הפסיקו לדאוג באופן מוגזם לסגנון הדיבור של מתרגלים עמיתים

(Minghui.org)

פגשתי במקרה את א', מתרגלת עמיתה, שאותה לא ראיתי זמן רב. היא סיפרה לי על קבוצה מסויימת של לימוד הפא שלא היתה מוכנה לתת למתרגל ב' להצטרף אליה. שאלתי למה והיא הסבירה, "אף אחד לא רצה לשמוע את נימת קולו." שאלתי, "לכן עלייך לברר אם מה שמתרגל ב' אמר היה מנקודת המבט של הפא." מתרגלת א' ענתה: "מי מחליט אם זה בתוך או לא בתוך הפא? הוא פשוט קצת חסר סבלנות כאשר הוא רואה שמתרגלים עמיתים סביבו לא מספיק חרוצים". אני מודעת לקבוצות אחרות של לימוד פא עם בעיות דומות והייתי רוצה לשתף את ההבנה שלי דרך אתר האינטרנט מינג-הווי/קלירוויזדום.

מתרגל ב' הינו מתרגל ותיק שפרש מעמדת מנהיגות, והיה מפקח במפעל שלו. מעמדו ואופי עבודתו הובילו אותו לפתח טון דיבור סמכותי. למרות שהוא טיפח במשך שנים רבות, קשה היה לו לסלק הרגל זה. זה לא המקרה הבודד באזור שלנו. לאמיתו של דבר, למרות שמתרגלים עם מושגים כאלה אולי לא רוצים להשמע סמכותיים מול מתרגלים עמיתים, מנהגיהם והרגליהם צריכים להיות שונים מהחברה הרגילה. אני חושבת שזה לא רק עניין של שינוי הרגלים, אלא בעיקר של שיפור השין-שינג.

אני רוצה להתמקד בבעיה לגבי הבנות המתרגלים.

המאסטר אמר:

"אתה מטפח, אז מדוע זה שלפעמים יש לך ויכוחים ארוכים בהם אתה מסרב לוותר? למה אתה תמיד אומר שזה בגלל הגישות של אנשים אחרים? מדוע זה שבכל פעם שמישהו אחר אומר משהו אתה מושפע? האם אתה לא אמור להישאר בלתי מושפע גם כאשר מישהו תוקף אותך באופן מילולי."

ובהמשך:

"יש אנשים שתמיד מתעקשים, "בחיי, איך לאדם הזה יש תמיד גישה שכזאת? למה הוא נוהג כך עם כולם?" ויש אנשים שאומרים, "ובכן, אף אחד לא מעריך אותו יותר מדי". אבל אם אתה שואל אותי, המורה שלך, כולכם טועים. כאשר אף אחד מכם כבר לא יהיה קשור לשמיעת דברים משביעי רצון, כאשר אף אחד מכם לא יהיה מושפע כשמעליבים אותו, תראו אם האדם ההוא עדיין יהיה ככה. בדיוק משום שיש לכם עצמכם את ההחזקות האלו, קיימים גורמים שמפעילים את ההחזקות שלכם. ובדיוק בגלל שההחזקות האלו שלכם מתעוררות אתם נעשים מרוגזים. כשלכולכם יש את ההחזקות האלו, אז מתרחש מצב בו כולם מתרגזים בגלל האדם שנוגע בהחזקות שלהם. אם כולכם יכולים לשמור על מצב של מחשבה רגועה ויציבה בזמן שאתם מותקפים על ידי מילים חזקות, ואינכם מושפעים כלל, אז תראו אם הגורמים האלה עדיין יתקיימו." (ללמד את הפא בוועידה בשיקאגו ב-2004 )

לימדו אותנו את זה לפני כמעט שבע שנים, אבל אני חשה שמתרגלים עמיתים (ביניהם כולל אותי) לא סילקנו את מירב ההחזקות שלנו בהקשר זה. לפעמים, נדמה לנו שאנחנו סובלניים יותר, לא מאפשרים לאף אחד אפילו לגעת בנושא הזה, שלא לדבר על לקחת אותם ברצינות. גם כאשר אחרים הצביעו על בעיות אלה עם חמלה, עדיין לא רצינו להקשיב.

במיוחד לכמה מתאמים יש בעיות בולטות לעין, חלק מהם בררנים מאוד לגבי מתרגלים וותיקים לאחר שאלה הציעו כמה פרויקטים הדורשים שיתוף פעולה מלא להצלת הישויות החיות (מתוך אחריותם לפא ולישויות החיות). במקום להיות אחראים לפא ולמתרגלים עמיתים שלהם ולמצב הכולל, מצטדקים ומדברים בדיוק כמו פקיד ממשלתי. הם פשוט לא קיבלו את הערות הוותיקים או סירבו לשתף פעולה איתם. חלקם אפילו אמרו: "מאחר והיא הציעה את הפרויקט, אז היא צריכה להוביל את זה ולא רק לדבר על זה." למעשה, מתרגלת וותיקה זו עבדה בשקט בהרמוניה עם המתאם. המתאמים לא התחשבו בלחץ בו הייתה נתונה המתרגלת הוותיקה לאחר שנרדפה קשות בכמה הזדמנויות. כאשר מתרגל אחר העלה את הנקודה הזאת, המתאמים לא הסתכלו פנימה אלא כעסו. כתוצאה מכך, אף אחד לא העז לעשות צעד קדימה וכולם רק הודאגו בשל כך.

