"התוסף האנוכי"

שיתוף התנסות מתוך ועידת פאלון דאפא השמינית לשיתוף התנסויות בישראל

מורה נכבד, תלמידים יקרים!

חשוב לי מאוד לחלוק אתכם את חוויותיי בעבודה בפרויקט העיתון אפוק טיימס בשפה הרוסית, ואת השינויים המשמעותיים שחלו בי תוך כדי העבודה בו.

השתתפתי בפרויקט העיתון א.ט. בעברית החל מהקמתו בישראל לפני כחמש שנים ובהמשך במהדורה ברוסית. זכיתי לקבל את הפא כמה חודשים לפני תחילת הוצאתו לאור של העיתון בישראל. התחלתי לעבוד ככתבת מאמרים ללא השכלה וניסיון מקצועי. הייתי צריכה כמו רוב המתרגלים לקפוץ למים בלי לדעת לשחות גם כעיתונאית חדשה וגם כתלמידה חדשה של הדאפא. הרצון העז לתרום להצלת ישויות חיות היה בהתחלה סוג של מנוע, והמנוע הזה עזר לי לתפקד באותה תקופה.אבל רק אחרי זמן רב, אחרי שהתחלתי לעבוד באפוק טיימס הרוסי, הבנתי שה"תרומה" הזו הייתה שזורה באופן בלתי נפרד בהחזקה לעצמי: "אני תורמת, וואו!". רק אז התעוררתי סוף-סוף לצורך להיפטר מההחזקה הזאת.

"תרומתי" להצלת ישויות חיות במובן הקודם היה למעשה תפקוד של אגו, מין תוספתן שהתלכלך ודורש ניתוח להסרתו. להבנתי הוא עשה את שלו בשלב כלשהו, אבל כיוון שהוא תחת החוק של היקום הישן, אז על פי החוק של היקום החדש הוא יצטרך למות. ואני אמשיך להיות תלמידת דאפא ולעשות דברים בלי תוספתן. ברמה מסוימת היה צורך בתרומה האנושית שהייתה שזורה באגו, אבל כעת חייבים להמשיך הלאה, להשתפר עוד יותר.

התחלתי לעבוד באופן חלקי בעיתון הרוסי לפני כמה שנים, אבל רק לפני כשנה התחלתי לעבוד בו באופן מרוכז ואינטנסיבי, ואז, תוך שאני עוברת תהליכים שונים, הבנתי שאני עושה דברים של דאפא באיכות אחרת, טהורה יותר.

קריאת "לימוד הפא בפגישת האפוק טיימס":עזרה לי להבין הרבה דברים (ציטוט):

"בנוגע לטיפוח של תקופת תיקון הפא, הוא כבר הגיע לשלב האחרון; היצורים הרעים מכול כבר נעלמו, והזמן בו הנסיבות היו הנוראות ביותר כבר חלף. לקבוצה הזאת של תלמידי הדאפא יש משימות ואחריות הייחודית לקבוצה הזאת, כלומר, להציל את אנשי העולם, ובאמצעות זה להביא לשלמות של עצמך. וגם זה התקדם לנקודה שהגיע אליה. ככה זה. אם עלינו להציל עוד אנשים ברחבי העולם, צריכים אלה להיות תלמידי דאפא העושים זאת. זה חייב להיות אַתם."

באותה תקופה החלטתי להעניק את כל כוחותיי לעיתון אפוק טיימס הרוסי. לצורך זה הייתי צריכה לוותר על חלקי בפרויקט NTD בסניף הישראלי ועל חלקי באפוק טיימס בעברית, כי נדרשה ממני השקעה להתעמק ולמצוא גישה נכונה ונושאים שיתאימו באופן ספציפי לקורא הרוסי. זאת כיוון אחרי שעזבתי את רוסיה, המנטליות שלי כבר עברה שינוי, והתנתקתי לגמרי ממה שקורה שם – וקרה שם הרבה. לכן הייתי צריכה להיכנס מחדש לנעליים אחרות כדי ללמוד מחדש מיהו הקורא הרוסי העכשווי ולבנות "גשר" ללבו. ומצד שני היה עלי למצוא גם גשר ללבם של העולים מרוסיה שחיים בישראל כדי לאפשר להם גם כן לקרוא את העיתון שלנו. כל זה חייב זמן רב.

