלתי פנימה: עכשיו אני עייפה, אז אני הולכת לישון, אני רואה שהגיעה שעת חצות, אז אני אומרת לעצמי: כבר חצות, אני עייפה, אני אלך לישון עד שליחת המחשבות הנכונות בעוד שעה. פעם הייתי מחזיקה מעמד, וכשהייתי עייפה הייתה עומדת ולומדת מהספר ושמה את הספר על משהו כדי שלא ייפול.

תמיד חשבתי שאני מטפחת לא רע, ופתאום גיליתי שאני לא, וזה היה מאוד לא נעים. אבל יש לי רצון חזק – אני מאוד רוצה ללמוד את הפא, כי אני צריכה להציל אנשים וזה חייב להיות על בסיס הפא.

הבנתי שעליי להעביר את האחריות על כיתת מינג-הווי למישהו אחר כי ידעתי שכבר אין בכוחי לעשות את זה יותר וגם הילדים מפסידים, הם גדלו והם צריכים יותר ממה שיש לי להציע. ידעתי שהמאסטר יודע את מה שבלבי, אבל מטפחת שביקשתי שתחליף אותי לא יכלה, ולא מצאתי מי שיעשה זאת במקומי. אבל ביקשתי מהמאסטר עזרה וידעתי שזה יקרה, כי המאסטר יודע את מה שבלבי. פתאום מטפח עמית הציע לקחת את תיאום הפרויקט, וכיום אני רק מלמדת ציור ולא האחראית.

מאז הוועידה בניו יורק, חלו שינויים בפרויקט NTD, וזמנית, עבודתי בו פחתה באופן משמעותי. יש לי יותר זמן פנוי ואני הבנתי שאת הזמן הזה אני חייבת לנצל לטיפוח אינטנסיבי.

טיפוח והתקדמות כגוף אחד בקבוצה המקומית

בישראל מתקיימות מעת לעת פגישות משותפות לסייעי אתרי התרגול מרחבי הארץ.

אחת הפגישות השפיעה עליי מאוד. הבנתי בצורה חדה יותר שהטיפוח שלי הוא לא דבר אישי שלי, כולנו מטפחים, אנחנו גוף אחד. אם כל אחד מקפיד על עצמו ומטפח בחריצות אז אנחנו עולים בטיפוח כגוף אחד.

במאמר "מהי סובלנות (רן)?" המאסטר אומר:

"סובלנות היא המפתח לשיפור השין-שינג".

אני צריכה לדעת לדרוש מעצמי.

בעירי יש קבוצת לימוד פא שאני המתאמת שלה. אני נושאת על כתפי את האחריות על המטפחים בקבוצה שלנו. במיוחד, זה משום שרובם אינם יודעים עברית ולכן קצת תלושים מהגוף האחד. אם אני לא עולה בטיפוח זה משפיע על כל הקבוצה.

כשהבנתי שהרפיתי בטיפוח וזה השפיע על כולם, החלטתי להביא לקבוצה את הרעיון לשנן כמה מילים מהפא, אפילו חלק של משפט, ולשנן את זה כל הזמן אפילו בזמן שעובדים במטבח, כך שזה יחליף את כל המחשבות האחרות, וכל פעם להוסיף עוד מילה ועוד מילה.

הרגשתי שבהשוואה לקבוצות אחרות הקבוצה שלנו לא ממש התקדמה, אבל אנשים הם לא סתם בדאפא, כל מי שבדאפא כולם ברמה גבוהה, אחרת הם לא היו יכולים להיכנס לדאפא, ולכל אחד יש יקום ענק, אז צריך לעזור לו להתקדם. לא כל אחד מתקדם באותו קצב, ואז הוא נשאר מאחור ביחס למטפחים האחרים. אי אפשר למשוך אחורה בגוף האחד. האחריות שלנו היא כבר לא על הטיפוח האישי, אלא על הגוף האחד. כלומר שאם אנחנו לא מטפחים היטב אז אנחנו משפיעים על כל הגוף האחד.

שיתפנו התנסויות בקשר ללימוד הפא בעל-פה וזה עזר לאלה שהתקשו. אנחנו אמנם מאפשרים לכל אחד ללמוד בקצב שלו. אבל אנחנו לא מתעכבים בגלל מישהו שלא מצליח, אנחנו מתקדמים ללא הרף ומי שלא מתקדם מהר יודע שלא נחכה לו, הוא צריך להתאמץ ולהתקדם.

התחלנו מהמאמר "מצבים" מתוך "יסודות להתקדמות במרץ":

"אדם רשע נוצר מקנאה. בגלל אנוכיות וכעס הוא מתלונן שדברים אינם הוגנים כלפיו. אדם רחום הוא תמיד עם לב של חמלה. ללא טענות וללא שנאה, הוא מתייחס לקשיים כאל אושר. לאדם מואר אין כלל החזקות. הוא מתבונן באנשי העולם, המובכים על-ידי האשליה".

