שני צעדים קדימה

התנסות שהוקראה בוועידת פאלון דאפא התשיעית בישראל

שלום מורה יקר, מטפחים יקרים,

אפתח במאמר של המורה "על הקריאה בספר "דשא איתן ברוח עזה'"

"נולד לתוך מרירות ומצוקה אדם נאבק רק כדי לשרוד יום אחד מקבל את החוק הגדול שלא ייעצרו צעדיך בדרך חזרה."

עד היום בטיפוח בכל פעם כשהגיעה אליי "רוח עזה" נפלתי. הנפילה מטה התבטאה קודם כל בהלך מחשבה של אדם רגיל, ובהתאם לכך הובילה למצב סביבתי של אדם רגיל החווה מרירות ומצוקה. אם אני מביט בכנות על השנה האחרונה עשיתי מעט מאוד דברים של מטפח של תקופת תיקון הפא, אבל פסיביות ודכדוך לעולם לא יהיו מצב מחשבה נכון, הסטנדרט לא השתנה ועליי לחפש פנימה ולהמשיך לצעוד קדימה.

בתחילת השנה, שוחחתי עם מטפח בנושא פעילויות להבהרת אמת ומצב המטפחים בישראל. בשיחה עלו הרבה ביקורת ותלונות על מטפחים אחרים ועל אופן התנהלות הפעילויות. אילו תלונות יכולות להיות למטפח עם לב של חמלה? מצב המחשבה שלי היה תחת החזקה אנושית וכתוצאה מכך גדלו התלונות ודברי הביקורת בממדים אחרים והשתרשו במחשבותיי. פתאום, התחלתי להתבונן על פרויקטים להבהרת אמת ועל מטפחים אחרים בעין אחרת לגמרי. לפני כן, ראיתי את הטוב בכל מטפח, כעת ההחסרות של כולם זינקו היישר מול עיניי ומיד עלתה בי הביקורת כלפיהם.

ראייה ביקורתית כלפי אחרים נכנסה לכל סביבות הטיפוח שלי והפכה את כל הסביבות שלי ליותר ויותר מלאות קונפליקטים וחסרות הרמוניה. התחלתי לחוש בדידות ותסכול. כמו במשחק פינג פונג התקרבתי והתרחקתי מהגוף האחד, ההחזקות הלכו וגדלו ואני התחלתי להרגיש יותר ויותר חסר אונים.

ב"תלמידי הדאפא חייבים ללמוד את הפא" (וושינגטון DC 2011) המורה אומר:

"אתם יודעים, כשהטיפוח של אדם לא מצליח לעמוד בקצב, חשיבה אנושית תצוף, וכולם יראו את זה משתקף בפעולות שלו. וכל הרעיונות האנושיים ומגוון המקורות שמהם הרעיונות באים, הקשורים לחשיבה האנושית הזאת, ישמשו להפריע לאדם הזה. איזו צורת חיים שהחשיבה שלך מתאימה לה, היא זו שמיד תשפיע עליך. זה משום שהקוסמוס הזה מורכב עד לדרגה שלא ניתן לתאר בשפה אנושית, הוא מורכב כל כך. אפילו רק על מישור אחד של קיום יש ממדים רבים מאוד, גם אנכיים וגם אופקיים, המורכבים ממגוון אלמנטים מכל סוג. ובתוך הממדים האלו של הקוסמוס המורכבים מחלקיקים שונים, יש טווח רחב של ממדים הנוצרים מסוגים רבים, רבים, של אלמנטים; והחלקיקים האלו, שיש להם מאפיינים ייחודיים בעצמם ושהם שונים בסוג וגם בגודל, מרכיבים ישויות באין-ספור גדלים וצורות – הן פשוט לא ניתנות למדידה. ברגע שהחשיבה שלך מתאימה לסוג מסוים של ישות, היא מיד תוכל להפעיל עליך השפעה. אבל אתה לא תהיה מודע למקור של המחשבות שלך, ועדיין תחשוב שזה הרצון שלך עצמך. למעשה, זה רק כיוון שההחזקות שלך גרמו לכך שהדברים האלו משפיעים עליך, וכך הם מחזקים את ההחזקות שלך."

