לסלק את ההחזקה להרמוניה משפחתית וטיפוח הג'ן

התנסות שהוקראה בוועידת פאלון דאפא העשירית בישראל

ברכות למורה הנכבד, ברכות למטפחי העמיתים.

מבין כל הדברים הרבים שחוויתי והתנסיתי בהם בשנים האחרונות, בחרתי להתמקד בשני נושאים מרכזיים שמלווים אותי בטיפוח.

החזקה להרמוניה במשפחה

במצבים רבים בטיפוח נבחנתי ביכולת שלי לוותר על ההחזקה להרמוניה במשפחה. הגירושים (שכמובן כמטפחת דאפא לא היו מרצוני) ניפצו לי הרבה אמונות, מושגים מוטעים ואשליות בהם החזקתי. המחשבה על להיות אם חד הורית ולחיות לבד עם שני ילדיי הייתה הקשה ביותר עבורי. כאדם שהמשפחתיות "נשפכת ממנו", מעולם לא דמיינתי שאמצא את עצמי במצב כזה.

בזכות הפא והאמונה במורה הצלחתי לגייס הרבה נחישות ואופטימיות. הרגשתי שעם כל הקושי, האינטנסיביות שבגידול הילדים כמעט לבד, תחושות הכישלון מהנישואים והבדידות, המורה איתי, ואולי זה אף חלק מהתכנון של נתיב הטיפוח שלי. כל הקשיים והמעידות שעברתי עזרו לי לחשוף ולהבין את ההחזקות שלי, להתעורר אל הטאו ולהשתפר. מתוך הספר "ג'ואן פאלון" – הרצאה רביעית:

"צריך לגרום לך לוותר על כל ההחזקות שאינך יכול לוותר עליהן בין אנשים רגילים. כל ההחזקות האלה, כל עוד יש לך אותן, צריכות להיות מסולקות בסביבות שונות. יגרמו לך למעוד וכך תתעורר אל הטאו. באופן זה אדם עובר את הטיפוח-תרגול."

החיבור עם בעלי הנוכחי, שגם הוא מטפח, קרה די מהר – כחצי שנה אחרי הפרידה. כאילו שלחו לי אותו מהשמיים. שנינו הרגשנו שהחיבור שלנו הוא ממש שידוך משמיים – התאמה מדויקת, מלאת חמלה ומותאמת באופן מושלם לטיפוח של כל אחד מאיתנו. כנראה שיש בינינו קשר גורלי חזק מאוד. הקשר הלך ונבנה וראינו כמה הזוגיות שלנו טובה ותומכת. ככל שהזמן עבר ראינו שאנחנו ממש עוזרים אחד לשני לפרוץ הרבה מחסומים בטיפוח, יש בינינו חברות חזקה, ונדיר שאנחנו רבים או מתווכחים.

במקביל התנהל תהליך הגירושים ארוך ומייגע. בעלי לשעבר ואני התקשינו להגיע להסכמה בנוגע להסכם המזונות, והוא עיכב את התהליך. המטפח העמית ואני היינו מוכנים למסד מייד את הקשר ורציתי רק לסיים עם הגירושים כדי לקדם את הקשר החדש. פעלתי מתוך לחץ וצ'ינג חזק שהציף אותי ושוב מיהרתי להיאחז ברצון להיות במשפחתיות הרמונית. כל פעם כשהבנתי את זה והצלחתי לשחרר את הלחץ הדברים התקדמו.

אולם אז כשהגירושים היו רשמיים והגיע הזמן לעשות את הצעד למיסוד הקשר, בן זוגי נלחץ. הוא חשש מההתמודדות שלו כהורה חסר ניסיון ומכניסה לתוך חבילה שכוללת אישה + 2 ילדים. כמו כן, פחד להתחייב לקשר שאולי לא יוכל לעמוד בו ולאכזב שוב ילדים שכבר עברו משבר ועזיבה, ולכן נסוג מלהתחייב ונפרדנו. שוב התמודדתי עם הפחדים והקשיים שבחיים לבד.

בהסתכלות פנימה הבנתי שכנראה לא שחררתי לגמרי את האלמנט של הלחץ למסד את הקשר ולא קיבלתי את המהלך הטבעי של הדברים.

