לא לקבל את התכנונים של הכוחות הישנים ולהיות במחשבות נכונות חזקות

התנסות שהוקראה בוועידת פאלון דאפא העשירית בישראל

שלום למורה, שלום לתלמידים,

התחלתי לטפח לפני 12 שנה כשיצאתי מבית חולים עם תינוקת על הידיים ועם הפנייה למרכז אונקולוגי. הרופאים אמרו לי שזה היה סיכוי של אחד לאלף שגם אני וגם התינוקת נשארנו בחיים.

האבחון היה שיש לי זיהום בדם וגידול ברחם.

הגעתי הביתה עם הבת ואפילו לא הייתה לי מחשבה ללכת למרכז האונקולוגי, כי ידעתי בבירור שלא אקבל שום עזרה. אבל גם לחיות בצורה נורמלית, אפילו סתם להתהלך בבית, לא יכולתי. היה צריך לעשות משהו. אני לא יודעת למה, אבל אפילו לא הייתה לי מחשבה שמשהו טרגי יקרה לי. כנראה המורה כבר ליווה אותי.

חברה שבאה לבקר אותי הביאה לי את הספר "ג'ואן פאלון" ואמרה שיש בספר הזה תרגילים שיכולים לעזור לי (בגרסה הראשונה של הספר ברוסית היו גם התרגילים). לא יכולתי לעשות שום תרגיל למרות שרציתי מאוד. התחלתי לקרוא את הספר ולהכיר מדע חדש של טיפוח עצמי, של האופי ושל החיים. במשך כל היום היה לי צמא לקרוא את הספר. הספר היה מפתיע ובלי לשים לב המצב שלי התחיל להשתפר. אחרי חצי שנה כבר יכולתי לצאת מהבית בכוחות עצמי, לטייל עם התינוקת ולטפל בה. התחלתי לעשות את התרגילים. במשך זמן רב הייתי מתחילה להקיא בזמן התרגיל החמישי וזה היה עובר לי רק אחרי שסיימתי את התרגיל. כך זה נמשך שנה וחצי. במשך התרגילים עברתי ניקוי. צעד אחרי צעד יצאתי מהבור ועליתי למעלה, למשהו בהיר ונקי. לא הייתה לי שום מחשבה שצריך להיות אחרת.

אחרי 4 שנות טיפוח, במקום העבודה ערכו לעובדים בדיקה רפואית. חייבו את כל העובדים לעבור את הבדיקה והתברר שאצלי נעלמו האבנים בכליות ובכיס המרה. לחץ הדם שלי היה תקין ודלקת הפרקים נעלמה גם. הדם היה במצב מצוין והגידול ברחם נעלם.

כך עברו עוד כמה שנים של טיפוח. בקיץ הזה ארגנו עם מטפחים בית ספר מינג-הווי לילדים. הפעם היו הרבה ילדים, ואפילו ילדים של הורים שאינם מטפחים. כשהקיץ נגמר התחילו להגיע משובים של ההורים שמעוניינים להמשיך את בית ספר מינג-הווי כמסגרת של בית ספר לאורך השנה. אבל לא היה מועמד מתאים שישמש כמורה קבוע בבית הספר. אמא שלי שהיא מורה במקצועה ואינה מטפחת, הגיע אלי. היא עבדה בקייטנה בקיץ והסכימה לעבוד בקביעות בבית הספר לאורך השנה. שמחנו מאוד על האפשרות לארגן בית ספר כזה שנה שלמה. אחרי שלושה ימים אמא שלי אושפזה פתאום בבית חולים ומצבה החמיר מאוד. בלילה קבלה שטף דם פנימי פתאומי והעבירו אותה להחייאה. כשהגעתי לרופא נאמר לי שהמצב של אמי גרוע מאוד ולרופאים אין תקווה שהתוצאה תהיה טובה.

בדקה הראשונה שטפו אותי כל הרגשות: דמעות מהעיניים, הלב כאב, היה חסר לי אוויר. אבל התעשתתי ועצרתי את גל הרגשות, ואמרתי בלבי שכך זה נראה על פני השטח, ובעצם הכול לא כך – זה אחרת. זה לחץ של הכוחות הישנים כדי לא לתת לבית הספר מינג-הווי להתקיים, כי כל התקוות התבססו על אמא שלי, המורה הראשית הקבועה של בית הספר. ועכשיו הכוחות הישנים מנצלים את כל השיטות כדי להפריע בתהליך, וגם להפריע לאמא שלי להיכנס לדאפא. היא ידעה על הדאפא כבר מזמן, והיא ראתה אותי וגם את הילדים שלי שגם מטפחים, אבל לא רצתה לטפח, ואפילו לא קיבלה את הדאפא. עכשיו אחרי שהיא עשתה את התרגילים עם המתרגלים הצעירים בקייטנה, ואחרי שהיא קראה שם את הספר, היא החליטה להתחיל לטפח. ועכשיו הכוחות הישנים מנסים להפריע לה בכל דרך.