נפילה מטה ברמות הייתה מרה ומתסכלת ואליה התחברו תחושות אשמה ובושה. נשאבתי בחוסר רצון רב לחבית הצביעה של האנשים הרגילים, והישות שיכלה להפעיל השפעה על המחשבה שלי משכה אותי להתנהגויות של אנשים רגילים ולמעשים רעים שנועדו למשוך אותי מטה עוד ועוד. שוב המצב הלא יציב שלי חזר על עצמו, תרגלתי רק מעט ולמדתי מעט את הפא. לא ידעתי איך להתמודד עם מצבי, ולא ידעתי איזו החזקה שלי גרמה לי להגיע למצב נמוך כל כך. ביקשתי הנחייה מן המורה וקיבלתי את התשובה הבאה:

(מתוך הספר "ג'ואן פאלון", הרצאה שלישית, "פו-טי")

"יש אנשים שחושבים: "לא ביקשתי את זה במפורש!" אתה לא ביקשת, אבל רדפת אחרי יכולות על-טבעיות. האם אדם מואר של דרך טיפוח אמיתית יוכל לתת לך? רדיפה היא החזקה של אדם רגיל, זה מה שצריך לוותר עליו. אם כך, מי יכול לתת לך? רק שדים מממדים אחרים וחיות שונות יכולים לתת לך. האם זה לא אותו דבר כמו לבקש? אז הם יבואו."

תשובה קשה הייתי מוכן לקבל, אבל את התשובה הזו לא הבנתי בכלל. יום לאחר מכן הגעתי לקבוצת לימוד פא מקומית. לאחר ששפכתי באוזני המטפחים את קשת התלונות הרחבה שהייתה לי עוד ביקשתי עזרה בהבנות לגבי התשובה שקיבלתי מן המורה. נשאלתי האם יש לי רדיפה אחרי יכולות על-טבעיות והשבתי בשלילה: מעולם לא רציתי כוחות על-טבעיים ולא רדפתי אחרי ראייה בטיאן-מו. מטפחת שלצידי חייכה ואמרה שרדיפה אחרי יכולות על-טבעיות יכולה להיות גם רדיפה אחרי הרגשה מסוימת או מצב מסוים, הרגשתי שנוגעים לי בדיוק בלב, היא התכוונה לפרט את הבנתה אך נקטעה בפתאומיות על ידי מטפח אחר. מאוחר יותר הבנתי שלא נתנו לה להמשיך כדי שאוכל להתעורר בעצמי, לראשונה גיליתי את קיומו של סלע שחור וכבד הרובץ על לבי, החזקה בסיסית שעוד לא סולקה.

נכנסתי אל הפא עם לב של רדיפה. רדפתי אחרי התחושה שהאמנתי שיש לאדם מואר, חסרת סבל, שלמה והרמונית עם העולם. לרדיפה הזו חברו החזקות רבות שהתפתחו והפריעו. גם לפני הטיפוח, ובמהלך הטיפוח הרבה מהסובבים אותי היו מתייעצים איתי, מקשיבים ושואלים לדעתי מה שעם הזמן פיתח אצלי תחושת עליונות, פעמים רבות הייתי מבטל את הדעה של הצד השני גם אם היה מטפח, מסתכל מלמעלה ומרגיש מיוחד. רדפתי אחרי הצלחה בטיפוח מתוך לב אנוכי.

עם תחושת עליונות והרגשה שאני כה מיוחד לתלונתיות הייתה קרקע נוחה להתמקם, מנקודת מבט של החזקה הבעיות הן תמיד בחוץ. הרדיפה אחר הצלחה, גרמה לי לא לעשות דברים עד הסוף: לא בטיפוח, ולא בהצלת יצורים חיים – בטיפוח היו דברים בסיסיים בהם לא עמדתי בסטנדרט כמו ישיבת מדיטציה בלוטוס ובפרויקטים של הבהרת אמת תמיד הייתי מתחיל משהו ועם הקושי הראשון הייתה מגיחה הפרעה הנוגעת בלב הרדיפה אחר ההצלחה, והייתי מפסיק בלי לעבור את התהליך. להרגיש מיוחד ולהיות מרוצה מעצמך זו החזקה מסוכנת לכל אורך הדרך.

ב"יסודות להתקדמות במרץ", במאמר "לוותר על לב האדם הרגיל ולהתמיד בטיפוח בפועל", המורה אומר:

"הטיפוח-תרגול הוא מפואר ורציני. השאלה אם תוכלו לוותר על ההחזקה של האדם הרגיל להיות מיוחד היא המבחן הגדול שקשה לכם מאוד לעבור אותו, אבל אתם חייבים לעבור אותו. בכל מקרה, כתלמיד שמטפח בפועל, על האדם לוותר על ההחזקה הזאת, כי אתם לא יכולים להגיע לשלמות בלי לסלק את הלב הזה."