מתוך הספר "ג'ואן פאלון" הרצאה שביעית:

"אז המטפחים שלנו על אחת כמה וכמה צריכים לא לנהוג כך, כי מטפחים נוהגים לפי מהלך הדברים הטבעי. מה ששייך לך לא תאבד, ומה שלא שייך לך לא תוכל להשיג אפילו באמצעות מאבק."

מתוך ההבנה שמה ששלי שלי, ומה שלא שלי, לא יהיה שלי, הצלחתי לשחרר בלב את הקשר ובאמת האמנתי שמה שצריך לקרות יקרה. עם זאת ידעתי בלבי באופן ברור שאנחנו צריכים להיות ביחד.

לאחר מספר חודשים, קרה כך שבמקביל גם לבן זוגי התחדדו ההבנות והוא היה נכון יותר למחויבות. חזרנו לזוגיות, ומיד החלטנו לגור יחד ובהקדם האפשרי להתחתן.

עברנו לגור יחד בחופשת הקיץ: הילדים בבית בחוסר מסגרת ובהסתגלות לבית חדש ולגבר חדש שנכנס לחייהם; בן זוגי באותו זמן מנסה להרים מחדש את העסק העצמאי שלו ועובד מהבית. במקביל קשיים מול המשפחות של שנינו שהפעילו לחץ כבד והתנגדו למיסוד הקשר. אחרי החתונה הרגשנו הקלה מסוימת. ההפרעות פחתו, הקושי מול המשפחות נרגע, אך ההתמודדויות בבית הפכו ליותר ויותר מאתגרות בהתנהלות היום יומית עם הילדים כשברקע בעלי מתקשה לסבול את נוכחותם.

כשהקשר עם המטפח העמית התחזק והחלטנו להתחתן, מה שחיזק אותי הייתה העובדה שחרף הקשיים הצפויים, אני עומדת להתחתן עם מטפח מתוך אמונה בפא ובמורה, ושבטיפוח משותף של שנינו נצליח לעזור זה לזה ולהתגבר על כל הקשיים. בהסתכלות היום אני מבינה שהיתה בזה מחשבה נכונה אבל גם נאיביות והיאחזות באשליה שהפא יסדר את הכל.

במהלך שנים אלו חייתי תחת עומס רב. עבדתי במשרה מלאה כגננת, שהצריכה המון כוחות, (סבלנות וריכוז). במקביל התמודדתי עם גידול שני ילדיי הקטנים והקשיים שלהם אחרי הגירושין, שהתבטאו בהתפרצויות זעם ובכי, התנגדויות וכו'. נוספו לאלה החזקת הבית כמובן ועבודת עריכה בעיתון א"ט.

הקפדתי עד כמה שאפשר על מסגרת של לימוד ותרגול מוקדם בבקרים או מאוחר בלילות אך האיכות היתה ירודה והכמות לא הספיקה לי כדי להחזיק את כל העומס עלי. הג'ו-אי-שה שלי היה חלש וברוב המקרים לא באמת התמוססתי בפא. הייתי במרוץ תמידי ולא הייתי פנויה מספיק לטפל בילדיי ולחנכם היטב - כי הייתה חסרה לי צלילות ולכן לא היה לי "זמן ומרחב למתן את העימות". הקשיים שלהם הלכו והתעצמו, וכתוצאה מכך הייתי מופעלת על ידם יותר ויותר ומותשת. בשלב ההוא הבנתי שמצבי לא נכון ולא מאוזן וצמצמתי את עבודתי בעיתון למינימום.

בעלי השתדל מאוד ליצור קשר חיובי עם הילדים ולהקדיש להם תשומת לב. הילדים אהבו אותו ורצו את קרבתו בכל זמן. גם הקדשנו זמן רב לשיחות ושיתופים בנושא. בהדרגה דברים השתפרו גם בטיפוח האישי שלי וגם בתא המשפחתי שלנו.

עם זאת, הקשיים שחווה בעלי הובילו למשברי דיכאון חוזרים ונשנים, הסתגרויות שלו בחדר, חוסר תקשורת, אווירה קשה של דכדוך ומתח, הימנעות שלו מהילדים ונסיגה בטיפוח ובעשיית שלושת הדברים. הילדים גם הם הושפעו מהמצב. כתוצאה מכך ההתנהגויות הבעייתיות החמירו וכמו כדור שלג זה הקשה עוד יותר על בעלי. מצאתי את עצמי נקרעת בין הרצון לעזור לו ולתמוך בו לבין הדאגה לילדים והשאיפה שלי להרמוניה במשפחה.

