שלט ועליו המילים "פאלון דאפא הוא טוב" התנופף במחנה העבודה בכפייה מא-סאן-ג'יאה

(Minghui.org)

כל שנה ב-20 ביולי אני חשה עצובה, מפני שביום הזה לפני 14 שנים פתח משטרו של ג'יאנג דזה-מין ברדיפה נגד מתרגלי הפאלון גונג. ברגשות מעורבים השתתפתי במשמרת נרות השנה ב-20 ביולי בוושינגטון הבירה, לזכרם של מתרגלי פאלון גונג שנרדפו למוות. במאמר הזה הייתי רוצה לשתף כיצד הכנתי ותליתי בהצלחה שלט באורך 2 מטר עם המילים: "פאלון דאפא הוא טוב" לפני 4 שנים, כשהייתי כלואה במחנה העבודע בכפייה מא-סאן-ג'יאה. ההתנסות הזאת סייעה לי לראות את החסד האדיר של המאסטר ולאמת את הפא.

מדוע רציתי להכין את השלט

נעצרתי בסין 5 פעמים רק מפני אמונתי בפאלון גונג. שלחו אותי פעמיים למאסר במחנה העבודה בכפייה מא-סאן-ג'יאה והייתי שם זמן כולל של 5 שנים ו-3 חודשים. עברתי שטיפת מוח במשך חודש ימים והכו אותי באכזריות. עינו אותי בדרכים רבות: הסוהרים סגרו את פי בסרט דביק; מנעו ממני שינה; האכילו אותי בכפייה סמים בלתי מזוהים; אלצו אותי לשבת על שרפרפים קטנים במשך תקופות זמן ארוכות; הכריחו אותי לעבוד בעבודת פרך; אלצו אותי לעבור בדיקות דם. קשרו אותי בין שתי מיטות עם יד אחת למעלה והשנייה למטה, כמו כן תלו אותי בשיטת "התלייה הגדולה" על קרס במקום גבוה כשידיי כפותות מאחורי גבי ועוד.

שחזור עינויי מתיחה במחנה העבודה מא-סאן-ג'יאה

ה-20 ביולי עבר חמש פעמים בזמן שהייתי כלואה במא-סאן-ג'יאה. המתרגלות שהיו כלואות שם נרדפו ועונו באכזריות, אבל כל שנה ב-25 באפריל (יותר מ-100,000 מתרגלים הגיעו ב-25 באפריל- 1999 לבייג'ינג כדי לעתור למען הפאלון גונג), ב-13 במאי (יום הפאלון דאפא) וב-20 ביולי היינו מנצלות תמיד כל ההזדמנות אפשרית להביע את מחשבתנו בקריאות של "פאלון דאפא הוא טוב", "אמת-חמלה-סובלנות הוא טוב" ו"פאלון דאפא הוא הפא האמיתי".

הקריאות האלה שצעקנו מעומק לבנו זעזעו את השמים והארץ. הן היו ברקים של אור החודרים דרך אפלת הגיהינום של מא-סאן-ג'יאה ומפחידים את הכוחות הישנים. כל שנה בימים המיוחדים האלה, הפך מחנה מא-סאן-ג'יאה לאלים ומאיים יותר. סוהרים רבים ערכו חיפוש על מתרגלות ובמיטותיהן. אם היינו צועקות את מחשבותינו הם היו מחשמלים אותנו באלות מחשמלות, נועלים אותנו בצינוק ומאריכים את תקופת המאסר שלנו.

ב-2009 הייתה לי מחשבה חזקה מאוד: אכין שלט ואתלה אותו. הייתי אמורה להשתחרר בנובמבר 2009 וה-20 ביולי בשנה זו היה אמור להיות האחרון עבורי במא-סאן-ג'יאה. האמנתי שהסיבה שנכלאתי שם לא הייתה כדי שאסבול עינויים, אלא כי היה עליי לספר לאנשים, לא משנה כמה אכזריים העינויים שהם מענים מתרגלי פאלון גונג, שאי אפשר להסוות את האמת והמתרגלים לא יוכרחו לוותר על אמונתם בפאלון גונג. רציתי להשתמש בשלט כדי לומר לסוהרים שהשתתפו ברדיפה, שלרדוף אותנו יסתיים בסופו של דבר בכישלון והדיכוי אינו יכול לכפות עלינו לשנות את לבנו. אחרי שהגעתי להחלטה הזאת התחלתי לבצע את תוכניתי בתוך המחנה השמור היטב.