בהרצאה תשיעית, "אנשים עם טבע מולד גדול", המורה אומר:

"למעשה מטפחים ותיקים רבים שיושבים כאן ואלה שאינם נוכחים, כבר הגיעו לרמות גבוהות מאוד בטיפוח-תרגול שלהם. לא אמרתי לכם את זה כדי שלא תפתחו החזקות או תהיו מרוצים מעצמכם וכדומה, כי זה ישפיע על ההתפתחות של הגונְג-לִי שלכם."

גם לאחר שזיהיתי את ההחזקות מצבי היה רע ולא הצלחתי להתרומם, לכוחות הישנים היו תירוצים להיאחז בהם ואני לא הצלחתי לצאת מן המעגל שאליו נקלעתי. נפלתי באותם מבחנים שוב ושוב וטבעתי בצ'ינג, הרגשתי בתוך צינוק נעול מאחורי סוגר ובריח. לבודד את המטפח ממטפחים אחרים הוא אחד מן הנשקים האכזריים ביותר של הכוחות הישנים, במצב כזה הדרך לתחושת ייאוש מהירה.

בשל החזקת הרדיפה שלי לא הצלחתי לשמור על יציבות לאורך זמן. יחד עם זאת, מצאתי נקודת אור אחת בדרך שעברתי. בכל פעם שנפלתי - קמתי. נופל פעם אחת, קם פעם אחת נופל אלף פעמים קם אלף פעמים. הלב הצמא לטפח הגיח שוב ושוב.

שינוי הגיע כאשר החלטתי כי עליי לכתוב התנסות לוועידה. על מה אכתוב התנסות? הרי לא התקדמתי שנה שלמה, רק נפלתי. החלטתי כי עליי לחשוב קודם על אחרים, לכל הפחות השיתוף שלי יוכל לתרום למטפחים שחווים קשיים ובדידות דומים לשלי. מרגע המחשבה הזו הדלתות נפתחו בקצב מסחרר ותוך שבוע בלבד המצב התהפך.

מספר ימים לאחר שהודעתי כי ברצוני לכתוב התנסות מטפח הציע לי ללמוד את ההרצאה ממנהטן 2006. ההרצאה טלטלה אותי מן היסוד. האמת היכתה בי מילה אחר מילה והמורה חשף בפניי את מצב הטיפוח שלי ותוצאותיו.

בהרצאת הפא במנהטן 2006 המורה אומר:

"האם אתם חושבים שכל האנשים האלה שהתעוררו בדרך רעה באמת התכוונו לעשות כך? במקרים רבים היה זה שהאדם לא פעל היטב בהיבט מסוים וכך הרוע ניצל את הפתח הזה. זאת אומרת שהישויות המרושעות האלה נאחזות בנקודות החולשה שלך, נאחזות בדברים האלה שלך. ברגע שהן מאמינות שאתה כישלון חסר תקווה, שלפי הסטנדרטים שלהן אתה לא יכול לטפח בכלל, הן בהחלט יחפשו דרכים להוריד אותך, להרוס אותך. אבל כמובן, הן יודעות שלי הונג-ג'י לא יוותר על התלמידים שלו וימשיך לנסות להציל אותם. אבל האם אתם מבינים שהם יגרמו לאדם הזה לעבור לצד השני, ויגרמו לו לעשות דברים שאינם ראויים לדאפא ולתלמידי הדאפא, ויהפכו אותו לכלי עבור הרוע. אז כשמישהו ביצע חטא בלתי נסלח נגד הדאפא, איך הוא יוכל להינצל? הם רוצים להביא את האנשים שביצעו את הסוג הזה של הטעות לידי כך. וכשמישהו באמת מגיע לידי כך, הוא באמת לא יוכל להינצל, כי כבר לא תהיה לו דרך לפצות על זה. אז איך הוא יוכל להינצל? לתיקון הפא יש סטנדרטים, וכך גם לטיפוח של תלמידי הדאפא. אז מדוע אינכם יכולים להיות קפדנים לגבי הנושא הזה? העטית חרפה על המאסטר ועל תלמידי הדאפא. ההשפעה היא עד כדי כך רעה."

