הימנעות ממזונות מסוימים וריפוי דיאטטי

(Minghui.org)

הרפואה הסינית המסורתית מדגישה הימנעות ממזונות מסוימים וריפוי דיאטטי. במחלה ספציפית, הרפואה הסינית קובעת כללים ברורים לגבי סוגי המזונות שצריך לאכול פחות או יותר, מהם סוגי המזונות שמותר לאכול ואלו לא ומתי צריך לאכול. הרפואה המערבית קובעת כללים דומים גם כן, רק שההנחיות שלה פשוטות יחסית, כגון, האם ליטול תרופה מסויימת לפני או לאחר הארוחה, מזונות עתירי שומן אסורים לחולי לב, מזונות בעלי תכולת סוכר גבוהה אסורים לחולי סוכרת, מאכלים חריפים אסורים לחולי סרטן שעוברים כימותרפיה, וכו'. ישנם מרשמים עממיים רבים בסין עם השפעה תרפויטית מסוימת על מחלות עקשות או מיוחדות. מרשמים עממיים אלה דורשים בדרך כלל מהמטופלים ליטול את התרופה באופן מסוים ועם מאכלים מסוימים. הימנעות ממאכלים מסוימים פירושה הימנעות מאכילת מזונות אלה. ריפוי דיאטטי כרוך בהבנת איזה סוגים של מזונות משפיעים על וויסות חילוף החומרים, ומחזקים את הגוף.הוא שם דגש על חשיבות המזונות כאל התרופה הטובה ביותר. יש גם הדעה הרווחת ש "לתרופה ולמזונות יש אותו מקור" וכן הלאה.

בין אם מדובר בהימנעות ממזונות מסוימים או בריפוי דיאטטי, אין להם כל קשר גומלין יסודי עם הטיפוח-תרגול שלנו. אני מעלה את הנושא כיוון שהמושג של "יש לי מחלות" חזק מאוד במחשבה של מספר מתרגלים. גם לאחר עשר שנות טיפוח ומעלה, הם עדיין לא באמת מתייחסים לעצמם כמטפחים של הדאפא, כי בתת-המודע שלהם — הם עדין משוכנעים שיש להם מחלות, כך שבמודע או שלא במודע הם רוצים להימנע ממזונות מסוימים או לנסות ריפוי דיאטטי. הם טוענים באופן הגיוני שזה לא אותו דבר כמו ליטול תרופות. הם שמחים כאשר הם מרגישים בסדר. אך ברגע שהם חווים חוסר נוחות כלשהיא, הם מאמינים שהם "חולים", ורוצים לנקוט באמצעים אנושיים להקלת הסבל שלהם. דבר זה נכון במיוחד עבור מתרגלים שסבלו ממחלות כרוניות כגון סוכרת, המוח שלהם תמיד מוטרד; הם לא באמת וויתרו על הרעיון של תחושת חולי גם לאחר שטיפחו במשך זמן רב; זה רק שההחזקה הזו שלהם מוסתרת עמוק יותר.

באזורנו החזקה זו הובילה למותם של כמה מתרגלים. מספר מתרגלים נפלו למלכודת של "שד מחלה" במשך תקופה ארוכה, ולא יכלו להשתחרר ממנה. קחו חולי סוכרת כדוגמה. יש מתרגלים שלא מעיזים לאכול מתוק במשך שנים רבות; יש הבוחרים באופן ספציפי לאכול פירות עם רמת סוכר נמוכה או לקבל זריקות לעירוי כדי להגביר את האנרגיה שלהם; ויש המרחיקים לכת עד כדי שתיית שתן משלהם. היה מתרגל אחד שלא חש בטוב, הוא ביקר בבתי חולים שונים; כל הרופאים שבדקו אותו אמרו שהוא בריא. המתרגל עדיין לא הואר למצב ועדיין רצה להיבדק בבית חולים פסיכיאטרי ולקבל חוות דעת נוספת. גם בני משפחתו ידעו שהוא לא חולה. מתרגל זה, עדיין התייחס לעצמו כחולה. כתוצאה מכך, הוא התמוטט, נפל מהמיטה, ומת.

טיפוח-תרגול הוא טיפוח המחשבה של עצמנו. איך זה יכול להצליח אם עדיין נאחזים בהחזקה של מחלות? עם המנטליות הזאת, נתקל בהחלט בקשיים, שמטרתם לאלץ את המתרגל לוותר על ההחזקה. אם מחשבות נכונות צפות, סימפטומים אלה יבטאו חרדת שווא, זו הזדמנות לאמת את הפא ולהקים מוסריות אדירה. אם מושגים אנושיים הופכים דומיננטיים, לא נוכל להשתחרר מהמחשבה של "יש לי מחלות" ומצב זה ימשיך להשתנות ולהתפתח עד להפיכתו למוחשי. כתוצאה מכך, מתרגלים רבים נפטרו. המאסטר לימד אותנו את הפא, ועשה הכל למעננו. האם אין עלינו לפחות להאמין בעניין זה? מי שמאמין במאסטר ובפא לא צריך לאבד אמונה כאשר הוא מתחיל להרגיש חולה. רק כאשר הוא סובל הוא יכול להראות אם הוא באמת מטפח את עצמו או לא. אם אין לנו את האמונה במאסטר ובפא, איך המאסטר יכול לעזור לנו? למרות שהמאסטר מזמן לנו הזדמנויות רבות, זוהי עדיין ההחלטה שלנו לוותר על ההחזקות שלנו, ואין מי שיקבל על עצמו את האחריות שלנו בהקשר הזה. לפא יש סטנדרט עבור כל דבר והקריטריון שלו ישאר לנצח ללא שינוי. אם המתרגל לא עומד בדרישה זו, חרטותיו יהיו לנצח.