שיפור תקשורת לאחר אובדן שמיעה זמני

התנסות שהוקראה בוועידת הפאלון דאפא התשיעית בישראל

שלום למאסטר, שלום למתרגלים עמיתים,

את ההתנסות הזו התחלתי בשנה שעברה וכל פעם הוספתי פיסקה חדשה עם התקדמות הטיפוח שלי.

בילדותי סבלתי מנזלת – כפי שזה נראה אז, כתוצאה מהזנחה זה התפשט לדלקות אוזניים. עקב אותן דלקות עברתי מספר ניתוחים באוזניים אבל מצב השמיעה היה סביר.

ביום כיפור 2004 קראתי לראשונה את הספר "ג'ואן פאלון" – מאחר שאני גרה לבד בבית, כמעט סיימתי לקרוא את כל הספר – למחרת סיימתי לקרוא את שאר הדפים. קשה לומר אם הבנתי בכלל את תוכן הספר.

בשנת 2005 בערך קיבלתי את הפא. בפעם הראשונה שתרגלתי הרגשתי מין רוגע באיזור האוזניים. לא ידעתי דבר על הפאלון גונג ומה כוחו. רק מאוחר יותר הבנתי את עוצמת הפא.

בתחילת הטיפוח המאסטר טיפל באוזן שמאל, האוזן הנגועה ביותר: לפי המלצת מתרגלת ותיקה יותר הבנתי שאין עלי ללכת לרופא וצריך לתת לזה להיעלם. אחרי כחודש של "דלקת אוזניים" כך קרה.

מאז האוזן לגמרי נקייה – נס, כי הייתי זקוקה לטיפולים כל חודשיים-שלושה.

בחודש ספטמבר 2009 התחיל אותו סיפור עם האוזן הימנית "הבריאה" – היתה לי תחושה שתורה יגיע אבל הסיפור הזה ארוך יותר, קשה יותר, מאחר ושמעתי בעיקר עם האוזן הימנית הזו.

ביושבי בבית קפה עם חברות לאחר התרגול בפארק, איבדתי את השמיעה באופן פתאומי. בתהליך הזה הייתי צריכה לוותר על ההחזקה של הרצון לשמוע ועל חשד שעדיין קיים אצלי לגבי בעית האוזניים (כתוצאה מהניתוח הייתי צריכה גם ל"פמפם" אויר עם הפה באופן קבוע כדי לאזן את לחצי אויר ולשמוע).

קניתי שני מכשירי שמיעה – הבנתי שהמכשיר לאוזן שמאל לא עוזר הרבה – והשארתי אותו במגירה. עם המכשיר לאוזן ימנית היתה בעיה. כל פעם ששמתי את המכשיר האוזן התחילה להפריש והמכשיר נסתם. וכל פעם הייתי צריכה לנסוע מנתניה לחיפה לתקן. כמובן הייתי מבוהלת כי בגלל ההפרשה בקושי שמעתי – פעם נסעתי אפילו פעמיים לחיפה באותו יום.

ואז הבנתי שגם במכשיר זה אין עלי להשתמש, ופלא, שמעתי אפילו יותר טוב מקודם.

אבל המצב הזה של כן שומעת, לא שומעת, הנדנדה הזו, הטריפה את דעתי. בינתיים החלפתי את המכשיר של אוזן ימין לסוג אחר כדי להתאים לאותן הפרשות, והייתי בלי מכשיר למשך שבועיים עד קבלת המכשיר החדש.

שמתי את המכשיר החדש בתיק, אך לפני כן אמרתי לו שגורלו יהיה באותה מגירה של המכשיר השני, אבל לא עשיתי זאת. הייתי חסרת בטחון ולכן שמתי אותו בתיק למקרה שאזדקק לו.

אחרי חודש כשהלכתי לתרגל אצל מטפחים עמיתים והחלטתי לשים את המכשיר (כי נראה שהמצב חזר לתחילתו), אבל אחרי ששמתי את המכשיר הצלילים היו מעוותים או שבכלל לא שמעתי (גם הסוללה נפלה והייתי צריכה לחפש אותה).

התחלתי גם לסבול מטינטון (צפצופים באוזניים). כל פעם ששמתי את המכשיר, הטינטון הפריע לי לשמוע, והמכשיר רק הגביר את הרעשים.