הרגשתי כי חץ נורה אל לבי, למי המורה מדבר? תחושת חרפה עטפה אותי ונעצבתי מאוד. חשבתי כי מה שעשיתי כבר לא אוכל לשנות, וכי עליי לחזור להתמקד בטיפוח והצלת ישויות חיות.  שיתפתי מטפחים בקטע הפא שלמדתי. מטפחת אחת אמרה כי עליי להיות גם עם חמלה כלפי עצמי. הרגשתי איך אני רוצה שאחד המטפחים יגיד לי שלא הבנתי נכון, שהמצב שלי בסדר – אך מיד עמדתי על המשמר, האם זה לא שוב לב של רדיפה? מי יוכל לתת לי? רק שדים וחיות ממדים שונים שינבעו ממחשבות לא נכונות. שיתפתי מטפחת נוספת, שאמרה שאלוהויות רואות את הלב שלי. החלטתי שאני מקבל עליי את תוצאות מעשיי.

לאחר יומיים בהם הייתי צלול יותר אך מלא חרטה, שדה אנרגיה חזק מאוד העיר אותי משנתי בארבע וחצי בבוקר. קמתי, למדתי את הפא, תרגלתי את ארבעת התרגילים ושלחתי מחשבות נכונות. התיישבתי עם רגליים משוכלות במדיטציה, אך כמו בעבר נשברתי כעבור מספר דקות. החלטתי להתמקד בשיפור והתחלתי לקרוא התנסויות בנושא ישיבת הלוטוס במדיטציה.

סרקתי בעיניי את ההתנסות הראשונה אך היא לא נראתה קשורה לנושא. מחשבה הגיעה והציעה אולי עדיף שאעשה משהו אחר, המשכתי לקרוא. מטפחת סיפרה בהתנסות כי לאחר שעברה "תאונה" שבה הועפה מאופונוע לעבר אוטובוס והאופונוע נחת עליה היה לה מה שנראה כשברים בכל הגוף, פגיעות ופצעים רבים שבלטו על פני השטח. כל כך כאב לה עד אשר לא יכלה לסבול ישיבה על כיסא. היה ברור לה כי עליה לעבור את הכאבים והסבל, היא ישבה במדיטציה בלוטוס וסבלה את הייסורים.

כמובן – עליי לסבול את הכאבים.

ההתנסות השנייה נראתה לא קשורה אפילו במעט לנושא הלוטוס. המשכתי לקרוא. מטפח מסין סיפר כי קבוצת מטפחים שלחה כל הזמן מחשבות עבור מטפחים שרומו על ידי הרוע ונאסרו. בזמן ששלחו מחשבות נכונות הם ראו כי המטפחים שרומו על ידי הרוע, נפלו לתוך בארות עמוקות כשלצידן סלע גדול ועליו הכיתוב: "גיהנום". המטפחים ששלחו מחשבות נכונות, הביעו חמלה מעמקי לבם והזכירו לאלו שרומו: "מטפחים עמיתים התעוררו! האם אתם לא זוכרים שפעם למדנו את הפא יחד, תרגלנו יחד, הבהרנו את האמת והצלנו יחד יצורים חיים? אל תפספסו את ההזדמנות חיזרו אל המורה חיזרו אל הדאפא".

באותו רגע המטפח ראה בטיאן-מו את הסצנה הבאה: זוג ידיים הורמו ונאבקו להיחלץ מן הבאר ומיד הגיע המורה ושלף אותן החוצה, עוד זוג ידיים הורמו ונאבקו לצאת ושוב הגיע המורה ושלף אותן החוצה. כשסיימתי לקרוא את המשפט פרצתי בבכי מעמקי נשמתי כתינוק בן יומו. הבנתי שהמורה שוב שלף אותי מן הגיהנום ונתן לי הזדמנות נוספת.

הסלע השחור התפורר לחלוטין, בפעם הראשונה הרגשתי שליבי מוצב בפא ללא מחסום וללא ספק.

שירו של המאסטר מ"הונג יין 1": "לטפס על הר טאי"

"מטפס במדרגות הגבוהות, דרך בת אלפי מטרים, מתפתלת, תלולה, אפילו להתחיל לצעוד בה קשה. כשמסתכלים לאחור זה כמו טיפוח בפא אמיתי, אם עוצרים באמצע הדרך – קשה להינצל. היו נחושים, הרימו את כפות הרגליים, הרגליים כבדות כמו עשרת אלפים קילוגרמים, שאו את הקשיים, התקדמו במרץ, סלקו את ההחזקות. תלמידי דאפא – אלפים, מיליונים, משלימים את הטיפוח, מגיעים לשלמות במקומות גבוהים."

