להתעורר ולמלא את המשימה ההסטורית שלנו כתלמידי דאפא אמיתיים

התנסות שהוקראה בוועידת פאלון דאפא התשיעית בישראל

שלום למורה היקר, שלום לכל המטפחים.

אני גרה בעיר מודיעין כשנתיים ועד כמה שידוע לי אני המטפחת היחידה בעיר.

כשרק עברתי לשם, לאחר שגרתי מספר שנים בחו"ל ידעתי שחשוב שאקים אתר תרגול ואבהיר את האמת. החזרה לארץ התלוותה בחיפוש עבודה והצטרפות לפרוייקטים שונים של הבהרת אמת.

בין כל הפעילויות השונות, התעכבתי עם הקמת אתר התרגול הרשמי בעיר והייתי מתרגלת מדי פעם, בהזדמנויות שונות, עם אנשים בודדים שפגשתי או אנשים שבעצמם יצרו איתי קשר. הזמן עבר והרגשתי תחושת החמצה מאוד גדולה על כך שאינני עומדת בדרישות שקבעתי לעצמי מראש. ידעתי את שהיה עלי לעשות ולא עשיתי זאת כמו שצריך. יום אחד, לאחר שבעה חודשים שהתגוררתי בעיר, החלטתי שהיום יהיה היום בו אני אפתח את אתר התרגול. באותו יום היינו שלושה אנשים בתרגול, עוברים ושבים הסתקרנו וגם פועלים סינים שעובדים באיזור עצרו והסתכלו. נזכרתי שוב כמה חשוב להקים אתר תרגול בעיר.

במשך כמה זמן תרגלנו שלוש מתרגלות כאשר יום אחד, שתי המתרגלות האחרות באו והודיעו לי שלא יבואו יותר לתרגל כיוון שהן גרות רחוק. החלטתי שגם אם אין אף אחד באתר התרגול בכל מקרה אצא לתרגל לבדי. במשך כמה חודשים תרגלתי לבד או עם מישהו שהיה יוצר איתי קשר ומעוניין לתרגל. פרסמתי מודעה באינטרנט אך מלבד זאת, לא עשיתי דבר כדי לפרסם את הפאלון דאפא במודיעין. בחודשים האחרונים אני מתרגלת באופן קבוע עם מתרגלת חדשה.

למרות שהאתר היה קיים, כל הזמן הזה הרגשתי אכזבה גדולה מאוד, כי ידעתי שעלי לעשות מאמצים רבים יותר כדי להבהיר את האמת, לחזק את אתר התרגול בעיר, לדבר עם אנשי העירייה, להביא את תערוכת "אמת, חמלה, סובלנות" לעיר, אך נסחפתי אחר עניינים אחרים ולא הקדשתי לכך מספיק תשומת לב. היום אני מבינה שזה נבע מהחזקה לנוחות ובעיקר מחששות וחוסר ביטחון.

תערוכת "אמת, חמלה, סובלנות" בעיר מודיעין

המצב השתנה כאשר המתאמת הראשית של אגודת הדאפא בישראל התקשרה אלי והודיעה לי שהתערוכה עומדת להגיע לעיר תוך כמה ימים. מאותה שיחה הבנתי שהתערוכה עלתה כסף רב ושעכשיו מתברר שאולי לא יהיו מספיק הופעות במקום וכתוצאה מכך אולי לא מספיק אנשים יבואו לראות אותה. אני זוכרת שהרגשתי התרגשות רבה שעלתה בתוכי, כמו אנחת רווחה, וחשבתי: "הנה מה שציפיתי לו". יחד עם זאת הייתי טרודה בדברים אחרים כמו היכן אגור והיכן אעבוד, והרגשתי שנופלת עלי אחריות גדולה שמשמעותה שלא אוכל להתגורר בשום מקום אחר למשך החודש הקרב. תחושת החוסר ברירה התהפכה לאחר מכן להתלהבות גדולה מאוד ולברכה.

כשהתערוכה רק החלה הייתי באה ויושבת באולם, שולחת מחשבות ומבהירה את האמת לאנשים שביקרו. היכל התרבות פרסם את הידיעה בדרכים שונות וקישר אותי לעיתון בעיר אליו התראיינתי ועניתי על שאלות הנוגעות לרדיפה ולשיטה. התחלתי לחלק הזמנות לחנויות השונות שנמצאו בקניון בו הוצגה התערוכה. לאחר כמה ימים אני ומטפח נוסף הבחנו שכאשר מחלקים לאנשים ישירות בקניון את ההזמנות הם באים כמעט מיד לראות את התערוכה ושללא זה, הרבה אנשים לא היו יודעים שהיא קיימת. ראיתי שכל פעם שאני נוסעת באוטובוס, הולכת ברחוב אני יכולה ביתר קלות להבהיר את האמת לאנשים כשאני מזמינה אותם לראות את התערוכה. זה היה תהליך שבמהלכו הבנתי איך אפשר לעשות יותר ויותר.