כשאתה משנן בעל פה את הפא, אתה כל הזמן חוזר על הקטע בעבודה, בבית, ברכב ויש מעט מאוד מחשבות זרות בראש, ומצבך רגוע ומלא חמלה.

אני חושבת שטוב למטפח להיות בסביבה של מטפחים ששומרים על סטנדרט גבוה. לפני כמה שנים כשעבדתי בעיר גדולה הייתי עם מטפחים שדרשו מעצמם. אבל בקבוצה שלי לא הרגשתי כך.

הבנתי עד כמה נפלתי כשלא הייתי עם מטפחים מחוץ לקבוצה, ולכן לא יכולתי להתקדם. המאסטר אומר שאנחנו צריכים להיות בסביבה של קבוצת המטפחים ושזה קריטי להתקדמות. לכל מתרגל יש הבנות משלו וחשוב לי לראות את העיניים של המתרגל ולשמוע את דבריו. למשל אותו השיתוף של המתרגל שעזר לי לראות את ההחסרות שלי.

חשוב לי גם להיות עם אנשים שעושים מאמצים בטיפוח כי הם נחושים ודורשים מעצמם לעמוד בסטנדרט, כי כשאני שומעת אותם זה עוזר לי להתקדם. אחרת אני תקועה בנוחות שלי: המצב שלי בעבודה ובמשפחה בסדר, והכול על מי מנוחות, ומשום כך חשבתי שאני מטפחת טוב.

למשל בשבוע האחרון ישבתי ליד מטפחת שישבה בלוטוס מלא במשך שעה וראיתי כמה היא סובלת. אבל היא החזיקה מעמד שעה. גם אני הייתי כך פעם, הייתי ממשיכה, ואומרת לעצמי שאני לא אמות מזה. ואני יודעת שאני עדיין יכולה לעשות זאת, אבל אני הורדתי את הרגליים יותר מוקדם, כי בזמן האחרון התרגלתי לעשות זאת בגלל הכאבים ברגל מאז הנפילה.

לאחרונה התחלתי לנסוע לקבוצות לימוד אחרות. הזמנתי איתי מטפחים מהעיר שלי. כשראיתי איך מטפחים אחרים דורשים מעצמם, אז ניסיתי גם אני להיות יותר קפדנית עם עצמי. אסור לנו להרפות! כולנו יודעים עבור איזו מטרה ירדנו לעולם הזה.

יש עוד אנשים רבים להם צריך להבהיר את האמת. פעמים רבות אני מתביישת לתת עלון בחנות או במקום אחר ואחר כך אני מרגישה שלבי כבד מאוד בגלל ההססנות שלי.

החברה האנושית התדרדרה מאוד. רבים אפילו לא מבינים שהם צוברים קארמה. כמה אנשים ינופו? מי יישאר? האנשים כל כך ראויים לחמלה, הם לא יודעים מה מחכה להם... עכשיו הכל מקולקל, אבל המאסטר רוצה להציל את כולם.

ב"הוראת הפא בוועידת הפא בניו יורק רבתי 2013" המאסטר אמר:

"אז של מי החטאים האלה בסופו של דבר? אם שואלים אותי, החטאים האלה הם לא של אף אחד. בתוך תכונת היקום של יצירה-התייצבות-התדרדרות-היכחדות, הישויות החיות יכולות לעשות רק כך. זה משום שהחוכמה של היקום לא מספיקה. לכן, אני חושב שהדרך הטובה ביותר היא שכל הישויות החיות ינקטו ביישוב בדרך טובה (שַאן-ג'יֶה)!"

לכן כמטפחת דאפא יש לי אחריות רבה.

אני צריכה לפרוץ את כל ההפרעות: עצלנות, רפיון ועוד. אף על פי שאני עסוקה מאוד אני צריכה להשתדל לעשות את "שלושת הדברים" כל יום. ההבנה האישית שלי היא שהמאסטר תכנן את הטיפוח שלי כך שיהיו לי כל התנאים להעלות את השין-שינג ולהציל ישויות חיות.

לסיכום אני רוצה להודות למאסטר על כך שהוא אישר לי לטפח בזמן תקופת תיקון הפא של היקום. על כך שהוא מכוון אותי בטיפוח שלי כל הזמן כך שאוכל למלא את תפקידי בהיסטוריה: "לעזור למאסטר לתקן את הפא"

אשמח אם ההתנסות שלי תעזור למטפחים אחרים

תודה לכולם. הרמה שלי מוגבלת, לכן אנא הצביעו על כל דבר שאינו הולם.