הכנות זהירות החלו חודשיים מראש

במאי 2009 דנתי בתוכנית שלי עם מתרגלת עמיתה אחת שהסכימה לעזור לי לתלות את השלט אחרי שאסיים להכינו. כדי להכין את השלט הייתי זקוקה למכחול, חומרים לשלט עצמו ודיו. תכננתי להכין שלט ארוך השפעה שיהווה גורם חזק מרתיע ומשפיע על הכוחות הישנים. החלטתי שסדין יהיה החומר הטוב ביותר. בחרתי להשתמש בסדין חדש יותר בצבע בהיר באורך 2 מטר וברוחב כ-30 סנטימטר.

בלי מכחול, עטפתי חתיכות בד כותנה על קצהו של מקל. במחנה היה לוח שעליו אלצו הסוהרים את האסירות לכתוב כל חודש עדכונים והודעות. לאסירות האלה היה דיו צבעוני. הכרתי אחת מהן וביקשתי ממנה קצת דיו. כששאלה מדוע אני צריכה דיו השבתי שאני רוצה לצייר משהו. אף על פי שהיססה, היא נתנה לי שלוש שפופרות דיו בצבעים שונים ושני מכחולים. החבאתי אותם מייד. היה לי קשה להאמין שבמקום כל כך עלוב, אני יכולה להשיג כמעט כל דבר שאני זקוקה לו. הודיתי למאסטר על שחיזק אותי.

כדי לצמצם את הסיכוי שהסוהרים יבחינו בכך כשערכו בדיקה בתא, הוצאתי את הדיו מהשפופרות לתוך בקבוק רפואי קטן מפלסטיק. כשעשיתי זאת אחת האסירות נכנסה ועמדה ממש מאחוריי. לא הבחנתי בה משום שעמדתי וגבי לדלת. היא שאלה אותי מה אני עושה, ומההלם התחלתי להזיע, אבל סילקתי במהירות את הפחד ואמרתי לעצמי שאיני עושה כל דבר רע, ולכן איני צריכה לפחד. שאלתי אותה בצורה רגועה: "מה את רוצה?" והיא ענתה שהיא רוצה קצת נייר טואלט. היות שהיה לי דיו ביד אמרתי לה שזה בכיס שלי והיא יכולה לקחת זאת. היא לקחה את הנייר ועזבה כאילו לא ראתה דבר. הודיתי למאסטר שעזר לי לעבור את המבחן הקשה הזה.

כתיבת השלט ב-10 דקות

תכננתי מראש את גודל 14 האותיות שרציתי לכתוב ומה שצריך להיות גודל הרווח בין אות לאות. עכשיו כשהיו לי כל הכלים שהייתי צריכה זקוקה להם, איך אוכל לכתוב על השלט? התא היה מלא באנשים, האסירות והסוהרים הלכו הלוך ושוב במסדרון. החלטתי לכתוב את השלט בתוך התא.

בתא היו 8 דרגשים לשינה ל-16 אסירות שבתא. בקצה החדר היה חלון ובינו לבין המיטות היה מעבר צר. החלטתי שזהו המקום הטוב ביותר עבורי. כשעבדתי על השלט בצידי השמאלי היה החלון ולימיני הייתה מיטה של מתרגלת עמיתה. היא הסכימה להגן עלי בעודי עובדת על השלט. היא אמורה הייתה להודיע לי אם סוהרים נכנסים לתא והיא גם יכלה לחסום את המראה מעיניהם של אנשים כשישבה על המיטה.