מכל הרמזים האלה הבנתי שוב שאני לא צריכה להשתמש במכשיר החדש וגם לא צריכה לשים אותו בתיק. הבנתי גם שאני שומעת בזכות המורה בלבד ואף מכשיר לא יעזור לי. הייתה לי החזקה חזקה להזכיר כל הזמן לבני שיחי על המצב הזה – לא הייתה לי ברירה כי זו בעיה הנוגעת גם לבני-שיחי, משום שהם לא ידעו אם באותו רגע שמעתי אותם או לאו. הבעיה אינה שלי בלבד אלא גם של הצד השני – ובעבודתי ממנה אני מתפרנסת אני עובדת עם קהל.

הייתי בלחץ – במשך הזמן ניסיתי להתגבר על הפחד וביקשתי מבני-שיחי להרים את הקול או לכתוב לי. את הרצון לשמוע לא ראיתי כהחזקה. כולם אמרו לי לוותר – אבל זה לשקר לעצמי ולמורה אם אומר שאני מוכנה לוותר על השמיעה, הרי אני צריכה לשמוע את המוזיקה כדי לתרגל – אני צריכה לשמוע את האנשים כדי להבהיר להם את אמת!

פלא, בזמן הבהרת האמת, בהתחלה שמעתי – אחר כך המאסטר ניסה אותי. עשיתי הבהרת אמת גם כמעט בלי לשמוע – עדיין לא ידעתי על איזה החזקה עלי לוותר. השתחררתי מהחזקה של מה יגידו אנשים אם אשים מכשיר שמיעה – בעיה זו כבר לא הטרידה אותי, חיפשתי את העיקר – לשמוע.

במשך הזמן יכולתי גם לצחוק על המצב – וחשבתי לעצמי: "אולי הגעתי לסטטוס של ארהאט!"

בהרצאת הפא בניו יורק רבתי 2009 המאסטר אומר שבדידות וחוסר תקוה – זה הדבר הקשה ביותר להתמודד איתו. ציטוט:

"...מה שהכי מדאיג אותי הוא לא המצוקות או הניסיונות הקשים שאתם עומדים בפניהם, שאתם יודעים שהם קשים ביותר. הם לא הדבר הקשה ביותר; אחרי הכול לא משנה כמה קשה יכול להיות הקושי, הוא נגמר ברגע שאתה עובר אותו, ובנקודה ההיא הדברים ברורים לך. למעשה, לטפח בשקט בבדידות קודרת, בלי יכולת לראות תקווה, זה הדבר הקשה מכל. כל צורת טיפוח שעושים מחייבת לעבור מבחן כזה ונתיב עם מאפיינים כאלו. רק אם מישהו יכול להתמיד ולפרוץ ברציפות קדימה זה נחשב לנחישות אמיתית. קל לדבר על זה, אך ליישם זאת כרוך בקושי עצום."

בגלל תקשורת לקויה זו, התרחקתי מאנשים והתבודדתי בביתי – נראה לי שהמאסטר זירז לי את הטיפוח שלי כך שאלמד יותר את הפא לפני תיקון הפא בתוך שלושת העולמות ושזה -מסלול הטיפוח שלי מאחר ונכנסתי לפא מאוחר יחסית, דרך דלת צדדית.

באותה תקופה המשכתי להבהיר את האמת יותר בחלוקת עלונים מאשר בהבהרת פנים אל פנים וגם התרכזתי בתרגומי התנסויות טיפוח מאנגלית לעברית עבור פאלון ניוז – מה שחיזק אותי כי לא רציתי לוותר על הטיפוח שלי. רציתי להתמיד בעשיית שלושת הדברים ועבודת תרגום לא דורשת תקשורת שמיעתית וכך יכולתי להתמודד עם הבדידות.

בנוסף הייתי נוסעת לתחנה המרכזית בתל אביב ומחתימה הרבה מאד אנשים מאפריקה והשתמשתי בשפת ידיים כדי להבהיר את האמת כי במילא הם לא דיברו עברית.

כמו כן הצטרפתי לאחרונה לחלוקת העיתון א.ט. במקומות ציבוריים הומים.

באחת הפגישות עם עמיתיי לטיפוח, לא במקום המפגש הרגיל, היה מיקרופון על שולחן הנאומים. כשהגיע התור של מטפח לדבר, במקום לגשת לשולחן הנאומים ולדבר ברמקול כך שאשמע אותם, ההרגל של המטפחים נשאר אותו דבר כמו בפגישות הקבוצתיות הרגילות, לא מוצאים לנכון לקום ולדבר לכל הקהל, המשיכו לשבת.

