סיפורים מסין העתיקה: כיבוד מורים

(Minghui.org)

בתרבות סין העתיקה משמעת ונתינת כבוד למורה הם ערכים מסורתיים. אמרות כגון "מורה ותלמיד הם כמו אב ובן" ו"מורה ליום אחד זוכה לכבוד של אב לכל חייו" היו נפוצות. תלמיד התייחס למורה שלו כאל אביו השני ולכן הוא פנה אליו בשם "מורה נכבד" או "מאסטר". מורים מלמדים את תלמידיהם אתיקה, ידע וערכים. המורים מלמדים אנשים  דרך ארץ וגם התנהלות בחברה. כשתלמיד לומד מהמורה שלו, הוא חייב לא רק להבין מעומק ליבו את העיקרון של לרחוש כבוד למורה, אלא גם ליישם בנאמנות את תורתו. להלן שתי דוגמאות של קיסרים אשר חלקו כבוד למוריהם בסין העתיקה.

הקיסרים יאו ושון חלקו כבוד לשוי יו

בסין העתיקה היה מלומד אציל בעל אמות מידה מוסריות גבוהות בשם שוי יו. עקרונות המוסר היו כה חשובים לו אף יותר מרווח אישי. לפי הספר "ג'ואנג-דזי" הוא היה המורה של הקיסר יאו ולפי הספר "Spring and Autumn Annals Lu's" הוא היה אף המורה של הקיסר שון. כל השלושה נחשבו לחכמים. סין הייתה שלווה ומשגשגת בתקופת שלטונו של הקיסר יאו. על אף שהקיסר מינה אנשים חכמים רבים לסייע לו בניהול ממלכתו, ניקרה בליבו הדאגה שיש אנשים מוכשרים רבים שנעלמו מעיניו. הקיסר יאו תר אחר אנשים אלו בכל מקום, אף בכפרים ובהרים מרוחקים. משהגיע לאוזניו שמעו של אדם צדיק ובעל מוסריות בשם שוי יו, הוא נסע הרחק לבקרו. בתום השיחה נוכח שוי לדעת שאכן יאו הוא הקיסר.  הקיסר יאו העריץ את שוי בשל הידע המעמיק שלו בעקרונות היקום וביקש ממנו להיות המורה שלו.

בשובו לארמון חשב הקיסר יאו להעביר את שלטונו לידי שוי, לפיכך הוא ביקש משר החקלאות לנהל את עסקי הממלכה ויצא להזמין את שוי לארמון. כשפגש בשוי, הוא חלק לו כבוד רב ונהג בו כאילו היה  המורה שלו. הוא אמר לשוי:" אני, תלמידך, חסר מוסריות ונטול יכולת. כשעליתי לשלטון נדרתי נדר לשלוט זמנית ולתור בכל רחבי הממלכה אחר אחד האישים החכמים שימלוך במקומי. מעומק לבי אני מאמין כי יכולותיך והמוסריות שלך זוהרים כירח וכשמש ושאף חכם לא יכול להעיב זוהרך. אני מוכן לתת לך את ממלכתי. אם תקבל הצעה זו ללא היסוס, זה יהיה לטובת האומה. אבל שוי ענה: "הובלת את האומה לשלום ולשגשוג והפכת את אנשיה לעשירים ומאושרים. ההערכה וההוקרה הם לך. אם הייתי לוקח זאת, האם זה לא היה מצביע על כך שאני מחפש תהילה?". יאו המשיך לנסות לשכנע את שוי שיאות לקבל את הצעתו, אך שוי סירב. למחרת, כשהקיסר יאו שב לבקרו, שוי נעלם ואיש לא ידע לאן.