כשבועיים לפני ה-20 ביולי הייתי מוכנה, אבל היו לי מאבקים פנימיים. לא יכולתי להחליט מתי עליי להתחיל לכתוב את השלט. אם אתחיל מוקדם מדי היה סיכוי שהסוהרים יגלו זאת, אבל אם אחכה יותר מדי פחדתי שאאבד את הסיכוי לתמיד. בסופו של דבר החלטתי להתחיל 10 ימים מראש. ב-10 ביולי בשעה 21:00 בלילה התחלתי לעבוד על החלק החשוב ביותר בשלט - כתיבת האותיות. בזמן שאסירות בתא פטפטו , כרעתי ברך במעבר, פרשתי קודם כל נייר טואלט על הרצפה ושמתי את הסדין עליו כדי למנוע כתמי דיו כלשהם על הרצפה. גלגלתי את הסדין כשאני משאירה מספיק מקום לכתוב את האותיות אחת אחת. החזקתי את החלק המגולגל של הסדין בידי כשאני משאירה רק 12 סנטימטר של הסדין על הרצפה, כדי לכתוב אות אחר אות. אף אחד לא הבחין בי כשעבדתי.

התרכזתי בכתיבה של "פאלון דאפא הוא טוב; השמים משמידים את המק"ס (המפלגה הקומוניסטית הסינית); למען ביטחונכם פִרשו מהמק"ס". בהתחלה פחדתי שיראו אותי, לכן חשבתי שיהיה טוב אם אסיים לכתוב רק אות אחת בכל יום. אולם אחרי האות הראשונה הפחד נעלם וסיימתי לכתוב את כל המסרים בבת אחת. גלגלתי במהירות את כל הסדין. כשכולן נרדמו פתחתי לרווחה את השלט והנחתי אותו מתחת למיטתי כדי שיתייבש. למחרת, מוקדם בבוקר הייתי הראשונה לקום. גלגלתי את השלט והחבאתי אותו במפעל שעבדנו בעבודת כפייה במשך היום.

אחרי שכתבתי את האותיות רציתי לחבר את הסדין לקרטון קשיח כדי שהאותיות יראו בבירור. אולם בסביבה כזאת עם פיקוח צמוד, לא הייתי בטוחה שאמצא הזדמנות כלשהי להכין את השלט בצורה כזאת. כמה ימים מאוחר יותר הייתה הפסקת חשמל במפעל והסוהרים שחררו קצת את השמירה עלינו. ניצלתי את ההזדמנות וחתכתי חתיכת קרטון באורך 30 סנטימטר וברוחב 2 סנטימטר מתיבת אריזה ולאחר מכן חיברתי אותו לסדין. כמו כן חיברתי שתי רצועות של בד בכל קצה- לקשירת השלט. אף אחד לא ראה אותי עושה דבר מכל זה.

רטטי מהתרגשות מפחד ועצבנות. מאותו רגע ועד הזמן שהיה צריך לתלות את השלט, אצטרך להתחמק מאין ספור בדיקות וביקורות וזה יהיה האתגר הגדול ביותר. אם הם יגלו את השלט, כל מאמציי יהיו לשווא וכל מי שהשתתף בהכנתו עלול לעבור עינויים חמורים.

השלט "פאלון דאפא הוא טוב" מתנפנף במא-סאן-ג'יאה

כשהגיע הזמן להעביר את השלט למתרגלת שהבטיחה לתלות אותו, היא אמרה שאינה רוצה לעשות זאת. באותו רגע, הבנתי שאני בעצמי צריכה לבצע את כל המשימה לבד. לפתע, הרגשתי לחץ אדיר ומעין הרגשת אימה סובבת אותי. מה עליי לעשות? לא הייתי מוכנה לכך נפשית. במשך 30 דקות ניסיתי להירגע ולנקות את כל הבלבול במחשבות בעזרת מחשבות נכונות.

שאלתי את עצמי שוב ושוב אם אוכל לשאת הבלחץ לתלות את השלט. בינתיים, המשיך המאבק בראשי בין המחשבות הנכונות לבין הפחד. הפחד אמר שזה יהיה מסוכן מדי. אני אמורה להשתחרר בעוד שלושה חודשים. אם הסוהרים יגלו זאת אני איענש, יכבלו את ידיי, יחשמלו אותי באלות מחשמלות, יתלו אותי ולבטח יאריכו את תקופת מאסרי.