וזו הפעם הראשונה שביקשתי בתוקף, שאין שום סיבה שאני אפנה את הראש לעבר כל אחד מהמטפחים שמדבר ואתאמץ לשמוע (מה שלא תמיד עזר) ועל כל מטפח לגשת לבמה ולדבר ברמקול.

פחדתי לעמוד על זכות אלמנטרית זו, ולא נראה לי שעשיתי זאת בחמלה.

כשלראשונה ציינתי עם הידיים שלא שומעים, המתאמת הרימה כתף. אחר כך היא הפגינה התחשבות והעבירה מין מכשיר לכל אחד שדיבר גם עם המכשיר בקושי שמעתי. לאנשים יש הרגשה שאם מחזיקים רמקול ביד אז צריך להוריד את הטון. אז בשביל מה רמקול ? בשלב זה החלטתי לוותר ולא לומר דבר נוסף, הבנתי אז שמה שאני צריכה לשמוע, אשמע, המורה יתן לי לשמוע, לא אני קובעת. אם מכשיר שמיעה לא עזר וגם רמקול לא, אני צריכה לוותר ולקבל את המידע בתקשורת כתובה או בצורה אחרת. את הקארמה שאני צריכה לשלם, יש לשלם וזהו זה.

עדיין לא הגעתי להבנה למה רגע אחד אני שומעת וברגע אחר לא, למה הסבל לא רק שלי אלא קשור לאחרים שצריכים גם הם להרים את הקול או לוותר לשוחח עמי, ולפעמים לאבד את סבלנותם.

בהרצאה בסן פרנסיסקו 2005 המאסטר אומר:

"דיברתי על זה פעמים רבות בעבר, ומתרגלים רבים למעשה כבר הבינו את זה. כשמופיעה אצל מתרגלים קארמת מחלה חמורה, ללא ספק יש לכך שתי מטרות. הראשונה היא לגרום שיתבטא אצל האדם הזה מצב כזה ואז לראות כיצד מסתכלים על כך אנשים מסביבו. המטרה היא לראות כיצד והאם זה מזיז את הלבבות שלכם. האין זה כך? אם כל אחד מתרגש וחושב: "ואוו, הוא טיפח היטב כל כך, איך זה שהוא כך?" אז החזקות מרימות את הראש ומחשבות אנושיות מופיעות. יש אנשים שחושבים: "אם אפילו הוא הופך להיות כך, האם אני אוכל להצליח?" כך כל סוגי ההחזקות האנושיות ישובו ויעלו. אז הכוחות הישנים יאמרו: "צדקתי בכך שעשיתי את זה, הלא כן? הסיבה לכך שגרמתי לקארמת המחלה של האדם הזה להפוך לכל כך חמורה הייתה כדי לבחון האם יש להם מחשבות נכונות או חשיבה אנושית. אז עשינו את הדבר הנכון, הלא כן? ראה, האם לא חזרו המחשבות האנושיות האלו אצל התלמידים שלך? כל כך הרבה מחשבות אנושיות חזרו, אז יש צורך שנכוון אל המחשבות האנושיות האלו. לכן אנחנו הולכים להגדיל את קארמת המחלה של המתרגל הזה ונראה אם כולכם עדיין תטפחו".

שמעתי סיפור לא מזמן, שמתרגלת סבלה שמונה שנים כדי להגיע להבנה שהיא מאמתת את עצמה ולא את הפא. אני לא יודעת כמה עוד אצטרך לסבול, אני מקווה שלא יקח לי שמונה שנים להבין את מה שאני צריכה להבין.

ב"גו'אן פאלון" הרצאה רביעית, "שיפור השין-שינג" – המאסטר אומר:

"הבודהא ההוא לא יעשה כמובן שום דבר עבור אותו אדם, כי אותה בעיה מתוכננת על-ידי הבודהא כדי לשפר את השין-שינג שלו ולשדרג אותו באמצעות קונפליקט. איך הבודהא יכול לפתור עבורך בעיות? הוא לא יפתור עבורך את הבעיות כלל וכלל. איך אתה יכול להגדיל את הגונג שלך ולשפר את השין-שינג שלך ואת הרמה אם הוא יפתור את הבעיה שלך? המפתח הוא לאפשר לך להגדיל את הגונג שלך."