בעזרת היכל התרבות, יצרנו קשר עם בתי ספר תיכוניים ועשינו מספר "שיחות גלריה" עם קבוצות תלמידים. בפעם הראשונה שנפגשתי עם תלמידים הרגשתי איך דבריי זורמים וכמה הנושא נוגע לליבם. בפעמיים האחרונות, לאחר שסיימתי לדבר חוויתי דבר יוצא מן הכלל- כל התלמידים נשארו ישובים וללא מילים. יכולתי לראות שהם מאוד מתרגשים וגם אני התרגשתי. התלמידים חזרו בערבים עם משפחותיהם ובית הספר הציע שנארגן מפגש שבו נוכל ללמד את התרגילים. השמועה עברה מפה לאוזן בעיר ואנשים באו בעקבות המלצות של מבקרים. ילדים היו נכנסים לתערוכה ושואלים שאלות ואנשים חדשים באו לתרגל באתר התרגול. מטפחים אחרים אמרו לי, ואני גם כן הרגשתי, שהעיר מודיעין מתעוררת ומתנקה. אני מצידי צברתי יותר ויותר ביטחון עצמי כדי ליזום פעולות חדשות. יכולתי להרגיש שכאשר אני נתקלת בקשיים, האלוהיות משלימות אותי וגם המטפחים האחרים. כשמטפחים אחרים הגיעו לתערוכה הרבה יותר אנשים נכנסו וקיבלו הבהרת אמת.הרגשתי יותר ויותר איך התערוכה הזאת היא הזדמנות נדירה כדי שאוכל להגשים את הנדרים שלי.

עם זאת, עדיין הרגשתי שאינני עושה את המקסימום שאני יכולה.

בספר "ג'ואן פאלון", בהרצאה תשיעית המורה אומר:

"אתה אומר: "המורה אמר שטיפוח-תרגול לוקח זמן – בוא נעשה את זה לאט לאט". זה לא בסדר! עליך להיות קפדן עם עצמך. בטיפוח של פוא פא עליך להתקדם במרץ ובעוז".

מאז תחילת התערוכה התמונות שעל הקירות נפלו בכמה הזדמנויות. בכל פעם שתמונה נפלה, מטפח מסויים היה צריך לבוא מרחוק כדי לתלות אותה שוב. בפעם האחרונה שהיא נפלה חשבתי שאלו הן בוודאי הפרעות ותהיתי מה יכלה להיות הסיבה. למחרת, בזמן שיתוף עם מטפחים אחרים הסתכלתי פנימה והבנתי שהתמונות נופלות כיוון שלא נתתי לתערוכה את הערך המתאים לה ולא מיציתי את הפוטנציאל המלא שלה בהצלת האנשים. לא ראיתי מספיק בגדול.

הלכתי מדי יום לתערוכה והייתה לי התלהבות רבה, אך לפעמים הרגשתי שאני עייפה מידי כדי לצאת ולחלק לאנשים הזמנות, או שלפעמים הייתי מגיעה מאוחר יותר אל התערוכה או הולכת מוקדם יותר. לקח זמן עד שקבעתי עם בתי הספר, ואם הייתי עושה זאת קודם לכן ובצורה יותר נמרצת, אין לי ספק שיותר תלמידים היו באים. זה היה כאילו מילאתי אחר ההוראות של הבוס שלי בלי לעשות ראש גדול. ניסיתי להתבונן פנימה ולראות מהיכן זה נובע. ידעתי שאלו שוב החששות והפחד שהצליח להיכנס.

הפחד הזה, שכבר למדתי לזהות את הסימפטומים שלו, לא הופיע רק בפעילויות של הבהרת אמת, זו החזקה שהפריעה לי בעבר גם בכתיבה שלי לעיתון "האפוק טיימס", בחיים האישיים, במציאת עבודה... ניסיתי להבין מתי בדיוק הפחד הזה מופיע והבנתי שהוא קיים ברגעים בהם אני צריכה לעשות דברים שלא עשיתי בעבר ושידרשו ממני לצאת מהמקום הבטוח, מהעצמי שאני מכירה, ולהיות אישיות אחרת חדשה.

מהיכן נובע הפחד?

