הבלגה לעומת ויתור

שיתוף התנסות מוועידת פאלון דאפא השתיים עשרה לשיתוף התנסויות בישראל

מאסטר נכבד, שלום לכל עמיתיי לטיפוח,

אני מבקשת לשתף את ההבנה אליה הגעתי לגבי המושג "ויתור"

בהרצאה ראשונה בג'ואן פאלון המורה אומר:

"מהו השין-שינג? שין-שינג כולל דֶה (דה הוא סוג של חומר); הוא כולל סובלנות; כולל את ההתעוררות; כולל ויתור, לוותר על תשוקות והחזקות שונות של אנשים רגילים; להיות מסוגלים לסבול קשיים ועוד."

ויתור נתפס אצלי כמילה נרדפת להבלגה. כלומר אם אני מבליגה ומוותרת על תגובה, זה נקרא טיפוח. ובדרך כלל אני אכן אדם סבלן ומבליג. אך יום אחד באחד הוויכוחים עם בעלי (שהוא פרטנר בטיפוח היומיומי שלי), בעלי אמר לי משהו פוגע ואני כרגיל הבלגתי ושתקתי. אמירות פוגעות מצד אחד והבלגה שלי כתגובה הן דפוס די קבוע אצלי. עוד לפני היותי מטפחת שתקתי והבלגתי. היו לי טכניקות. לעשות את עצמי לא שומעת, לא מבינה, מחייכת תמיד ומבליגה. מוותרת.

אבל, אם סוד הטיפוח הוא ויתור והבלגה, ואפילו זחילה בין רגליו של מישהו במדרכה מול עיני העוברים והשבים נחשבת למעלה טובה. אז למה המבחן הזה מגיע שוב ושוב? שהלא המאסטר מלמד אותנו בהרצאה התשיעית:

"יש אִמרה: "כשאדם רגיל מושפל, הוא ישלוף את חרבו להילחם". לגבי אדם רגיל זה רק טבעי שאם אתה מקלל אותי אני אקלל אותך; אם אתה מכה אותי אני אכה אותך בחזרה. זהו אדם רגיל. האם ניתן לקרוא לו מתרגל? כאדם שמטפח ומתרגל, בלי כוח רצון חזק ושליטה עצמית לא תוכל להשיג את זה. "

אם המורה מלמד אותנו שצריך לטפח שליטה עצמית ולא לענות/להחזיר, אז מה הבעיה? מה לא בסדר אצלי?

כל היום למחרת למדתי את הפא. הקשבתי גם לחלק מההרצאה לאוסטרלים. בכל מקום, מה ששמעתי ומה שקראתי היה ויתור והבלגה. שעל פי מה שהבנתי הכוונה היא לא לענות, להבליג, לוותר על תגובה. האם זה מה שהמורה אכן רוצה ממני? לוותר ולהבליג כמו תמיד? הרי תמיד אני מוותרת. לא רבה. משתדלת לא לענות, נחמדה תמיד!

החלטתי שאם תמיד אני מבליגה – הפעם אדבר! בערב אמרתי לבעלי שאני לא מוכנה שהוא ידבר אליי לא יפה. היו בינינו דין ודברים שבהם הזכרתי לו את כל הפעמים שהוא פגע בי. ואז בעלי אמר: "איך אני יכול להתמודד איתך אם את זוכרת הכול?" עניתי: "אני לא שוכחת כלום. אני זוכרת את כל הפעמים שהעלבת אותי, שפגעת בי. אני זוכרת הכול!"

כמה פעמים מצאתם את עצמכם אומרים: "אני לא אשכח לך את זה!"

בהרצאה "מהו תלמיד דאפא" המאסטר אמר:

"כשאתם נתקלים בקונפליקט, זה לא משנה אם אתה צודק או טועה. עליך לשאול את עצמך: 'מה אצלי לא נכון בסיטואציה הזאת? אולי באמת יש אצלי טעות?' כולכם צריכים לחשוב כך, והמחשבה הראשונה שלכם צריכה להיות לבחון את עצמכם ולנסות למצוא את הבעיה. מי שלא עושה כך אינו מטפח אמיתי של הדאפא. זה כלי קסם בטיפוח שלנו, וזה מאפיין של הטיפוח של תלמידי הדאפא שלנו. כל דבר שאתם נתקלים בו, המחשבה הראשונה צריכה להיות לבחון את עצמכם, וזה נקרא "לחפש פנימה".

במחשבות של אחת בלילה ביקשתי עזרה מהמורה. מה ההחזקה שאני לא רואה. אני תמיד מבליגה ומוותרת. מה לא טוב בוויתור שלי?

ואז המורה האיר את לבי: אם את זוכרת, מחזיקה בלב, זה לא נחשב כוויתור.