חשבתי גם שקודם כל הכוחות הישנים מפריעים לי. אני עובדת כל יום בעיתון א"ט, ועכשיו אצטרך להיות בבית חולים ולטפל באמי כל יום. אבל זה לא מצב נכון. זה לוקח המון זמן שאני זקוקה לו עבור הפרויקטים של דאפא כדי להציל ישויות חיות. כשהבנתי זאת אמרתי בצורה החלטית שאני לא מקבלת את ההפרעות של הכוחות הישנים ושוללת את קיומם.

חזרתי הביתה והחלטתי לשלוח מחשבות נכונות לחיסול הכוחות הישנים והלחץ שהם מפעילים. אחר כך חשבתי שאם אני שולחת מחשבות נכונות לחיסול שלהם ושל הלחץ שלהם – אפילו מחשבה אחת כזאת שלי – פירושה להכיר בכוחות הישנים ובלחץ שלהם, וזה כבר מאפשר להם לפעול נגדי. כשחשבתי כך, אמרתי עוד יותר בהחלטיות שאני בכלל לא מקבלת את קיומם ושאין להם זכות לגרום נזק לדאפא, לתלמידי הדאפא ולפרויקטים של הדאפא.

החזקתי במחשבות האלה בצורה חזקה מאוד במשך שלושה ימים.

ב"ועידת הפא הבין-לאומית 2012 בבירת ארה"ב", מאסטר לי הונג ג'י אמר:

"הגורמים הרעים הם מועטים יותר עכשיו ולא יכולים לשלוט באנשים. רק מועטים מאוד נותרו, והם מתכווצים ומתרכזים סביב מקומות אסטרטגיים מסוימים ועדיין עושים רוע ומחזיקים מעמד."

לכן אנחנו תלמידי הדאפא צריכים ללמוד להיות תמיד במחשבות נכונות חזקות מאוד, להיות במצב יציב מאוד כדי להתקדם קדימה להציל ישויות חיות ולא לתת להם ללחוץ עלינו. המשכתי לעבוד בעיתון א"ט במדור חדשות מבלי להוריד את נפח העבודה שלי. המשכתי ללכת לתרגול הקבוצתי, חילקתי עיתונים, נסעתי לאתרי בנייה שם עובדים סינים, הלכתי לעבודה וביקרתי את אמי בבית החולים.

שלושת הימים האלה היה כמו וילון עבה אפור מבד סריג שעטף אותי כמו טבעת. הרגשתי שהיה לי קשה לנשום בגלל הוילון הזה. הבנתי שהם רוצים לסגור אותי ולהשיג את המטרות שלהם. בעזרת המחשבה שלי הזזתי את הוילון הזה, אמרתי לעצמי שהכול אשליה ולא אמיתי, ושהכול הוא על פני השטח. בפועל זה אחרת. לאט לאט הוילון הזה התחיל להתבהר ולזוז ממני. קוטר הטבעת גדל וסוף סוף הוילון האפור התבהר לגמרי ונעלם. כך זה היה במשך כל אותם שלושה ימים.

כאשר ביום הרביעי הגעתי לבית החולים הרופאים אמרו לי שהמצב של אמי השתפר מאוד והתחיל להיות יציב ושהיא תחת השגחה, היא תועבר מהחייאה למחלקה רגילה. קצת יותר מאוחר הודיעו לי שלא ינתחו אותה מפני שמצבה יציב ואין צורך בניתוח. אמי יצאה מבית החולים והתחילה לעבוד. היא מטפחת, קוראת את הספר, עושה לבד את התרגילים, קוראת את הספר עם הילדים בבית הספר הרגיל שבו היא עובדת, והיא אומרת שהתנהגות התלמידים השתפרה. הם מתמידים יותר בלימודים.

באשר לבית ספר מינג-הווי, ביום האחרון של הקיץ הגיעה לפתע מורה שהיא תלמידת דאפא, ובית ספר מינג-הווי התחיל לעבוד בזמן.

המורה הנכבד אמר באותה ועידה בוושינגטון:

"אבל לא משנה מה, כתלמידי דאפא אנחנו חייבים לא להרפות אף על פי שהנסיבות משתנות. אל תחשבו שמשום שהנסיבות נעשות נוחות יותר אז אתם יכולים להרפות בטיפוח שלכם. אתם לא יכולים לעשות זאת. וָדֵא שאתה לא שוכח שאתה מטפח. רק משום שיש לך טיפוח כבסיס אתה יכול ללכת ולנסות להציל אנשים. רק עם בסיס בטיפוח ועם מחשבות נכונות שנעשות חזקות תוכל להצליח להציל אנשים ולהשלים את המשימה שלך. אז אתה חייב לא להזניח את הטיפוח של עצמך. זה תמיד יהיה נכון."

כדי להבין שצריך להחזיק מחשבות נכונות חזקות, לא לקבל לחץ של הכוחות ישנים ולהישאר במצב רגוע ונכון – נדרשו לי 12 שנים ארוכות של טיפוח. זאת אף על פי שכבר בתחילת היכרותי את הטיפוח, המורה כבר הראה לי מה זה לא לקבל תכנונים של הכוחות הישנים.

עשיתי הרבה "התפתלויות" בטיפוח, וטעיתי לעתים קרובות, אבל לכל אורך השנים האלה הרגשתי לידי את נוכחות המורה היקר ואת הלווי המתמיד שלו. ואני מודה מאוד למורה. תודה לכל התלמידים שעזרו לי, תודה לכולם.

---