במאמר של תלמיד דאפא שכותרתו "התפקיד היחידי של תלמידי פאלון דאפא הוא להציל יצורים חיים" יש הערה של המורה:

"העובדה היא שכל אלה שאינם יכולים לצעוד קדימה, בלי להתייחס לתירוץ, מסתירים פחד. אולם למטפחים, פחד או חוסר הנובע ממנו מראים את האנושיות או האלוהות של אדם, וזה מה שמבדיל מטפחים מאנשים רגילים. זה משהו שמטפח חייב להתמודד עימו, וההחזקה האנושית הגדולה ביותר שמטפח חייב לסלק."

להיות עם לב ללא פחד זה לעשות בדיוק מה שאנחנו צריכים לעשות. המורה חוזר פעמים רבות על כך שאנחנו פוסעים במסלול לעבר האלוהות. דרך שיתוף עם מטפח אחר הבנתי שברגע שאני רואה את הגבולות שלי, החשיבה שלי אנושית ואני בעצם מסתכלת על עצמי או על סיטואציה מבחוץ. ברגע שיש לי מחשבה מקובעת לגבי משהו, כולל עצמי, אז זוהי ראיה של אדם רגיל– ההחזקות יכולות להיכנס וכך גם הפחד.

בספר "ג'ואן פאלון", ב"לון יו" כתוב:

"פוֹא פא הוא העמוק ביותר והוא המדע המיסטי והעל-טבעי ביותר בין כל התיאוריות שבעולם. כדי לפתוח את התחום הזה יש לשנות מהיסוד את השקפת האדם הרגיל, אחרת, המראה האמיתי של היקום יישאר לנצח מיתוס של האנושות, ואנשים רגילים יזחלו לעד בתוך המסגרת המוגדרת על-ידי הבורות שלהם עצמם".

פתאום התברר לי בצורה עמוקה יותר החשיבות של לימוד מרובה של הפא. הבנתי ש"המסגרת המוגדרת" שממנה אני כל פעם צריכה לצאת מחדש ושנותנת לפחד להיכנס נוצרת מהבורות שלי. הבנתי שכל עוד אני משנה מהיסוד את החשיבה שלי, מתרחקת מהגדרות, מחשבות, רגשות, מושגים שיש לי ופותחת את הכל "כשהשמים הם הגבול" – הפחד, כמו החזקות אחרות לא יכולות להשפיע ולהיכנס.

התערוכה "אמת, חמלה, סובלנות", עזרה לי להתבונן פנימה, להבין דברים רבים ולהתקדם בטיפוח. ככל שהשתפרתי בנושא התערוכה, כך ראיתי את החסרותיי בתחומים אחרים בחיי והם נעשו הרמוניים יותר. התערוכה עזרה לי להבין כמה חשובה המשימה של הצלת יצורים חיים, ובעקבות המפגשים – גם כמה אנשי העולם מחכים לזה. אך הדבר שנגע לליבי מכל, זה שהייתי עדה לכוחם של מטפחי הפאלון דאפא כאשר הם עובדים יחד ומשלימים זה את זה. לולא מעשיהם, החלטותיהם ומילותיהם של מטפחים עמיתים התערוכה אולי לא הייתה מתקיימת ולא הייתה מוצלחת.

בהרצאה "מהו תלמיד דאפא" בניו יורק 2011, המורה אומר:

"כשאתם מצילים את אנשי העולם אתם מנסים לגרום להם להתעורר, כך שתוכלו להציל אותם. אז גם אתם צריכים להיות צלולים, להתעורר. אם בגלל שאתם עושים יותר מדי דברים אתם שוכחים את הטיפוח-תרגול שלכם, אז זה לא בסדר. אתם מטפחים. אני לא מדבר על העבר שלכם, על מה שהייתם פעם, או על מה שאתם מציגים על פני השטח. אני מדבר על המהות שלכם ועל המשמעות של החיים שלכם, על האחריות שאתם נושאים ועל המשימה ההיסטורית שלכם. רק כך אתם תלמידי דאפא אמיתיים"

עלינו להעריך את המשימה שיש לנו כראוי ולקבל אותה לחלוטין על עצמנו. המשימה של הצלת אנשים היא ענקית וכך גם עלינו להתייחס אליה. כל אירוע של דאפא, כל פרוייקט להבהרת אמת הוא הזדמנות חד פעמית וכלי בעל עצמה רבה מאוד.

תודה לכל המטפחים. תודה מכל הלב למורה הנכבד שהעניק לי את ההזדמנות הנדירה הזו להיות תלמידת דאפא.

אלו הן רק הבנותיי, אנא תקנו אותי אם אמרתי דבר שאינו הולם.

---