כמטפחים, אנחנו מבינים שכאשר מתעוררים קונפליקטים, זה תמיד קשור להחזקות של הצדדים המעורבים שצריך לסלק. התגובות שלך תלויות ברצון שלך לטפח, או ביכולת שלך לטפח. למה לדאוג כל כך לגישות או לטון הדיבור של מתרגלים אחרים? מדוע אין אנו חושבים על האם או לא הערותיהם מוצדקות ובתוך הפא? בדרך כלל, רוב האנשים כמו מתרגל ב' הם קצרי רוח ומדברים ישר לעניין מתוך דאגה לאינטרסים של כל הקבוצה. כמטפחים, למה שלא נשתמש בעקרונות הפוכים מבני אדם רגילים כדי לטפל בסוגיה זו? אנשים רגילים נהנים לשמוע דברים נעימים, אבל לגבי המתרגלים זה שונה.

לפני זמן מה, מתאמת מובילה ביקרה באזור שלנו, וכולנו האמנו שהיא טיפחה היטב. מתרגלת זו שמרה על מצב של מחשבה רגועה ויציבה ולגישה כשהיא דיברה עם מתרגלים אחרים. לא משנה במה היא נתקלה, היא נשארה רגועה וצלולה ותמיד דיברה בקול רך. כתוצאה מכך, כל אחד העריץ אותה וסמך עליה (ואני ביניהם). לאחר זמן מה, היא שמעה הרבה מילות שבח וחנופה. היא לא התייחסה לזה כאל מבחן כדי לטפח את עצמה בצורה סולידית, במקום זאת היא פיתחה החזקות. בתחילת הרדיפה המפלגה הקומוניסטית הסינית (מק"ס) המרושעת דנו אותה לשלוש שנים במחנה עבודה בכפייה . היא שוחררה לאחר שנה אחרי ששיתפה פעולה עם דרישות הרשויות. היא חידשה את הטיפוח שלה וחזרה אלינו, מתרגלים עמיתים לא למדו את הלקח והמשיכו להקיף אותה. אין זה מפתיע שנשלחה שוב למחנה עבודה בכפייה למשך כמה שנים. לאחר שהיא נכנעה לרשויות והסכימה להפסיק לטפח שוב, היא שוחררה לפני כשנה. מתרגלים עמיתים רבים אחרים לא וויתרו על הרגשות שלהם כלפיה, והפעם היא לא חזרה אלינו. מתרגלים עמיתים הצטערו מאוד עבורה, אבל כשמצטערים, האם אין עלינו לחשוב על התפקיד ששיחקנו? האם זה לא בגלל ההחזקות האנושיות שלנו שהרסנו אותה?

טיפוח הוא דבר מאוד מאוד רציני. אנחנו בהחלט צריכים לטפח את עצמנו ביציבות. אנחנו לא צריכים לשים לב רק להרמוניה שטחית כמו, אתה טוב אליי ואני טוב אליך. כיצד ייתכן שכולנו רוצים שאחרים יתייחסו אלינו כאל אלוהויות?

המאסטר אמר:

"בזמן העבודה, בנוסף להיגיון, טון הדיבור וטוב-לב יכולים לשנות אל לב האדם. ואילו באמצעות פקודות לעולם לא יכולים להשיג זאת!"("צלילות-דעת", יסודות להתקדמות במרץ)

אנחנו צריכים תמיד לנסות כמיטב יכולתנו להשתפר בטיפוח. אני מאמינה שהתמקדות בהרמוניה שטחית ובהתנהגות נעימה, או אפילו הסתרת החזקות חזקות לתהילה, הם רק מושגים ותעתועים של אנשים רגילים. באופן זה, איך יכולים לחשוף את ההחזקות שלנו ולהיפטר מהם?

אנשים רגילים אומרים: "הים מסוגל להכיל את כל הנהרות כי יש לו את היכולת הזו." אנחנו ישויות מוארות גדולות וניצור יקום, אז איך אנחנו יכולים להתייחס לטון הדיבור של מתרגלים עמיתים בצורה מוגזמת?

המאסטר אמר:

"אבל אמרנו שכמטפח אין על אדם להילחם בחזרה כשנותנים לו אגרוף או מעליבים אותו, אלא להתנהג על-פי סטנדרט גבוה." ("ג'ואן פאלון" הרצאה רביעית, "טרנספורמציה של הקארמה")

זוהי דרישה ממטפחים מתחילים, לא כל שכן ממתרגלים וותיקים אשר טיפחו במשך שנים כה רבות. בנוסף, הם לא מעליבים או מכים אותנו, הם רק קצת חסרי סבלנות כשמדברים איתנו. איך אפשר לטפח אם לא יכולים לשחרר את הדברים הקטנים האלה? כמובן, אני לא מנסה להאשים מתרגלים עמיתים, מאחר וגם אני לא הצטיינתי בהקשר זה. אני רק רציתי לחלוק את ההבנה שלי עם תקווה שנוכל להשתפר כקבוצה ונהיה בשלים בהקדם האפשרי, כך שלא נעכב את תהליך תיקון הפא, והמאסטר יהיה מרוצה יותר וידאג פחות.