במיליונית שנייה הבנתי. ויתור פירושו לסלוח ולשכוח! זה לא מספיק לוותר כלפי חוץ. להיות נחמדה כלפי חוץ. הפה שלי מחייך אבל בלב – כעס של זיכרון ההשפלה. הבלגה ואיפוק, אבל הלב סוער. להבליג ולא לענות זה נהדר. אבל אם הכעס מצטבר בלב, וההבלגה היא רק חיצונית, זה אינו טיפוח. לא זו הכוונה בוויתור. ויתור משמעו לוותר על כל הלבבות האנושיים. כל החומר הזה שנשמר במחשבה שלנו, בזיכרון ובמושגים שצברנו הם חומר כבד שאין לנו צורך בו.

בהרצאה רביעית בג'ואן פאלון המורה אומר:

"לדוגמה, ברגע שאדם מגיע למקום העבודה הוא שומע שני אנשים מדברים עליו רעות ובאופן מכוער. הוא רותח מכעס. אבל אמרנו שכמתרגל אין על אדם להשיב מכה כשמכים אותו או להחזיר כאשר מקללים אותו, אלא לדרוש מעצמו דרישות על פי סטנדרט גבוה. כך הוא חושב: המורה אמר שכמתרגלים אין עלינו להיות כמו אחרים ואנחנו חייבים לאמץ גישה גבוהה יותר. הוא לא יריב עם שני האנשים האלה. אבל בדרך כלל כשמתהווה קונפליקט, אם זה לא מפריע לו בלב זה לא נחשב, או שזה חסר תועלת ולא יכול לגרום לו להשתפר. לכן הלב שלו לא יכול להניח את זה והוא עדיין מוטרד מכך. יכול להיות שהלב שלו נעול על זה."

הבלגה, איפוק, שליטה עצמית הם התנהגות רצויה של מטפח. כי כמתרגלים לא נשיב מכה ואף לא נחזיר במילים. אבל מה שיותר חשוב זה לא לשמור את הקונפליקט בזיכרון או במחשבה. לא לשמור בבטן. להבנתי, זה בסדר שנכעס, נעלב באותו הרגע, כי אם הקונפליקט כלל לא נוגע לנו בלב, זה לא נחשב. אבל בו בזמן את הלב הזה בדיוק צריך לנקות. כמה דק ומדויק הוא הטיפוח!

מתוך "יסודות להתקדמות במרץ" - "ללא החסרה":

"הוויתור הוא הביטוי של לא להיות קשור ללב האדם הרגיל. אם מישהו באמת מסוגל לוותר בשקט בלי שזה יגע בלבו, למעשה הוא כבר נמצא ברמה ההיא."

מהשנייה שהבנתי את המשמעות של ויתור אמיתי על הלב הזה, קרה תהליך מדהים. ובעצם רק בגלל התהליך הזה החלטתי לכתוב את ההתנסות הזו. המורה הוביל אותי לכל הפעמים שהעליבו אותי, פגעו בי, כעסו עליי. התנסויות שעברתי בילדותי, עבור לבגרותי וכלה בסיטואציות בין מטפחים. כל תמונה עמדה מול עיניי. חוויתי לשנייה את ההשפלה של פעם וסלחתי בלב. היו סיטואציות שהתעכבתי עליהן. היו סיטואציות שעלו ואיתן כעס, והיה לי קשה לסלוח לאדם זה או אחר. אבל גם כאן אחרי זמן מה סלחתי גם להם. לעתים תמונות משפילות, מכעיסות, עצובות. ויתרתי לכולם, סלחתי לכולם ושכחתי. סצנה אחר סצנה - סלחתי ושכחתי.

בהרצאה הוראת הפא בוועידת הפא באוסטרליה, סידני, 2-3 במאי, 1999 המורה אומר:

"כשאתם נתקלים בכל בעיה אתם צריכים להתייחס לכולם בחמלה ולחפש סיבות בתוך עצמכם. אפילו אם אחרים משמיצים אותנו או מכים אותנו, על כולנו להסתכל בתוך עצמנו – "האם זה נגרם מכך שטעיתי בהיבט מסוים?" זה יאפשר לכם למצוא את שורש הקונפליקט וזו הדרך הטובה ביותר לסלק את ההחזקה לאנוכיות. הרחיבו את לבכם יותר ויותר, עד לנקודה שבטיפוח האישי שלכם תוכלו לסלוח לכל אחד, כולל לסלוח לאויבים שלכם."

איזה משקל כבד ניטל ממני. בדיוק כמו שכתוב בהרצאה ראשונה על הבקבוק שככל שמרוקנים אותו, כך הוא יצוף גבוה יותר במים.

כל כך פשוט. איך לא הבנתי את זה קודם?! זיכרון זה חומר. להחזיק בלב, משמע לזכור. והחומר הזה כל כך כבד. ויתור אמיתי פירושו לא להחזיק בלב, לא לזכור אפילו. לסלוח ולשכוח!

עכשיו הבנתי גם את הדוגמה שהמורה מביא בהרצאה שביעית לגבי תכונת ההבלגה של סינים. דווקא האיפוק והסובלנות החיצוניים גורמת להם להיות לא מאוזנים בלב. הבנתי למה מטפחים בסין שמבליגים, הקנאה אצלם חזקה שבעתיים. ההבלגה הזו בעצם "אוכלת להם את הלב".