הקיסר יאו התמיד בחיפושו אחר שוי ומצא אותו שוב כשנה לאחר מכן כשהוא מעבד את האדמה למרגלות ההר סונג-שן. יום אחד בעודו עובד שמע שוי מישהו מתקרב אליו וקורא: "המורה". שוי הביט וראה את הקיסר יאו. הוא הופתע ושאל: "מדוע  הקיסר בא לכאן? האם יש משהו שאני יכול לעשות?". יאו השיב: "בפעם שעברה ביקשתי ממך לשלוט במקומי במדינה, משום שחששתי שיכולותיי והמוסריות העלובים שלי עלולים להוליך אנשים שולל. לא צפיתי שהמורה שלי יסרב ויעזוב.  ביקשתי בכנות מכל אחד שהייתה לו רמת מוסריות דומה לשלך לסייע לי לשלוט במדינה. לאחר מחשבה מעמיקה, אף אחד מהם אינו יכל לעשות זאת טוב יותר מהמורה. לכן, באתי שוב כדי לבקש ממך בכנות להיות ראש תשע המדינות (סין הייתה מורכבת מתשע ממלכות באותה תקופה). אם תיאות לקבל את הצעתי אהיה בר מזל, וכך גם כל אזרח בממלכה". למשמע דבריו ענה שוי: "לא הבנתי את דבריך. לא שמעתי על איש שהוא ראש תשע המדינות מלבד הקיסר, שבמקרה זה הוא אתה". יאו הסביר: "במקור לא היה  תואר כזה. יצרתי אותו בשבילך כדי להוכיח את כנות כוונותיי אנא קבל זאת". שוי מיאן בשנית ועבר לחיות כנזיר במקום מבודד, ולא ניתן היה למצוא אותו שוב. כל מי שהסיפור הגיע לאוזניו שיבח והילל את הקיסר יאו על רוחב לבו וענוותו, ושיבח והילל את שוי על מוסריותו.

הקיסר שוּן

בשל מעלותיו ויושרו, הקיסר שוּן העניק לעיתים קרובות אדמות פוריות לאחרים בעת שעסק בעיבוד אדמות במחוז לי-שאן. תוך שישה חודשים, חקלאים שלקחו בנימוס את האדמות האלה, העבירו גם הם אדמות פוריות לאחרים. הקיסר שון זכה לכבוד כה רב במקום, עד שלעתים אזרחים ביקשו שהוא ישפוט ביניהם ויפתור ויכוחים במקום לפנות לרשויות. בזכותו אנשים רבים עברו להתגורר בלִי-שָאן, מקום מרוחק שבהדרגה הפך למחוז משגשג. הקיסר שון כונה בפי כל "חכם" ועוד הוסיפו :"כל אדם בו החכם פוגש – חוכמתו תוטבע בו. החכם מלמד אותנו צדק ונתינה במקום גזל ושחיתות".

יום אחד, במהלך הטיול של הקיסר שון לאחר סיום עבודת האדמה, הוא פגש בצִ'י-שָן אדם קשיש. הקשיש נתקל לפתע בסלע ומעד. שון מיהר להושיט לו עזרה והושיב אותו לנוח. הוא שאל את האיש לשמו ולמקום מגוריו. הקשיש שאל: "מדוע אתה שואל? במשך שנים רבות לא אמרתי את שמי לאיש". ואז שאל האיש הקשיש לשמו של שון וכששמע, הוא חייך ואמר: "או, אתה הוא זה. שמעתי רבות אודותיך. בסדר, אומר לך את שמי, אך אל תגלה לאיש". שון הבטיח לו שוב ושוב והאיש אמר: "שמי הוא שוי יו". שון כרע מיד על ברכיו והרכין ראשו כאות כבוד. הוא אמר לשוי: "היכן אתה גר? אלווה אותך לביתך". שוי חייך: "זה אדיב מצדך. תודה לך. אני גר בצד השני של צִ'י- שן". הקיסר השיב: "כבוד הוא לי". לאחר ששוי והקיסר שוחחו, ניאות שוי לבקשתו להיות המורה שלו . למחרת העניק הקיסר שון מתנות רבות לשוי כאות תודה על שקיבל אותו כתלמידו. הקיסר שון למד משוי יו עקרונות רבים שהובילו אותו להיות קיסר נדיב וחומל המושל על פקודיו בהשראה שמימית.