השתדלתי לעזור לבעלי לזכור מי הוא ולמה הוא כאן ולעודד אותו לצאת מהדכדוך והפסימיות. זה דרש ממני לוותר על דברים שרציתי, לגייס כוחות רבים כל פעם מחדש ולשים בצד עניינים אחרים. ניסיתי לשמור על נחישות ומחשבה נכונה, לנקות את כל ההפרעות האלו. ניהלנו שיחות רבות ושיתפנו בהבנות כדי לשפר את המצב אך במידה מסוימת זה הסיט אותי מהתקדמות במרץ בעשיית שלושת הדברים.

ניסיתי להבין מדוע אני נמצאת במצב הזה שוב ושוב. גם בנישואיי הקודמים הייתה אי יציבות כלכלית, בעלי לשעבר ניסה להקים עסק, וגם הוא לא היה שותף לגידול הילדים. גם שם לא ידענו איך ייפתרו הדברים.

מתוך "הרצאת הפא בג'נבה",1998:

"אם אתם נתקלים בבעיות מסוימות, אני חושב שכמטפחים עליכם תחילה לבחון את עצמכם: "האם זה משום שאני עצמי לא פעלתי היטב בהיבט מסוים?" אם כל אחד מכם המטפחים לא מסוגל/יכול לעשות זאת, לא תהיה לכם שום דרך להתקדם. אז כשכל אחד מכם נתקל באי אילו בעיות, עליכם תמיד לבחון את עצמכם תחילה: "האם זה משום שעשיתי משהו שהוא לא כל כך בסדר?" תכופות אני מדבר על עיקרון: הכול ביקום הוא בהרמוניה; אם אתה עושה משהו שגוי, זה ייצור ליקוי, אי התאמה עם אחרים, והכול סביבך ירָאה בבלגאן. ויחסים בין-אישיים ייעשו מתוחים. באותה נקודה, הבט לתוך עצמך מהן הבעיות ותקן את שגיאתך. תגלה שהכול נעשה הרמוני ונכון שוב."

בהסתכלות פנימה ראיתי שהציפיות שלי לחיי משפחה הרמוניים, לבעל מטפח, שותף פעיל שיכנס לחיי וישלים את הכל – נתפסו בעיני כבסיסיות ונורמליות, ושבו אותי באשליה אנושית. את הציפיות האלה שלי "הלבשתי" על בעלי וזה הקשה עליו עוד יותר לתפקד. ראיתי שיש לי מחשבות אנושיות מתוך ההחזקה להרמוניה וצ'ינג בסגנון של: "מה בסך הכל ביקשתי? משפחה נורמלית עם בעל שמתפקד כשותף פעיל להורות וחיים משותפים, שתהיה לילדיי דמות אבהית בבית..." הנה שוב האשליה להרמוניה משפחתית מתנפצת לי בפנים. אותה נאיביות מתוכה פעלתי בהתחלה הפילה אותי וגם הקשתה מאוד על בעלי.

יכולתי לראות איך ההחסרות שלי בטיפוח אפשרו פרצות לכוחות הישנים שעוד יותר העצימו את ההחזקות שלנו ויצרו כאוס בחיינו. אולם מתוך הבלבול קיבלתי את הדברים כאילו זה מה יש, וכנראה שעם זה אני צריכה להתמודד ולשאת את הכל. הבנתי שאני חייבת לשחרר כאן, להניח לבעלי לעבור את נתיב הטיפוח שלו והקשיים שלו ולא לקחת על עצמי אחריות לטיפוח שלו. עלי להתמקד בטיפוח יציב שלי וללמוד הרבה את הפא, להתמקד בשיפור ההתנהלות שלי עם עצמי ועם הילדים. אפילו לפעול כאילו אני חיה לבד, מתכננת ועושה כל מה שצריך בעצמי וזורמת יותר בטבעיות עם מהלך הדברים. במצבים הקשים האלו שנראו בלתי אפשריים נזכרתי במילים של המורה:

מתוך הספר "ג'ואן פאלון" – הרצאה תשיעית – הארה:

"אנחנו אומרים שכשאתה לוקח צעד אחורה בזמן קונפליקט, תגלה שהים והשמים הם ללא גבולות ובטוח יהיה מצב אחר."