כל מה שאדם עושה משאיר חותם ומסר. כלומר אם היה אירוע כואב ומצער, במקום הזה ישנה צלקת וחומר. הסליחה, והוויתור על הזיכרון מנקים את הצלקת הזו. החומר לא נכחד אבל עובר טרנספורמציה עד שהוא הופך לשקוף וללא משקל. הגוף בכל הממדים עובר שינויים וטיהור. התחושה הייתה של ריקנות בגוף ובמחשבה. אין חומר ביני לבין אנשים, והכי חשוב – אין חומר ביני לבין מטפחים.

עמדתי לפני פרויקט הבהרת אמת לקראת ה- 20 ביולי והקרנת הסרט "לשחרר את סין – האומץ להאמין" בכל רחבי הארץ לציון 15 שנה להתחלת הרדיפה בסין נגד הפאלון גונג. הפרויקט כלל גם קביעת מועדי הקרנות בעיתוי הנכון – בחודש יולי, וגם לנצל את הקרנות הסרטים כדי להביא למודעות ציבורית רחבה לסרט ולנושא הרדיפה, באמצעות פנייה לעיתונאים כתבי קולנוע וכתבי תרבות שיכתבו על הסרט ועל הנושא במדורים שלהם.

בדרך כלל אני עובדת די בהרמוניה עם מטפחים, אבל לעתים היה לי קשה עם החלטות שניתנו מלמעלה ולא הסכמתי איתם. עכשיו כשהחומר לא היה, יכולתי לתפקד בלי רגשות ולהתמקד בקידום הסרט. יכולתי להבחין איך "הביטוי בשטח נובע מתוך המחשבה". כשהלב נקי אין שום מכשול. יכולתי לעבוד עם מטפחים ובמיוחד עם הממונים עליי בתחושה חזקה מאוד של שיתוף פעולה וגוף אחד שכל כך קריטיים להצלחת פרויקט דאפא להצלת ישויות חיות.

כשלושה חודשים הייתי במצב של התבוננות שקטה ועשייה נמרצת. תחושה שקטה של "התבוננות על אנשי העולם המובכים על ידי האשליה" ובמקביל קידום הסרט והעלאת המודעות הציבורית לנושא הרדיפה בסין. הצלת ישויות חיות הוא הדבר הקריטי ביותר שאנחנו כמטפחים אמורים לעשות. השלווה הזו בה הייתי איפשרה לי להתעלם מהפרעות חיצוניות כמו מלחמה או להבדיל, ויכוחים בין מטפחים.

ואז חזר הזיכרון. הזיכרון של סיטואציות שחוויתי. כנראה לא כל הסיטואציות, ועדיין בלי כעס או עלבון. עדיין זיכרון עם שלווה.

האם נפלתי שוב?

בהרצאה רביעית המורה אומר:

"משום שהאיכות המולדת שלו טובה הוא הגיע לרמה מסוימת שגורמת למצב זה. אבל איך זה יכול להיות הקריטריון הסופי להשלמת הטיפוח? זה רחוק מסיום הטיפוח-תרגול! עליך להמשיך לשפר את עצמך. זה בזכות מעט האיכות המולדת שלך שהגעת למצב כזה. כדי לעלות עוד יש להרים את הסטנדרט גם כן."

אני מבינה, אם כן, שהתאפשר לי לחוות את הריקנות הזאת – ללא זיכרון וללא שיפוט – כדי לעודד אותי ולהרים אותי בטיפוח ולאפשר לי למלא את התפקיד שעשיתי בהצלת ישויות חיות. אך ריקנות זו לא יכלה להישאר בלי לייצב את ההישג הזה בעצמי בשארית הדרך תוך כדי מבחנים נוספים, רמה אחר רמה. אבל החוויה המיוחדת הזאת גרמה לי להבין עד כמה ויתור מוחלט מעומק הלב הוא משמעותי בטיפוח, ואיך הוא משפיע על שיתוף הפעולה שהמאסטר ביקש מאיתנו, ועל חיזוק הגוף האחד של המטפחים.

תודה למאסטר שהאיר את עיניי. שאיפשר לי לנקות את ליבי מחומרים ארציים ולא טובים. שעזר לי להבין באמת מה פירוש ויתור ומהי הריקנות. שמאפשר לי לקיים את נדרי בהצלת ישויות חיות.

אני מבקשת בכל לבי ובכל מאודי להיות נחושה בטיפוח ולהיות ראויה להיקרא תלמידת דאפא של תקופת תיקון הפא.

"התרגול כשלעצמו אינו קשה וגם השיפור של הרמה של האדם אינו קשה. זה משום שהם לא יכולים לוותר על הלב האנושי שהם אומרים שזה קשה." ("ג'ואן פאלון" הרצאה תשיעית)