דְזֶנְג-שֶן ציית למוריו בכנות

דזֶנְג-שֶן היה תלמידו של קונפוציוס בהיותו בן 16. הוא היה שקדן ויישם בכנות את תורתו והפך ליורש העיקרי והמפיץ של תורת הקונפוציוניזם. הוא גם היווה גורם מקשר חשוב בין דורות בתרבות הקונפוציאנית. הוא דגל ב"התבוננות פנימית יומיומית". כל יום הוא בדק את עצמו האם עשה כמיטב יכולתו למען הזולת, האם נהג בכנות כלפי חבריו או האם חזר בחריצות על שיעורי בית שהמורה שלו נתן לו.

ישנו סיפור קלאסי בשם: "דזנג-שן מפגין כבוד". שבו קונפוציוס שואל את דזנג שישב לצדו: "למלכים הקודמים היו ערכי מוסר נעלים ותיאוריות עמוקות שהשתמשו בהם כדי ללמד את נתיניהם. האם אתה יודע מדוע אנשים יכלו לחיות בהרמוניה והייתה שביעות רצון בין המלכים לנתיניהם?" ביודעו שכוונת קונפוציוס ללמד אותו עקרונות עמוקים, דזנג קם מיד ועמד מעבר לקצה המחצלת. ואז השיב ביראת כבוד: "איני  חכם דיי להבין את הסיבה. אנא למד אותי". זו הייתה מידה של כבוד רב למורה. מאוחר יותר אנשים למדו דרך ארץ זו מדזנג-שן.

לאחר שובו של דזנג עם  קונפוציוס ממדינת לו למדינת צ'ו, הוא עבד את האדמה כל יום, ובערב למד עד חצות. הוא לא עבד במשרה ממשלתית ולכן היה עני. המלך של מדינת לו שמע אודות מעלותיו המוסריות והחליט להעניק לו חלקת אדמה. דזנג סירב להצעה ואמר כי אינו יכול לקבל את המתנה הזו מבלי שזכה בה ביושר. שליח המלך אמר לו: "מדוע לא תקבל את ההצעה, הלא לא ביקשת אותה?". דזנג השיב בכנות: "לעתים אני שומע אומרים שלמי שנותן יש גאווה ושמי שמקבל הוא עניו. למרות שהנותן כאן אינו גאוותן, כיצד אוכל לא להיות עניו?". כשנודע המקרה לקונפוציוס הוא שיבח את דזנג: "דבריו העידו על יושרו המוסרי".

לאחר מותו של קונפוציוס, דזנג ותלמידים נוספים שלו  כמו דזי שיאה, דזי ג'אנג, דזי יואו ו-יואו רואו היו שרויים באבל במשך שלוש שנים. בתום תקופת האבל, הם השתחוו יחדיו מול קברו של קונפוציוס ואז עזבו בדמעות. דזי שיאה, דזי ג'אנג ודזי יואו הציעו: "מאחר שיואו רואו נראה כמו המורה, אנו יכולים להעמיד פנים שהוא קונפוציוס ולשרת אותו בכנות ובעקביות בדיוק כפי שהיינו משרתים את קונפוציוס. כשנעשה כך נפגין כבוד למורה". דזנג התכעס מאוד והיה נגד הרעיון. הוא אמר בתקיפות: "אנו לא צריכים לעשות זאת. אמות המידה המוסריות של המורה היו כה טהורות כאילו זוככו בממי הנהר וכה זוהרות כאילו נשטפו באור השמש של הסתיו. מוסריותו הייתה  אדירה כמו היקום העצום. איך אפשר להשוותו למישהו שרק נראה כמוהו?" הם נדהמו מהגינותו של דזנג כלפי מורהו, וכללי התנהגות המוקפדים אשר נהג בהם נגעו ללבם.