הלב התעורר לחשיבות הצלת ישויות חיות. תמיד ידעתי כמובן שזוהי אחת המשימות שעליי לעשות אבל ההבנה הייתה שכלתנית. כעת ההבנה עלתה ברמה מן הראש אל הלב, רציתי להשתתף בפרויקט הבהרת אמת ולהציל יצורים חיים.

דיברתי עם עורך מדור בעיתון שלמרות שהתנדנדתי במדור שלו מדי פעם בכתיבה, הוא לא ויתר עליי. ביקשתי להצטרף לכתיבה באופן קבוע והתקבלתי בברכה. בעבר כשכתבתי לעיתון תמיד הגשתי כתבות אחרי הזמן שנקבע, וקצת אחרי שהתחלתי בכתיבת כתבות היו מגיעות הפרעות והייתי מוותר ומפסיק לכתוב.

ההתחלה הפעם לא הייתה קלה יותר אבל הלב היה כבר במקום אחר. העורך שלי הציע נושא לכתבה ועל כל משפט שהוציא מפיו היו לי עשר התנגדויות. הרגעתי את הלב האנוכי והזכרתי לעצמי שלכל אחד יש התפקיד שלו. העיתון עבר שינויים רבים, העורך שלי היה תחת לחץ רב בשל תפקידים חדשים ואני הרגשתי שאין לי כתובת שאליה אני יכול לפנות. במקום ליזום ולפרוץ את הדרך נהגתי בפסיביות ושוב איחרתי את המועד שבו הייתי צריך להגיש את הטיוטה לכתבה.

המנכ"ל שלי שפגש בי בקבוצת לימוד הפא ביום שישי, נזף בי על האיחור. ראיתי שהוא מנסה לרסן את עצמו בממד הזה, אך בממדים אחרים הוא צעק עליי בקול רם. קבענו מועד נוסף להגשה ביום שני. בעבר, כבר מספר פעמים עזבתי תפקידים להם ניסו להכשיר אותי, נהגתי בחוסר אחריות כלפי המשימות השונות ונתפסתי כחסר אחריות גם בעיני אחרים. כשנסעתי ברכב הביתה התחוללה בתוכי מלחמה קטנה, מחשבות רבות ניסו לומר לי כמה המנכ"ל לא בסדר וכמה הוא לא מבין אותי. שללתי את כולן, כשראיתי שהן ממשיכות לתקוף אמרתי בקול רם: "כל מה שהמנכ"ל אמר הוא נכון. הוא צודק ואני תומך בו ובכל מה שהוא עושה, עכשיו אבצע את חלקי ואכתוב את הכתבה!" מיד כל המחשבות נעלמו.

פיניתי לעצמי את כל יום שני לכתיבת הכתבה. לאחר שליחת מחשבות נכונות, יצאתי ב-07:15 בבוקר לכיוון המשרד כדי לבצע עוד ראיון ולכתוב את הכתבה. קצת אחרי שיצאתי מן הכביש המהיר, לעבר כביש עמוס ופקוק נכבה הרכב בפתאומיות ונעצר. רכבים מאחורי החלו לצפור ונהגים החלו לקלל אותי זה אחר זה. השבתי מספר דקות באותו המטבע, עד שנזכרתי כי אני מטפח ואין עליי לנהוג כך. העיסוק סביב הרכב נמשך מן הבוקר ועד אחר הצהריים. הכוחות הישנים יצרו הפרעה כדי לעצור אותי והיה להם תירוץ כי בעבר הייתי נעצר.

"הדרך האלוהית היא קשה"

"הקשר הגורלי של אינספור שנים מקושר על-ידי הדאפא כמו חוט תוך כדי הקושי מזקקים את גוף הזהב מדוע מהוססים הצעדים."

החלטתי שהפעם אני לא אעצר ולא אוותר, אני מבצע משימה בשביל להציל ישויות חיות ולא בשביל עצמי. כשהגעתי הביתה, הטלפון לא פעל וכשפתרתי את הנושא הזה, המחשב לא היה זמין לכתיבת הכתבה. הגעתי ב-21:00 בערב לביתו של חבר עם כל החומר מוכן לכתוב את הכתבה.