אחרי שלקחתי על עצמי מטרה כזאת והתחלתי לעבוד, עוד לא הבנתי שאני גוררת יחד איתי את ה"תרומה" עם תוסף האגו לפרויקט החדש. עם הרצון להוכיח את עצמי ולהוכיח שאני מסוגלת לכתוב, שאני יכולה להיות חשובה ותורמת אמיתית. "התוסף האנוכי" הזה הסתדר בתוכי היטב, התיישב ובשקט התחפש לעוזר.

מתוך הרצאה שמינית ב"ג'ואן פאלון":

"הקשה בזה הוא שאתה ביודעין תפסיד כשאתה בתוך האינטרסים של אנשים רגילים. האם זה יזיז לך כשאתה מול אינטרסים שקשורים אליך; האם התככים הבין אישיים יזיזו לך או האם זה יזיז לך כשקרוביך או חבריך סובלים ואיך תשקול את הדברים? זה בדיוק כל-כך קשה להיות מטפח!"

בשל העומס הכבד של השאיפות האנושיות לא הייתה בי צלילות מפוכחת.

בגלל שהיו לי כל כך הרבה שאיפות להצליח, כל פעולה פשוטה הייתה מלווה בדפיקות לב "אולי לא אצליח, אולי לא אעשה בזמן, ומה יחשבו עלי אם לא אצליח?" רציתי מאוד שיעריכו אותי ויתנו לי שבחים. אני זוכרת את דפיקות לבי החזקות כאשר עשיתי פעולה פשוטה ביותר – הקלדת סיסמה. זוכרת איך הייתי מודאגת שאין לי זמן לעשות את כל מה שלקחתי על עצמי, ואין לי הזמן והיכולת "להרים את כל המשקולות". כאשר כתבתי, הילדים אפילו לא ניגשו אלי,כי הרגישו עד כמה הייתי קודחת, מודאגת. אנשים רגילים העריכו אותי: "כמה טוב לאדם שעובד בשקדנות כזאת. כל הכבוד!" אז הזדהיתי עם "כל הכבוד" הזה כי הוא ענה לצורך שלי להוכיח שאני מסוגלת, אבל הוא הפך לאינטרס עיקרי שלי ופעלתי מתוכו, וגם תחושת תחרות התערבבה בכל זה. במצב הזה, האגו של "כל הכבוד" שקל דברים שלא כדין, וכוחות הישנים ניצלו היטב את המצב והפריעו לו, כלומר לי, לעשות את שלושת הדברים. תחושת האשמה כלפי הילדים גברה, גברו גם זיכרונות של כישלונות וטעויות העבר, וצפו רחמים מיותרים לקשיים הנוכחים אנושיים.

"כל הכבוד" הזה המשיך לכתוב, לצלם, לתרגם, ולשכתב יותר ויותר, ועתה נוספה לו מטרה נוספת -   להסתתר מפני ההפרעות של כוחות ישנים. מטבע הדברים הטוהר הראשוני של הרצון לעשות ככל האפשר בפרויקט האפוק טיימס הלך והזדהם. לפתע הופיע חוסר שביעות רצון מעבודתי והיחס כלפיי מצד כמה עמיתים החמיר. הם טענו שאני לא מסוגלת לעשות דברים מסוימים, ושאלו למה אני לוקחת על עצמי לעשות דברים שאני לא מסוגלת לבצע. מצד אחד רתחתי והבעתי מחאה: "לא, ממש לא, אני כן יכולה". אבל מצד שני, ככל הנראה מהצד הנכון שלי, נשמע הקול: "את באמת עדיין לא יכול לתרגם ואף לא לכתוב כראוי, אין לך יציבות ויש לך המון רגש. תקשיבי למה שאומרים לך עמיתים ותגידי להם תודה על העזרה". הקול הזה עזר לי מאוד להתייחס נכון למצב ולביקורת כלפי. אמנם כאב לי לשמוע הערות כאלה שוב ושוב, אך אי אפשר בלי כאב, ואי אפשר להיפטר מהקארמה בלי לסבול. כי כאשר "התוסף האנוכי" היה מלווה אותי בכל מטרותיי הטהורות כאשר הצלתי את היצורים החיים, הייתי כמו נותנת הזדמנות לכוחות ישנים לענות אותי.

היחסים בבית עם ילדיי גם כן לא היו מאה אחוז טובים. המתח גבר. הילדים טענו שאין להם אמא ורבו הרבה ביניהם כדי לגרור אותי להתערב במערכות היחסים שלהם בינם לבין עצמם.

