לאזן, להעריך ולהשתלב

"שיתוף התנסות מוועידת פאלון דאפא השביעית לשיתוף התנסויות בישראל"

ברכות למורה הנכבד וברכות לעמיתי המטפחים

אשמח לשתף אתכם במעט הבנות שהיו לי בתקופה האחרונה.

לאזן ולהיות מאוזן

באוקטובר 2008 נולדה בתי הקטנה, כבר לפני הלידה החלטתי שאשאר אתה בבית לתקופה בת שנה, ואת עבודתי אעשה פעם בשבוע ותוך כדי היותי אתה בבית.

ידעתי שדבר זה יפגע בעבודתי כאשת מכירות של עיתון א.ט, אבל היו קומץ סיבות שגרמו לי לעשות כן: הרגשתי שעם תינוקת ממש קטנה עלי להיות בבית, חשבתי שלא נוכל לעמוד בעלות חודשית של מטפלת, והרגשתי שאני צריכה להתרחק מהעבודה האינטנסיבית של המכירות.

לא היה לי פשוט לעבוד במכירות של העיתון למשך תקופה כל כך ארוכה, שבה ראיתי מתרגלים מצטרפים ועוזבים. תקופה שבה יש לי אמונה גדולה בעיתון אך הרבה ייאוש מעבודה שכמעט ואין בה תוצאות. בנוסף, בתקופה שקדמה ללידה, הקונפליקטים בעיתון סביב צוות המכירות רק גברו, והרגשתי שמאשימים אותי בכל הסיבות לכך שהעיתון איננו רווחי.

הלידה הטבעית של בתי הקטנה, שהייתה מהירה וכמעט ללא כאבים, לימדה אותי המון על הכוח של הדאפא ושל שיתוף פעולה. בלידה ליוו אותי שני מתרגלים (אחד מהם בעלי) וגם מיד לאחר הלידה ובמשך כמה ימים היו בביתי מתרגלים שדאגו להקריא לי את הפא.

בכל התקופה עד אשר הכנסתי את בתי הקטנה למסגרת של פעוטון השתתפתי במעט פרויקטים וניסיתי לתרום כמיטב יכולתי לעשייה של תיקון הפא. אבל זה היה רק קומץ לעומת כמות הדברים שעשיתי לפני כן. ככל שהזמן עבר דבר זה הכביד עוד ועוד על לבי. החלטתי שאנצל את הזמן שלי בבית להתחזק מבחינת הפא ושיפור השין-שינג, הזכרתי לעצמי שזו תקופה בת-חלוף וחשבתי שאני שלמה עם זה. אך כאשר התחילו להיכנס מתרגלים לצוות המכירות ואני לא יכולתי להיות שם בשבילם, ללוות אותם ולתמוך בהם, הרגשתי נורא. באותה תקופה מתרגלת שלחה לי קטע פא זה:

לימוד הפא בוועידת הפא הבין-לאומית בניו יורק 2004

תלמידה: אני וכמה תלמידות דאפא סביבי ילדנו לאחרונה. נראה שאין לנו זמן כמו בעבר להבהיר את העובדות, וזה קצת מטריד אותנו.

המאסטר: "אני חושב שאין זאת בעיה. לתלמידי דאפא רבים יש ילדים. אם הילד צעיר מאוד, זה בסדר לבלות יותר זמן בטיפול בו. כשיש לכן זמן אתן יכולות לעשות עבודה להבהיר את העובדות, וכשיש לכן זמן מועט אתן יכולות לעשות מעט בתפקיד תומך, וזה גם בסדר. כשהתינוק יגדל ואתן תתפנו, אז תוכלו לעשות יותר, וזה בסדר."