ובאמת התחלתי לחוות גם מצבים אחרים. בכל פעם שהצלחתי לשחרר את הציפיות מבעלי וויתרתי על המושגים שלי לגבי כל מצב, דברים השתפרו ואף קרו בצורה טובה יותר ממה שציפיתי קודם לכן.

הקושי הגדול ביותר היה לפני כשנה. בעלי חווה קושי מתמשך והגיע לייאוש מוחלט עד לידי כך שהחליט להפסיק לטפח בפועל ולעשות את שלושת הדברים. אי אפשר היה להניא אותו מכך. לא ידעתי כבר איך לעזור לו ועלה בי פחד גדול שהמצב עלול להיות סופני. הרגשתי נבגדת – התחתנתי עם מטפח באמונה שכזוג מטפחים נוכל לתמוך זה בזה ולבסס תא משפחתי חדש למרות כל הקשיים. והנה לא רק שהכנסתי לחיי בעל שלא אוהב ילדים וסובל מאוד מנוכחותם, עכשיו הוא גם לא מטפח וכאילו הפר את כל ההסכמים בינינו. הנוסחה שלי למשפחה הרמונית עם זוג הורים מטפחים, ילדים ובית בכפר התקלקלה לי לגמרי. באופן שיטתי כל מה שייחלתי לו לא קרה והתנפץ.

הבנתי שעלי לשייף את הלבבות האנושיים שלי. גם ילדיי כנראה צריכים לעבור את מה שהם עוברים עם כל הצער והכאב שבכך, והם ילמדו ויתחשלו מכך. ראיתי את הנטייה שלי להתמקד בבעיות ובקשיים של אחרים כהסחה מלבחון את עצמי ומהסתכלות אמיתית פנימה. היה קל לי יותר להתגייס למען אחרים מאשר להתמודד עם ההחזקות וההחסרות שלי. גם היה ברור לי שההחזקות של שנינו אפשרו פרצות רבות לכוחות הישנים להיכנס ולהחמיר את המצב.

המצב עם בעלי הגיע לשלב שהבנתי שאסור לי להתמודד אתו לבד או לקחת עליו אחריות. הבנתי שזה מצב לא נכון שאסור לי לשתף איתו פעולה, כדי שאוכל באמת לעזור לבעלי אני זקוקה לתמיכה ולחיזוק בעצמי, אנחנו צריכים עזרה בלנקות את כל השדים שאתם אנחנו מתמודדים ולזכור שאנחנו חלק מהגוף האחד ואסור לנו להתנתק ממנו. שיתפתי עם יותר מטפחים עמיתים וההבנות שלי החלו להתחדד. ביקשתי עזרה בשליחת מחשבות נכונות ותמיכתם חוללה נס ובעלי הצליח להצטלל ולחזור לעשות את שלושת הדברים. בהמשך גם שיתף ביוזמתו יותר עם מטפחים עמיתים ובפורומים שונים.

מאז באמת חלה תפנית במצב והעניינים הולכים ומשתפרים. בעלי מתייצב ונוכח יותר עם הילדים. האווירה בבית יותר רגועה ומאפשרת להמשיך ולהתקדם בעוד דברים. לימוד הפא שלי ערני ואיכותי יותר ואני מקפידה כמה שאפשר על מסגרת יציבה בפא.

טיפוח הג'ן

לאורך הטיפוח היה לי קושי להציב גבולות לאחרים, להיות אסרטיבית וברורה. קל לי לספק צרכים של אחרים ולהתחשב באחרים ולעומת זאת אני מתקשה לשמור על הגבולות של עצמי ולא תמיד מבחינה מספיק טוב מה נכון ומה מוטעה, איפה הגבול בין התחשבות באחר לבין לשמור על עצמי ומהו ההבדל בין רחמים לחמלה. הבנתי כבר מזמן שזה צד נוסף של ההחזקה להרמוניה – הנטייה לרצות אחרים, להיות בסדר עם כולם, לא להכעיס אף אחד ולא לפגוע. זה בעצם לפעול מתוך מקום אנושי של פחד, ונחיתות. זוהי החסרה של ג'ן, משמע לא להיות אדם אמיתי. הטיפוח בדאפא בדיוק מחייב אותנו לאזן את עצמנו בכל המובנים - לטפח גם ג'ן, גם שן וגם רן.