כמובן שאני רציתי לשמוע רק ביקורת רחומה על עבודתי ולעבוד באווירה של חמלה, אבל איך זה יקרה כשעדיין חי בי רצון להראות את עצמי! אם לא אסיר מעצמי חיסרון כה גדול – כיצד אעזור לילדים שלי ולסביבה שלי להיפטר מההחזקה הזאת? לכן מלכתחילה החלטתי לא לתת שום כוח למחשבה רעה נגד אותם מתרגלים שגרמתי להם להתרגז בגלל שלא הסרתי את החזקותיי. אני לא יכולה להגיד שהיה לי קל להתנהג כך, בכלל לא, אבל גם לא היה קשה מדי. אני הבנתי היטב כי עצבנתי לא את המתרגלים עצמם, אלא את הכוחות ישנים שקיימים אף בהם. המתרגלים בעצמם הם יוצאים מן הכלל, ישויות יקרות, הם גבוהים בעיניי ומכובדים. המורה דורש מאתנו לשפר את השין-שינג, כל הזמן לשפר את השין-שינג. אם אתן למחשבות רעות על התלמידים אחרים להיכנס – הם לא ייתנו לי יותר לשפר את השין-שין. עזרו לי מאוד דברי המורה מההרצאה בוושינגטון בשנת 2009:

מתוך "הרצאת הפא בוועידת הפא הבין-לאומית ב-2009 בוושינגטון הבירה":

"עם זאת אני גם חושב על האנשים האלה שכאשר הבעיות האלה צצות הם אינם מקדישים מחשבה למצב הטיפוח של עצמם אלא מתרכזים רק על כמה האדם ההוא רע, או מי הוא עלול להיות. אבל כשזה קורה, האם לא חשבתם על זה: מדוע שמישהו כזה יהיה בין תלמידי הדאפא, ומדוע שדבר כזה יתרחש? האם הנוכחות של האדם ההוא לא מכוונת לאנשים מסוימים, או ללבבות אנושיים מסוימים? זה בטוח. שום דבר בטיפוח לא קורה ללא סיבה. כשמצבים לא נכונים והתנהגויות אנושיות רעות באים לידי ביטוי בינינו, הדברים האלה באים כדי להצביע על לבבות אנושיים. אנחנו לא מכירים בתכנונים של הכוחות הישנים, אבל כשאנחנו לא מצליחים לפעול היטב הם ינצלו את הפרצות שלנו. אז אולי היה צורך להצביע על המקום המסוים הזה באופן הזה ולכן המקרה הזה קרה. כשמשהו מהסוג הזה קורה, כולם נעשים מודאגים וחושבים: "מדוע זה קרה וגרם לתלמידי הדאפא להיראות רע, ומדוע יש אנשים כאלה בסביבה?" אבל האם שאלתם את עצמכם: "אולי בהיבט הזה פעלנו אנחנו לא נכון?" האמת היא שכשאתם מבינים את זה נכון ומנהלים דברים כראוי, האנשים האלה והמקרים האלה ייעלמו, כיוון שדברים לא יכולים לקרות ללא סיבה בין תלמידי הדאפא – לא מרשים לזה [לקרות] ואף אחד לא מעז להפר זאת. לא משנה כמה מרושע יכול הרוע להיות, הוא לא יעז לעשות את זה. הגורמים של הכוחות הישנים מעזים לשחק את התפקיד הזה בין תלמידי הדאפא בדיוק משום שיש לכם הלבבות האנושיים שתיארתי והייתם צריכים שאנשים כאלה יופיעו. אתם צריכים להיות ברורים לגבי זה."

דווקא הקונפליקטים בפרויקט ובבית הם שהעירו אותי לראות את "התוסף האנוכי" תחוב בעורמה ולהבין את טבעו המזיק. דברי המורה הבהירו לי שהכול בעצם מתוכנן בשבילי במיוחד כדי שאתקן את הדברים האלה וכדי לקדם את השין-שינג שלי. הם הבהירו לי שהקונפליקטים האלה באים להצביע בבירור על ההחזקות שלנו, ולראות אותם בבירור זו כבר חצי עבודה. בשלב הבא הייתי מוכרחה ללמוד איך להתנהג כמו תלמידה אמיתית של החוק הגדול, לא סתם אני לומדת את הפא חמש שנים כל יום. בכל מקרה לא רציתי לעשות רע, לכן לא השבתי להערות שפגעו בי. חלק מההערות נבע גם מהחזקות של המתרגלים האחרים, ובמקרים האלו זה התבטא באורח פוגע יותר, וגם אז אני שתקתי וניסיתי להודות על כל הזדמנות לקבל את הדה היקר. הצלחתי לשמור על הדה, ובתהליך הזה הרגשתי את לבי מתמלא בחמלה אלוהית ושאני מתאחדת עם  חוק היקום. המצב הזה שחוויתי הוא בלתי נשכח!