להעריך את תקופת תיקון הפא ועמיתנו המתרגלים

הזמן עבר מהר ויכולתי לחזור לעבוד בעיתון באופן מלא. כאשר ניתנה לי שוב האפשרות להגיע בכל יום לעבוד במשרד הערכתי את המעמד הזה הרבה יותר. פתאום בעלי החליט שהוא יוכל פעמים בשבוע לדאוג לבנות ואני אוכל להישאר במשרד עד שעות יותר מאוחרות, וגם אוכל להגיע בבוקר ללמוד את הפא ביחד עם תלמידי הדאפא. הבנתי שאין עלינו לקחת בקלילות את העובדה שאנו יכולים לעבוד כל יום בעיתון כעבודה המרכזית שלנו. זה דבר מיוחד מאוד שנפל בחלקנו. שמתי לב שכל ההתנהלות שלי נעשתה הרבה יותר אופטימית ושמחה. כמובן שעדיין יש מבחנים, אבל כאשר אנחנו במצב מודע יותר קל לעבור אותם.

זמן קצר לאחר שחזרתי לעבוד במשרד, שוחחתי עם אחד העובדים והוא התחיל להגיד לי דברים לא טובים עליי, ואיך אני אשמה בדברים לא טובים כאלו ואחרים שקורים אצלו. לא הרגשתי כל כעס על אותו מתרגל, והבנתי שזה ניסיון של השדים לסכסך בינינו וליצור סביבה לא טובה במשרד. באחת השיחות הוא התנצל על הדרך שבה אמר את הדברים, והסברתי לו שהבנתי שזה שדים ולא הוא האמיתי. אמנם היה עלינו לדבר עוד כמה פעמים לנקות כל מיני אלמנטים שנוצרו בעבר, אבל הנושא לא התגבש לקונפליקט, כיוון שניסיתי להבין את עמיתי המתרגל אבל לא הכרתי בשדים; ובנוסף באמת ניסיתי להסתכל פנימה ולהשתפר.

הנתינה של המורה מתבטאת בכך שהוא מאפשר לנו להשתתף בפעילויות למען תיקון הפא והצלת יצורים חיים. כאשר אני מבינה וזוכרת זאת, כל ההתנהלות שלי היא ממקום נקי יותר. שמתי לב שבעבר לא פעם הייתי רואה מתרגל אחר שוגה, והייתי יכולה לכעוס עליו כל כך וממש לשמור טינה. חשבתי שאם הפרויקט או הדבר איננו מצליח אז זה בגלל הטעות של אותו מתרגל או אותם מתרגלים ושכשהם ישפרו עצמם אז הדבר יוכל לעבוד. גם תירצתי לעצמי שאני מנסה לעשות דברים למען קידום הפרויקט, ושאני מנסה להעיר להם אבל הם לא רוצים להקשיב. אני מתארת עכשיו מנטליות שמתוכה פעלתי, ולא משהו שקשור רק לפרויקט אחד כזה או אחר.

הבנתי שזוהי כמובן הסתכלות החוצה, והבנתי שביום הדין אני אשפט על המעשיים שלי בלבד. לא אוכל לבוא למלך הבריאה ולומר לו "מה לעשות מתרגל זה או זה לא פעל טוב ובגללו אני לא פעלתי טוב או הפרויקט לא הצליח". הבנתי שקודם כל עלי להסתכל פנימה ולשפר את עצמי. בפעמים אחרות, כאשר חשבתי שאני במצב טיפוח טוב וראיתי החסרות של מתרגלים אחרים, במקום לנסות לצאת מהאזור הנוחות שלי ובאמת לעזור להם גם במחיר של חוסר נעימות, העדפתי להתעלם מהבעיה של המתרגל העמית ולומר שאיש לא יכול לעזור בטיפוח של האחר. המורה מלמד אותנו שעניינו הוא עניינך ולהיפך, וכאשר הבנתי שבזמן תיקון הפא מה שחשוב זה לא ההתקדמות האישית שלי בטיפוח. ראיתי גם שאני רצה קדימה מהר מדי. אם בסוף אני עומדת שם לבד - זה לא משנה כמה הצלחתי. אם כל הגוף האחד לא שם יחד - זה לא נחשב. וגם אם בקו הסיום עומדים מאה מתרגלים אבל אחד נשכח מאחור, זה עולם שלם שנשכח מאחור. לכן עלינו להיות יותר ערבים זה לזה. המורה לא פעם מציין שאנו מטפחים באסכולת הבודהא שהיא אסכולה המציעה הצלה לכולם והיא בעלת חמלה. הבנתי שכך באמת עלינו להיות לא רק כלפי היצורים החיים של היקום אלא גם זה לזה. ברגע שהתגלה הלב הזה אצלי הרבה מאוד קונפליקטים ישנים נפתרו, וגם ראיתי את אותן ההחזקות של מתרגלים הקרובים אלי מסולקות, וערוצי תקשורת חדשים נפתחים בינינו.