החסרה זו באה לידי ביטוי בנישואיי הקודמים בהם לא מספיק העמדתי את בעלי לשעבר במקום ובכך אפשרתי לו לנהוג באופן מוטעה כלפיי וגם לא מספיק פעלתי באופן שקול ואחראי.

אותה החסרה השתקפה גם באופן בולט ביותר בעבודתי כגננת. בתחילת דרכי הגעתי לגן עם גישה טובה לילדים ואהבה רבה לתחום אך הייתי חסרת ניסיון ודי מעופפת. על פני השטח תפקדתי ועשיתי את הדברים אך לא מספיק בריכוז, בערנות ובתשומת לב לפרטים, שכחתי דברים, לא שמתי לב לזמן וכו'. למדתי בהדרגה כמה חשוב להוביל את הילדים ואת הצוות בגן בתוך מסגרת עקבית עם גבולות ברורים ולשמור על איזון נכון בין רכות וחום לילדים לבין תקיפות ואסרטיביות. כך סביבת הגן, בתפקיד שדורש להוביל ולהיות בריכוז בכל רגע ורגע, היוותה עבורי סביבת טיפוח מצוינת לשיפור החולשות האלו ועם הזמן מצבים אלו הצטמצמו, הנוכחות והתפקוד שלי השתפרו.

הנושא מתקשר גם לנטייה שלי לקבל דברים בקלות ולזרום עם הדברים. יש בכך מן החיובי אך זה גם הוביל אצלי להחסרות שונות בטיפוח. היתה חסרה לי היכולת לראות בבירור שמצב מסוים לא נכון ושצריך להפסיק אותו, לשנות אותו או לתקן. זה הוביל לכך ששוב ושוב אפשרתי למצבים כאוטיים להימשך זמן ארוך מדי או שקיבלתי התנהגויות לא נכונות של הילדים במקום להפסיקם או ליישרם בו במקום.

ראיתי באופן ברור איך הפא משנה אותי מהיסוד במובן הזה ובניתי חוט שדרה חזק וחוסן פנימי. בתקופות או במצבים שהצלחתי להיות יותר בפא, למדתי ותרגלתי טוב יותר, באופן טבעי הצלחתי להיות יותר אסרטיבית וברורה בכל סביבות הטיפוח שלי. קונפליקטים ובעיות פחות צצו כי מראש לא אפשרתי פרצה לדברים לא נכונים להיכנס ולהוביל במקומי.

בהמשך ישיר לכך ההחסרות שתיארתי שקשורות לטיפוח הג'ן השתקפו גם בהתנהלותי מול התובענות שבגידול ילדיי. היתה לי נטייה להורות טוטאלית ואת כל כולי נתתי למען הילדים, ובמיוחד לאור הגירושים שעברו. בנקודה זו חסרה לי ההבנה הנכונה איך לפעול מולם מתוך חמלה אמיתית ואיך פחות לרכך עבורם את המציאות. עם הגישה הזו, בשילוב עם הקושי בהצבת גבולות וחוסר בעקביות יצרתי מצבים לא נכונים באופן החינוך שלהם. הם נטו לפינוק ותחושה שהכל מגיע להם. כתוצאה מכך, הם הפעילו אותי מסביב לשעון ותבעו הרבה מאוד תשומת לב שאף פגעה בריכוז שלי בזמני הלימוד, התרגול ושליחת המחשבות הנכונות.

מתוך "הוראת הפא בוועידת הפא של הסייעים בצ'אנג-צ'ון" (תרגום זמני)

שאלה: אם ילד מסרב להקשיב כשדורשים ממנו משמעת ואם הוא ממשיך להיות עיקש, האם זה נכון לתת לו להתנהל איך שמתחשק לו?