פעם סוג של קול טוב שבא מתוכי אמר: "מעל לכל – עלייך לחשוב ולדאוג לאחרים, עכשיו תקדישי מזמנך יותר לילדים ותירגעי עם הכתבות ועם המטרות להספיק לעשות עוד ועוד". בדיוק חמש דקות לאחר מכן התקשרתי בסקייפ לעמיתה אחת, והיא אמרה לי אותן המילים, כאילו שמעה את אותו קול.

אני, כמובן, צייתתי. בדיוק הגיעה חופשת הקיץ, וקודם כל הקדשתי את זמני לילדים. בילינו יותר זמן ביחד, נסענו, כל שבעתנו השתמשנו במחשב אחד וכמעט לא רבנו. כשהתבוננתי בילדים מהצד הבנתי כמה יקרה סביבת הטיפוח-תרגול שלי, וכמה מהר אפשר להתקדם כאן ולהשתפר.

לידיעתכם העבודה ב"א.ט. בכלל לא פחתה, להפך, גברה. נוסף פרויקט של כתיבת חדשות בשם "גשם הזהב" – ואני, למרבה פליאתי, עמדתי בכל הדרישות.

רק לאחרונה, לאחר שעברתי מספר רב של קונפליקטים קשים אבל משפרים, ובמידה מסוימת נפטרתי מ"התוסף האנוכי" שלי, הבנתי עוד יותר לעומק שהאגו הוא לא המהות של המטפח, אלא מכשול שהוטל עלינו על ידי הכוחות הישנים.

עתה, כשאני נזכרת בחוויות שהטרידו אותי, ביחס החולני שלי אפילו לקונפליקטים ששיפרו אותי, שנראו בזמן הופעתם לא רחומים כלפי – אני חשה רק הכרת תודה לקונפליקטים אלו. אני אפילו מבינה עמוק יותר את החמלה של המורה לעזור לנו כאשר הקונפליקטים האלה קורים, כאשר המטרה היא לאפשר להיפטר מכל גורם זר של היקום הישן המפריע לטבע האלוהי של תלמידי דאפא.

החברים שלי והילדים הבוגרים יותר בבית, אלו שבתחילה האשימו אותי שאני עובדת בחינם, שלא אכפת לי מהמשפחה מבחינה כלכלית. עכשיו כבר לא מאשימים. הם רואים שאף אחד לא בהפסד כי לאמא אכפת מהם הרבה יותר מאשר לפני כן. כעת האווירה בבית ובסביבה טובה יותר, למרות העובדה שלא נכנס עדיין כסף משום מקום. כאשר קניתי מצלמה מקצועית (לפני כחצי שנה) בתשלומים, בני שהוא בן 14 לא יכול היה לסלוח לי על בזבוז אנוכי כזה של כסף. לאחרונה הוא צפה בתמונות שעשיתי וציין את התקדמותי הברורה, ולא זרק מלה אחת של תוכחה.

כאשר אנחנו עושים את שלושת הדברים ובפרט את הבהרת האמת, ומלווה אותנו תוסף האגו הזה, מה שאנחנו עושים הוא לא לגמרי אמיתי, והוא שייך ליקום הישן. וגם כאשר אנחנו לומדים את הפא, אנחנו לא לומדים אותו באמת.

בתקופה בה לקחתי על עצמי המון דברים והייתי בלחץ לא נורמלי בגלל המטרות שלקחתי על עצמי, הייתי נסערת מאוד ולא הצלחתי ללמוד בשקט או לכתוב כתבות בשקט. אבל ברגע שהתהליך של הבנת הקונפליקטים בנושא הזה הסתיים, הכול הסתדר מהר ובאופן פתאומי. כאילו במטה קסם סודר הכול והלחץ נעלם מהחיים שלי. זו עובדה שאני מספיקה היום הרבה יותר משהספקתי קודם.

