לנהוג בחיי הנישואין לפי דרישות יותר גבוהות, באיפוק עצמי ובסובלנות

(Minghui.org)

אתמול פנה אלי בעלי ואמר: "סדינים אלה הם באיכות ירודה. הם מלאים בחשמל סטטי". העפתי מבט  עליהם, ומיד ידעתי שהוא זה שקנה את הסדינים. עניתי מיד, "אמרתי לך שאתה לא יודע איך לקנות דברים. לא הסכמת איתי. אתה רואה, אלה שקניתי, באותו מחיר, עדיין טובים". מאוחר יותר הבנתי שמילותי חושפות החזקות אנושיות רבות : מתיחת ביקורת, התנשאות, תרעומת, אינטרס אישי, קנאות, התפארות, וכד'.

לאחרונה, דיברתי אליו בצורה זו לעתים קרובות. לא שמתי לב שציפיתי שיטפח במקום שאטפח את עצמי. כשקרו דברים, קודם הסתכלתי על מגרעותיו. כשהתווכח איתי, הייתי מבקשת ממנו להסתכל פנימה. התמקדתי בבעיות שלו. תמיד רציתי לפקח עליו. במחשבתי כל מה שעשה לא היה מספיק טוב. אחר כך, הבנתי שגם אני לא צודקת. אינני צריכה להתייחס אליו בצורה זו. אבל כשמשהו קורה, אני שוכחת. אם הוא עושה משהו שלא מוצא חן בעיני, אני מתחילה למתוח עליו ביקורת. אני אפילו מתחילה לכעוס, למרות שאני מתחרטת לאחר מכן. אני זוכרת בתקופת הטיפוח האישי שלי בעבר, תמיד יכולתי להסתכל פנימה, וכשקרה משהו הייתי קפדנית כלפי עצמי. האווירה בבית היתה נעימה. היו לנו יחסים טובים כבעל ואישה.

למה אני חסרת ריסון עצמי בזמן האחרון? אני חושבת שהסיבה שאינני יכולה להתמודד עם מערכת יחסים זוגית כראוי היא ההחזקה שלי לרגשנות. שמתי את מערכת היחסים בין בעל ואישה במקום הראשון ואת היחסים בינינו כמתרגלים עמיתים במקום השני. מאחר והוא בעלי, אני מרגישה שאני יכולה לומר לו כל מה שאני רוצה ולעשות כל מה שאני רוצה ללא כל מגבלה, ממש כמו אדם רגיל. אנחנו נאבקים אחד עם השני ולא יכולים להוות גוף אחד.

כשחיפשתי פנימה, מצאתי את החזקה שלי לאנוכיות, רדיפה לנוחות, ולמושגים אנושיים. האמנתי שהאימרה הישנה ש"הגבר עובד בחוץ, והאישה עושה את עבודות הבית" היא נכונה. הגבר צריך לעבוד בחוץ ולוודא שלנו כמשפחה יהיה מספיק כסף כדי לחיות. אבל בעלי נעצר שלא כחוק על ידי הרשויות והוחזק במאסר במשך שנים רבות. הייתי צריכה לעבוד קשה כדי להתפרנס ולטפל בילדים ובהורינו המבוגרים. חשתי שאני סובלת סבל רב. ידעתי שזה נגרם על ידי המק"ס (המפלגה הקומוניסטית הסינית) המרושעת, אך כאשר החזקה  לרדיפה נוחות צפה על פני השטח, או כאשר היו לנו קשיים כלכליים, הייתי כועסת עליו. חשתי שאני ראויה ליותר, מאחר שעבדתי קשה והקרבתי הרבה עבור המשפחה. ציפיתי לתמורות. לכן לעתים קרובות ניצלתי את האמרה "הגבר עובד בחוץ והאישה עושה את עבודות הבית" כדי למתוח עליו ביקורת. חשבתי שהוא צריך להתאמץ יותר ולהקריב יותר עבור המשפחה כדי להקל על הנטל שלי, כדי שאוכל לחיות יותר בנוחות.

למרות שהפתגם הישן, "הגבר עובד בחוץ, והאישה עושה את עבודות הבית" מתאים אולי לאנשים רגילים, אנחנו כמתרגלים לא יכולים להיות מוגבלים על ידי המושג הזה. אמות המידה שלנו כמתרגלים, צריכות להיות לפי הפא.

המורה אומר :

"להיות מטפח זה מעבר לרגיל. מכאן שכאדם שמעבר לרגיל עליך לנהל את עצמך עם עקרונות שהם מעבר לרגיל, במקום למדוד את עצמך עם אלו של אנשים רגילים." ("ג'ואן פאלון", הרצאה תשיעית)

בהשוואה לדרישות המורה, חשתי בושה אמיתית. אני משתמשת במושגים אנושיים כדי לכסות על ההחזקות האנושיות שלי. האם זה לא מעשה של אדם רגיל?

היו מספר סיבות לכך: המושגים האנושיים שלטו כאשר הקדשתי פחות זמן ללימוד הפא. כמו כן, תרבות המפלגה השפיעה עלי. נשים מודרניות הנן חזקות ונעדרות נשיות. בימי קדם, הבעל והאישה כיבדו אחד את השני, לגבי מתרגלי דאפא קנה המידה הוא גבוה אף יותר מזה. המורה אמר לנו שאנחנו צריכים ללמוד את הפא יותר. כדי להבין את עקרונות הפא אני צריכה ללמוד את הפא יותר, להיות קפדנית עם עצמי, ולהתייחס לבעלי כמתרגל עמית. אני צריכה למדוד את עצמי בקנה המידה של הפא, להתחשב באחרים בכל מצב, ואם קיימת בעיה, להסתכל ולחפש פנימה. אני צריכה להיות סובלנית, להכיר ביכולות שלו, להצביע על החסרות שלו בלב נדיב. אנחנו צריכים להיות גוף אחד לעשות את שלושת הדברים היטב.

אם בעלך או אשתך גם מטפחים, שניכם צריכים לבחון את המושגים שלכם ואת התנהגותכם אחד כלפי השני ולהיות יותר מאופקים. אני מקווה שזוגות המתרגלים פאלון דאפא מבינים את זה.