רוב הבעיות נובעות משין-שינג, אני כל הזמן שואפת לשפר את השין-שינג. דברים השתפרו מכמה בחינות, אני לא מתלוננת. אני מוותרת, לא רוצה להתאמץ יותר מדי בנושא הזה – זה מה שיש כרגע.

יום אחד הגעתי סוף סוף להבנה:

חילקתי עיתונים ב"מתחם התחנה" – היה חום אימים – הגעתי למפגש הקבוצתי השבועי והיה לי קושי לשמוע את השיתוף. אחרי חצי שעה השמיעה השתפרה ונסעתי לבת שלי לארוחת הערב. שוב נקלעתי למצב שאני לא קולטת את מה שהבת שלי מדברת עם הנכדה שלי – החלטתי לוותר על ארוחת הערב ולחזור הביתה, להיות עם עצמי.

אבל הנכדה שלי קלטה את המצוקה שלי והתחילה לשיר פאלון דאפא האו (לימדתי אותה את מילות השיר בסינית) – זה היה עידוד מהמאסטר שלא להתייאש.

חשבתי שהמצב חוזר – התחלתי לבכות. אבל ב"יסודות להתקדמות במרץ" המאסטר מדבר על זה:

"מהי סובלנות" (רן)?

"סובלנות היא המפתח לשיפור השין-שינג. לסבול עם כעס, התמרמרות או עם דמעות זוהי סובלנות של אדם רגיל שיש לו החזקה לגבי הדאגה שלו. לסבול בלי כעס בכלל ובלי שום הרגשה של התמרמרות זוהי סובלנות של מטפח."

את מכשירי השמיעה נתתי למישהו שהיה זקוק - מה, עוד פעם מכשיר? הרי הוא לא עזר לי. ניגשתי לאימיילים שלי, אחותי מניו יורק שלחה לי לינק המדבר על מבצעים של מכשירי שמיעה – כנראה קלטה שהיתה לי מחשבה לא נכונה, לא שלי אלא של הכוחות הישנים, לקנות עוד מכשיר שמיעה – להנציח את המצוקה – ואז הוארתי להבנה סוף סוף - לא יהיו מכשירים – אני שומעת! וגם אם קורה שפספסתי פעם אז לא נורא – אפשר לקחת את זה בקלות – אני יודעת שהמאסטר עוזר לי להתגבר על ההחזקה הזו.

לפני כשנתיים במקום העבודה שלי הכניסו תוכנה חדשה – מכירת מוצרים בנקאיים בטלמרקטינג. בשביל טלמרקטינג צריך לשמוע, ואני התחלתי לעשות את הטלמרקטינג כי השמיעה כבר לא הוותה מכשול. בזמן האחרון בנוסף לכל מה שסיפרתי התחלתי לעבוד במשרד של העיתון א.ט. במכירת מנויים בטלפון. ואני ומקווה לעשות חייל בעבודה הזאת. אני לא רוצה שהשמיעה תהווה מכשול להבהרת האמת או לתפקודי הרגיל בתור מטפחת. זהו זה, אני רוצה לעשות הכול, אני מטפחת, ואני צריכה לראות את הדברים בעין של מטפחת.

סיפור קטן שקרה לאחרונה: בסוף אוגוסט איבדתי את משקפי הראיה ששימשו לנהיגה בלילה בדיוק כשהייתי חייבת לצאת להיפרד מאחותי במסעדה ואחר כך ללוות אותה לשדה התעופה. לא מצאתי משקפיים והמשכתי לנסוע בלי משקפיים באותו לילה ובלילה שאחריו וגם לאחר מכן. בהתחלה היה לי פחד וחשבתי לעשות משקפיים, אבל דחיתי את זה כל הזמן, כי הבנתי שזה מסר מהמאסטר. אחרי עשרה ימים הלכתי לחנות להתעניין במשקפיים אבל ברחתי מהחנות. כשהגעתי הבייתה מצאתי את המשקפיים בחריץ הקטן שבין הזגוגית האחורית של האוטו לבין מכסה תא המטען. עשרה ימים נסעתי עם האוטו והמשקפיים לא עפו ברוח, לא נסדקו ולא נשברו. ניקיתי אותם ושמתי אותם באוטו, אבל אני לא משתמשת בהם בנהיגה כי אני רואה טוב בלעדיהם.

תודה למאסטר הרחום, תודה לכולם.