להשתלב בחברה הרגילה עד המידה  המקסימלית

במהלך חיינו יצרנו קשרים גורליים רבים בחברה של האנשים הרגילים, קשרים גורליים אלו נוצרו למען הדאפא, את זה כולנו מבינים, השאלה היא כמה אנו מיישמים דברים אלו. לאחר שהתחלנו לתרגל נוצר פער בינינו לבין העולם של האנשים הרגילים, אבל עלינו לגשר עליו כדי להציל אותם.

אני זוכרת שבתחילת התרגול כאשר הייתי מגיעה למקום העבודה הרגיל שלי לאחר תרגול, המנהל היה שואל אותי אם אני עצובה. והייתי עונה: "לא, אני רגועה". זה הצחיק אותי שבימינו שלווה נתפסת כעצבות, אבל גם הבנתי שזה משהו שעלי לדעת לאזן.

מבתי הקטנה למדתי המון על התנהלות עם אנשים. בתי הקטנה היא חייכנית מאוד ולמדה ללכת בגיל צעיר מאוד. כאשר אנחנו בפארק היא יכולה ללכת מאיש לאיש, לחייך, לעשות להם שלום עם היד ולשחק עם כל אחד. אנשים פשוט נמסים ממנה בכל מקום. הפנים חמורות הסבר הופכות לחייכניות וכל הטוב יוצא מהם החוצה. דבר זה מאפיין מאוד ילדים בכלל, וגם כשבתי הבכורה הייתה בגילה הייתי רואה את אותה התופעה. אבל הפעם למדתי מזה משהו. וחשבתי שאם גם אני אהיה בעלת לב פתוח כלפי אנשים ואחייך עליהם במצב שמח הם יהיו יותר פתוחים עלי, הדבר הזה באמת עובד נפלא. בהרצאת הפא בוועידת הפא הבין-לאומית ב-2009 בוושינגטון הבירה המורה מדבר על מצב זה:

"כשאתם משתנים באופן שהנוכחות שלכם היא מרעננת ומרוממת עבור אנשים, והמחשבה שלכם נעשית רחבה ומלאה באופטימיות, אתם תגלו שהדברים מסביבכם ישתנו בהתאמה."

באופן זה הרבה דלתות החלו להיפתח בפני להבהרת האמת.

סיפור אחד הוא שלקוח שלי שנהפך לידיד קרוב הזמין אותי להצטרף עמו לערב בביתו של השגריר הסיני. הוא קיבל הזמנה זוגית וחשב שיהיה לי מעניין לראות מה קורה שם. לפני אותו ערב חשבתי שזה באמת יהיה מעניין לראות איזה ישראלים מגיעים לשם ואמנם לא אוכל לדבר עם סינים להבהיר אמת אבל בהחלט אוכל לדבר עם הישראלים במקום.