כמו כן חשבתי על בתי. מאז נאסרתי היא נרשמה לנישואין אבל דחתה את החתונה משום שלא רצתה לראות מושבי ריק. היא כבר הייתה בחודש השישי להריונה. אם הם יגלו שזו אני שתליתי את השלט, לא אוכל לטפל בה ובנכד שלי.

אולם המחשבות הנכונות שלי אמרו לי: "אני חייבת לתלות זאת. כדי לתקן את הפא, המאסטר העניק לי את ההזדמנות הזאת שלא הייתי מקבלת באלפי שנים. עליי לנצל את ההזדמנות הזאת!". בזמן שחשבתי על זאת התעורר בי זרם של אנרגיה חיובית והרגשתי מלאת אנרגיה. הייתה לי באותו רגע רק מחשבה אחת: "עליי לתלות את השלט!". ידעתי שאיני עושה זאת למעני, אלא עבור כל המתרגלות שהיו כלואות במא-סאן-ג'יאה והיו רוצות שאעשה זאת. במיוחד ב-20 ביולי, השלט יזעזע את הכוחות הרעים.

ה-20 ביולי הוא היום הרגיש ביותר עבור הסוהרים במא-סאן-ג'יאה. כדי למנוע ממתרגלות לצעוק בקול ולאמת את הפא, ניהלו הסוהרים שבוע מראש שיחה עם כל אחת, כדי ללחוץ עלינו. הם ערכו כל יום חיפוש במזוודות ובמיטות שלנו. הם קרעו לגזרים את השמיכות וכיסויי המיטה שלנו וכל המילוי נשפך החוצה. מאחר שאסרו עלינו להשתמש במחטי תפירה היינו צריכות להתכסות במילוי השמיכות.

התיידדתי עם אסירה אחת שתיעבה את המק"ס. היו לנו המון נושאים משותפים לשיחה. החבאתי את השלט מתחת לערימת בגדים חצי גמורים שהכינה במפעל. יום אחד שני סוהרים עצרו ליד ערימת הבגדים כשהם מחפשים את תיבות הכלים. לבי כמעט קפץ ממקומו בחזה ובראשי צעקתי למאסטר שיעזור לי. הם הרימו את הבגדים וזרקו אותם אחד אחד, אבל כשהגיעו כמעט לתחתית הערימה, הם הפסיקו לחפש ועזבו מבלי למצוא את השלט.

ידעתי שזה כבר לא בטוח יותר להחביא את השלט שם והעברתי אותו למקום בטוח יותר עד ה-20 ביולי. היכן יהיה המקום הבטוח ביותר? לקחתי אותו חזרה לתא. היו שם שני אגני רחצה באותו צבע. אם אשים אותם אחד על השני ייווצר מרווח ביניהם. למעשה היה קשה להבחין שיש שם שני אגני רחצה מאחר והיו זהים. שמתי את השלט ביניהם והתחננתי למאסטר שיעזור לחזק את כוחי, כדי שאף אחד לא ייגע בשלט שלי.

עם התקרב ה-20 ביולי האווירה במחנה הפכה יותר ויותר לחוצה הסוהרים חיפשו בתאים לעתים קרובות יותר, ואיבדתי כבר את מספר הפעמים שהם ערכו חיפוש בתאנו. התחננתי למאסטר שיעזור לי למנוע מהם לראות את השלט כדי שאוכל לתלות אותו. ב-16 ביולי החלו הסוהרים לחפש כל יום על גופנו, בתאים, בסדנאות העבודה והם גם הוסיפו עוד סוהרים לשמור על המתחם בחוץ.

ב-19 ביולי הם ערכו שלוש פעמים חיפוש. ב-8:30 בבוקר חיפשו על גופנו, בתאים ובתיבות כלי העבודה. בצהרים הם ערכו חיפוש גוף מול הקפיטריה ואחר הצהריים שוב חיפשו בתיבות הכלים. לא משנה איך הם חיפשו השלט נותר בטוח במקומו. ידעתי שזהו נס.