המורה: לא בדיוק. כאשר הורים מפנקים את ילדיהם הם מבצעים פשע. אתם לא יכולים להגיד שמידת השחיתות המוסרית שהחברה האנושית של היום התדרדרה אליה אינה קשורה אליכם, דור אחרי דור. אומר לכם שאתם צריכים להטיל משמעת על ילדיכם (...) הילדים האלה אפילו לא מכירים את הדברים הבסיסיים ביותר של התנהגות אנושית, שלא לדבר על נימוסים. איזו מין קבוצת אנשים מתעצבת לקראת העתיד?! אבל אומר לכם זאת: לסין יש מסורת כזאת שבה אתם חייבים להטיל משמעת על הילדים שלכם ולחנך אותם. אתם לא יכולים לפנק אותם. אתם יכולים להפליק בישבנם או לגעור בהם. אנחנו אומרים שמטפחים לא צריכים להתעצבן, אבל אתם יכולים להטיל משמעת על ילדים. אם אתם במצב רוח טוב, ואתם נותנים להם פליק עם חיוך, הם עדיין ירגישו את הכאב. המטרה היא ללמד את הילד לקח, להגיד לו לא לעשות דברים רעים. לחנך ילדים זה לא מוטעה. אתם פשוט יכולים לחשוב על זה כך: "אני לא עושה את זה משום שיש לי החזקה לדברים שלי; זו עשיית מעשה טוב בשביל החברה ובשביל המין האנושי של העתיד". אבל אם יש לכם החזקה גדולה מדי לזה, אז אתם תלכו לקיצוניות השנייה. מה שאני מתכוון הוא שאין בעיה להטיל משמעת על ילדים, אבל עליכם לעשות זאת בתבונה."

בעלי עזר לי מאוד לראות את המקומות האלה. עם נטייה חזקה יותר לג'ן וכמי שחי לצידי אך לא קשור כמוני לילדים, יכול היה בעין אובייקטיבית ורציונלית יותר להצביע לי על החסרות אלו וזה עזר לי מאוד להשתפר.

ההתנהגויות המפריעות של הילדים והמסגרת הביתית הנוטה למתירנות הקשו על בעלי להיכנס לתא המשפחתי ולהשתלב. בדיעבד הבנתי שהייתי צריכה לנהל את כל המהלך של בניית המשפחה החדשה בחוכמה. באופן נכון יותר והדרגתי להכניס את בעלי לתפקיד ההורות, לעזור לו ללמוד להיות הורה, לבנות מסגרות וסיטואציות עם הילדים שיהיה מסוגל להכיל. לא באמת קלטתי עד כמה מוגבלת יכולת ההכלה שלו את הילדים ואת האירועים משפחתיים. ראיתי איך שוב ושוב אני מקלה ראש בנושא. כשראיתי את בעלי בתקופות טובות יותר עם הילדים בקלות רבה התייחסתי למצב כטבעי וכמובן מאליו ולא הקפדתי לשמור למענו על איזון האינטנסיביות.

בחודשים האחרונים אנחנו עובדים חזק על שיפור החינוך של ילדינו, המסגרת והגבולות בבית וגם נעזרים בהדרכה מקצועית. כיום אני עובדת במשרה חלקית, בגן אחר. אני מתפנה להיות יותר עם הילדים בבית וגם לחזור להשתלב בפרויקטים ולעשות את שלושת הדברים באופן מאוזן יותר.

סמוך לתקופה ההיא פורסמה ההרצאה – "תלמידי הדאפא חייבים ללמוד את הפא", (ושינגטון 2011), שעוררה אותי ונגעה מאוד לליבי. בחרתי לצטט קטע קטן מתוכה:

"ככל שהדברים כאוטיים יותר, כך אתם יכולים לטפח את עצמכם יותר בתוך הכאוס; ככל שאתם נתקלים יותר בקשיים, או בדברים לא משמחים, כך זו הזדמנות גדולה יותר עבורכם להסתכל על הבעיות בצורה הפוכה: 'כל הדברים האלו מספקים עבורי קרש קפיצה לטיפוח וקרש קפיצה להשתפרות'. האם לא תגידו שזה כך."

תודה לכל עמיתי המטפחים ולחברי הקרובים שתמכו בי ועזרו לי מאוד לעבור את התקופות הקשות. סביבתכם היא היקרה מכל ואני מוקירה אותה מעומק ליבי.