שעתיים ישבתי חסום לגמרי מול הדף הריק ולא הצלחתי לכתוב מילה. המנכ"ל שלח לי הודעת טקסט בה נשאלתי האם הכתבה תתקבל במועד, שוב עלו בי תלונות ורצון לעזוב את הכול ושוב החלטתי כי הפעם לא אלך אחר התכנונים של הכוחות הישנים.

התקשרתי למנכ"ל וסיפרתי על מצבי, כמה דקות של שיחה הספיקו כדי לפרוץ דרך ראשונית. הצלחתי בקושי רב לכתוב חצי טיוטה לכתבה. הודעתי למנכ"ל ולעורך שבכוונתי לכתוב את הכתבה ושבכוונתי לכתוב באופן קבוע ומתמיד בעיתון. ביקשתי מהם שיתמכו בי במחשבות נכונות, והוספתי שבמידה שיש להם מושגים מהעבר שיצרו כלפיי שיסלקו אותם, הרי אני מטפח בדאפא.

המצב השתנה. ביום המחרת, אמנם שוב נתקלתי בקשיים בכתיבה אך מיד באופן "מקרי" התקשר המנכ"ל והשיחה החזירה אותי למסלול הנכון. כאשר סיימתי את הכתבה ושלחתי לעורך, ראיתי שהכוחות הישנים מנסים לערער את התקשורת ביננו ולהכניס צ'ינג פנימה. סילקתי את הצ'ינג שעלה בי עם מחשבות נכונות ושלחתי מחשבות נכונות לעורך לתמוך בו שיבצע את משימותיו היטב.

בתהליך הבנתי את החשיבות של נחישות ופריצת הדרך כמו גם החשיבות של שיתוף פעולה ביני לבין ממלאי התפקידים האחרים. עם זאת, ההבנה שלי לגבי המצב עדיין הייתה מוגבלת לתחום "שלי". לאחר שהכתבה נכתבה הרגשתי טוב יותר שסוף סוף סיימתי ועלתה בי גם החזקה של התפארות. מאוחר יותר סופר לי שהיו בעיות עם הפצת העיתון, חיפשתי פנימה ומצאתי את ההחסרה. התעוררתי לכך שבשום תפקיד לא אהיה באמת "נפרד". אנו גוף אחד ועלינו להתאמץ כל הזמן יחד וליזום הצלת יצורים חיים.

ב"לימוד הפא בפגישת האפוק טיימס" המורה אומר:

"ומדוע זה כך? זה בסופו של דבר עניין של שיתוף פעולה. (צוחק) תלמידי דאפא הם כולם יוצאים מן הכלל ובהיסטוריה כולכם מלאתם תפקידי מלכים (צוחקים), אבל ישנה בסין אמרה: "הר אחד אינו גדול דיו לשני נמרים". (כולם צוחקים) כשמדובר רק במלך אחד הדברים קלים – מה שהוא אומר קובע. אבל וואו, כאן יש לכם כל כך הרבה מלכים ביחד, הם מלאי רעיונות וגישות, ולכל אחד מהם יש נטייה חזקה של רצון לקבוע את ההחלטה ושאחרים ימלאו אותה. זהו האתגר הגדול ביותר שעומד בפני תלמידי דאפא כשהם משתפים פעולה ביחד, וזהו מכשול הנובע ממי שאתם מטבעכם. כל אדם כאן הוא בעל יכולת, כשחלק הם בעלי יכולת רבה ביותר, ואחד מכם בלבד יכול להשתוות לכוחם של בני אדם רגילים רבים. אבל עם זאת משמעו בעיה כשזה מגיע לעבודה ביחד. הבעיה הזאת קיימת במשך זמן רב כיום. אם תוכלו למצוא דרך לשתף פעולה היטב, להיות בדעה אחת וליישם את כל כוחכם ביחד בכיוון אחד, אז עם הכישורים שיש לכם אתם תהיו באמת כוח שלא ניתן לעצור אותו."

במבט לאחור אל השנה שחלפה עברתי תהליך של בשלות, תהליך של התבגרות. צעדתי צעד אחד אחורה ושני צעדים קדימה, ופיתחתי רצון אמיתי לבצע את השליחות שלשמה הגעתי כתלמיד דאפא של תקופת תיקון הפא.

אני מודה לך מורה יקר, יותר ממה שאוכל לבטא במילים.

אני מודה לכם מטפחים יקרים על השיתוף בחכמתכם וטוב לבכם.