בבוקר ה-20 ביולי החל לרדת גשם ולכן לא יכולתי לתלות את השלט. לפנות ערב הוצאתי את ידי מבעד לחלון וקרן שמש נחתה על ידי. באותו רגע לבי היה שקט ורגוע. לא היה בי כל פחד. ידעתי שלמחרת היום יהיה יום יפה ועלי לתלות את השלט.

ב-21 ביולי עם עלות השחר בסביבות השעה 4:00 לפנות בוקר שמעתי קול קורא מעלי. כשפקחתי את עיני לא היה אף אחד. ידעתי שהמאסטר העיר אותי. אולם האסירה התורנית עמדה ממש מחוץ לחלון כשהיא מרגלת אחר כל המתרגלות. שלחתי מחשבה חזקה אחת: "תעזבי את האזור הזה " מייד. למעשה היא עזבה אחרי ששלחתי את המחשבה הזאת. כשאגני הרחצה בידיי הלכתי לחדר האמבטיה. עמדה שם עוד אסירה ששמרה ע המתרגלות. שלחתי מחשבה חזקה נוספת לגרום לה לעזוב את המקום וגם היא עזבה.

אף אחד לא היה בחדר האמבטיה מלבדי. הייתה לי רק מחשבה אחת: "בתמיכתו של מאסטר אני יכולה לעשות זאת". פתחתי את החלון במהירות ותליתי את השלט על מוט הברזל. אחר כך פתחתי את כל השלט באורך שני המטר שעליו היה כתוב: "פאלון דאפא הוא טוב! השמים משמידים את המק"ס; למען ביטחונכם פרש מהמק"ס ".

הרגשתי אפופת הדר וכבוד כאילו פתחתי שלט שעליו כתוב "פאלון דאפא הוא טוב" בכיכר טיאננמן. הרגשתי שברגע שתליתי את השלט, כוחות רעים רבים הושמדו.

השלט התנפנף שם במשך 30 דקות לפני שהסוהרים הבחינו בו. כל המחנה כולו, הסוהרים, מנהל האגף, מנהל המחנה מא-סאן-נ'יאה, כולם היו בהלם. במשך שבעה ימים הם נשארו במחנה וחקרו. הם לא יכלו לדמיין לעצמם כיצד במחנה עבודה שמור כל כך, אחרי אין ספור חיפושים על הגוף, בתאים ותחת שמירה צמודה של סוהרים ואסירות, הצליחו להכין שלט באורך שני מטר ולתלות אותו. המחנה לא העז ליידע על כך אף אחד כדי שיחקור בעניין, כך שאחרי שבעה ימים הם החליטו לא לעשות דבר והפסיקו לחקור.

ביום שבו הייתי אמורה להשתחרר, אחרי שסיפרתי לסוהרת אחת שהשתתפה ברדיפתי את העובדות על הפאלון גונג, ללא כל רגשות או כעס עליה, היא סוף סוף הבינה את האמת ופרשה מהמק"ס. היא בחרה לעצמה עתיד מזהיר.

הערה נוספת

בעודי כותבת את המאמר הזה, עיני מתמלאות דמעות. חשבתי על המתרגלות העמיתות שהיו כלואות יחד איתי, כיצד הן מסתדרות עכשיו? הימים שהיינו שם ביחד היו מלאי סבל וקשיים. לעולם לא אשכח את הימים האלה. ככל שהמק"ס העצימה את הרדיפה במשך 14 השנים הארוכות, הפאלון גונג הלך והתפשט בכל רחבי העולם. ב-20 ביולי, ביום המיוחד הזה אני מקווה בכנות שתוכלו ללכת אחר אמונתכם באמת-חמלה-סובלנות באופן חופשי ותמשיכו לטפח.

אנא הרשו לי מכאן, מאמריקה ארץ החופש, לספר לעולם מה שכל מתרגלי הפאלון גונג רוצים לומר מעומק ליבם: "פאלון דאפא הוא טוב".