במשך אותה תקופה שתיארתי, גם לא מצאתי את הזמן ללמוד כי גם בלימוד הייתה לי מטרה. רציתי ללמוד הרצאה אחת ביום, אבל כל מה שהספקתי היה להקשיב להרצאה מוקלטת של המורה, וכשה קראתי הייתי לפעמים עוצרת באמצע או נרדמת. היום אני נעזרת מאוד בקבוצת פא הלומדת כל יום בשעה קבועה. להבנתי, בלימוד פא חשובה הקביעות. בכל יום בשעה היעודה אני עוזבת כל דבר כדי ללמוד עם הקבוצה, וזה הזמן המקודש שלי. אם בעתיד יהיה לי זמן קבוע לתרגילים, זה יהיה מצוין.

במהלך התקופה הזו גם הבנתי לעומק כמה חשוב לשמור על הדה ושאי אפשר להשוות אותו עם שום ערכים חומריים אנושיים. אמנם אין לי מילים להסביר, ואפילו לעצמי אני לא יכולה להסביר כמה שהוא יקר, אבל אני פשוט יודעת שמשהו גדול מתרחש, ומתרחש עכשיו, משהו הכי אמיתי שחיפשתי וחיכיתי לו כל חיי.

הכוח שבשליחת מחשבות נכונות

אני רוצה לשתף אתכם בהבנתי העמוקה יותר בקשר לשליחת מחשבות נכונות. אני מתחילה להאמין בכוחו של מתרגל ששולח מחשבות נכונות. בעבר כששלחתי מחשבות נכונות אמנם באופן "רשמי" עשיתי זאת, אבל בעצם ניקיתי רק את עצמי, לא ידעתי מה לעשות בעשר הדקות הנוספות. לא הבנתי איך אפשר להתרכז ולסלק את הרוע. הייתי מתפזרת כל הזמן לניקוי עצמי, למחשבות מה אני עוברת, מה להגיד למי, ואיזה מטלות עלי עוד לעשות. כלומר זמן שליחת המחשבות הנכונות הפך לזמן של מחשבות רגילות, אבל מרוכז יותר. אחרי שליחת המחשבות אמנם קמתי מחוזקת יותר, אבל את הפעולה האמיתית לא עשיתי. אבל עכשיו, כתוצאה מההתנהגות הנכונה שלי בקונפליקטים, ובעקבות לימוד הפא הקבוע, אני מתחילה להשתפר בנושא שליחת המחשבות הנכונות ולראות פלאים אמיתיים. אני יכולה לראות את הביטוי הגרפי של ה"מיה" שלי מחובר בקצוות לכל ה"מיה" של המתרגלים האחרים, וזה יוצר מעין מסגרת שעוטפת את כל שלושת העולמות, והאלמנטים הישנים שנמצאים בתוך המסגרת הזו ניתכים לגמרי בתוכה, כי אין להם את החלקיקים של אמת-חמלה-סובלנות שיכולים להציל אותם, והם מתפרקים שם. זה ביטול מוחלט של הכוחות הישנים! מול עיניי מופיעות גם סצנות של עינויים של מתרגלים. אני מצביעה על המענים ופונה לכוחות הישנים שמנהלים אותם ואומרת להם: "זה שאתם מענים מטפחים של פא אמיתי זה ללכת אפילו בניגוד לחוקים שלכם, של היקום הישן. זה החוקים שלכם, והם שיחסלו אתכם".

בהרצאה האחרונה של המורה במנהטן, ב-5 בספטמבר, המורה אומר:

"אני אמרתי משהו בהתחלה, כלומר, שהסוף המחפיר שמחכה למפלגה המרושעת לא יבוא מידי האנשים, אלא, שנפילתה תהיה עניין של גמול על הרוע שלה – של קָציר של מה שהיא זרעה. אז לגבי תלמידי הדאפא שלנו, אתם חייבים להיות כל הזמן מודעים מאוד לכל זה וברורים ביותר לגבי מהו הדבר הזה שאתם עושים." ("לימוד הפא בוועידת הפא של 2010 בניו יורק")

הכוח שנוצר בעת שליחת המחשבות הנכונות לא תמיד באותה עוצמה, וכל פעם אנחנו צריכים מחדש להיות צלולים מחדש לגבי העניין הזה ולהשקיע בזה הרבה כוחות. לכן בעניין הזה אני עדיין די בהתחלה, ובינתיים אני נאלצת להילחם עם הפרעות מרובות.

תודה רבה למורה ולכל מטפחים להזדמנות ייחודית שלנו כדי להשתפר יחד.