לבושה בשמלת ערב ונעלי עקב לא יכולתי להביא עמי יותר מדי למקום אז החלטתי שבתיקי הקטן אשים כמה סימניות וכרטיסי ביקור, ועם חיוך גדול ולב שקט אתן לדברים לקחת את מסלולם הטבעי. כאשר נכנסנו לבית השגריר שלחתי הרבה מחשבות נכונות. בכניסה עמדה כל הצמרת הבכירה של השגרירות בארץ ולחצה ידיים לכל הנכנסים. גם אני עברתי איש איש ולחצתי את ידו כאשר בלבי אני אומרת את הנוסחאות לשליחת מחשבות נכונות ועם חיוך גדול אני ממיסה את כל הרוע. כאשר הסתובבנו בין המוזמנים ידידי הציג אותי בפני מכריו ודאג לומר לי מי כל אחד ואחד מהם ומה הקשר שלו לסין: נציגות משרד התרבות והספורט, שגרירים לשעבר של ישראל בסין, חברי כנסת. בפני כולם הוא הציג אותי סיפר על העיתון וכיוון שהם ידעו מה זה העיתון הוא גם צחק ואמר שהזמין אותי "שאכיר את האויב". כמובן שלתלמידי דאפא אין אויבים ואני גם לא הרגשתי כל לב של מאבק. רק חשתי המון חמלה ורצון להציל את כל מי שהיה שם, במיוחד שראיתי כל כך הרבה ילדים סיניים קטנים באירוע ולבי יצא אליהם. חלקתי כרטיסי ביקור לאנשים שפגשתי וניהלתי שיחות קלות עם הישראלים במקום. היה נפלא לראות שאנשים מכירים את העיתון.

בעקבות אירוע זה נפגשתי עם חברת כנסת מהקואליציה והייתה לי ההזדמנות להבהיר לה ולעוזרים הפרלמנטריים שלה את האמת בצורה נרחבת. עם העוזר האישי שלה אני עדיין בקשר טוב. באירוע זה פגשתי גם עובד של משרד החוץ בדרגה בכירה, לאחר האירוע יצרתי איתו קשר ובקשתי ממנו לפגוש אותי, הוא אמר שלא יוכל להיפגש אתי ולכן הצעתי לו שנפגש פגישה אישית "אוף דה רקורד" לשתות קפה ביחד ולדבר כשני אנשים שיש להם ידע ועניין בסין, כל אחד ממקומו הוא. הרגשתי שיש לי גורל חזק עם אדם זה והוא אכן הסכים להיפגש אתי ובכל פעם שדברנו בטלפון הוא היה מאוד נחמד אלי.

הפגישה בינינו הייתה נעימה מאוד. סיפרתי לו על עצמי באופן אישי איך הגעתי לתרגל את השיטה ומה אני עושה בעיתון, וגם מידע כללי על העיתון. הוא דיבר על המצב בסין כפי שהוא רואה אותו. במהלך השיחה היו דברים שנאמרו מפיו שנשמעו כמו ציטוט של תעמולת המק"ס, אבל לא הרגשתי כל תרעומת בלבי, הרגשתי חמלה עצומה כלפיו ושמרתי על מחשבה נכונה. הפגישה בינינו נמשכה שעה שלמה שלא הפסקנו לדבר בה לרגע. הוא סיפר לי על מכרים שלו שהם אנשים מהצמרת הבכירה בסין בכלל ובמפלגה בפרט. לקראת סוף השיחה הוא אמר שהוא יודע שבסין מצטערים על הרדיפה של הפאלון גונג, ובסין של היום לא היו מתחילים רדיפה כזאת. הוא גם אמר שהוא לא ידע שיש פה אנשים שהרדיפה כל כך נוגעת בהם. במהלך השיחה גם הסכמנו על זה שהמפלגה הקומוניסטית הסינית תיפול, השאלה היא רק איך ומה יקרה אחר כך. לפי דבריו גם בסין יודעים זאת. כאשר דברתי איתו ניסיתי לחשוב על הצלת האדם עצמו ולא לראות אותו כגוף של "משרד החוץ" או "מה הוא יכול לעשות למעננו". לא חיפשתי כל תוצאה, רק ניסיתי לנצל את ההזדמנות היקרה.

ההבנה שרכשתי מכל זאת היא שלא פעם אנשים אינם תופסים אותנו נכון ולא מבינים את הפרויקטים שלנו באופן נכון, וזה משום שאנחנו לא עוזרים להם להבין את הדברים מתוך המושגים שהם מבינים. כאשר אנחנו מדברים עם האנשים ומוכנים להתאים את אליהם זה עוזר להם לקבל את מה שאנחנו מציעים להם. הרי המורה אומר שעלינו להציל אותם, האם הדרך משנה?

תודה לכולם ומי יתן ונגיע יחדיו לשלמות המלאה באופן המפואר ביותר ללא כל חרטות. שוב תודה למורה