חיפוש אחר הרמוניה בכל מחיר

(Minghui.org)

שיתוף התנסות מוועידת פאלון דאפא השתיים עשרה לשיתוף התנסויות בישראל

זו השנה השלישית שקיימנו בביתנו בצרפת מחנה קיץ מינג הווי. השנה זכינו גם לארח בקייטנה שני רקדנים בוגרי אקדמיית פיי-טיאן ויוצאי להקת האמנויות שן יון. כמו כן הקייטנה נערכה במשך שבועיים. ההכנות דרשו מאמץ רב ולעתים קרובות גם וויתור על שעות שינה, אבל המאמץ והוויתור על שעות השינה לא היה החלק הקשה.

ההבדל בשנה הנוכחית משנים קודמות היה, שהכרזנו על צוות שיעבוד יחד לקידום המינג-הווי. הצוות היה מורכב ממני, ממטפחת שהייתה אמורה לתאם את סדנת האמן של הרקדנים, ממטפחת נוספת שהתנדבה להכין את הארוחות, ומשתי אמהות נוספות שרצו להיות מעורבות.

בעבר כבר שיתפתי פעולה עם אותן מטפחות אם במינג-הווי ואם בפרויקטים אחרים והיו לי לרוב זיכרונות טובים של שיתוף פעולה הרמוני, ובעיקר עם המתאמת של הסדנה, שהיא בעלת כריזמה וסמכותיות, מעשית מאוד, ויודעת איך להזיז עניינים ולהפעיל אנשים ושאתה כבר שיתפתי פעולה כשעוד רקדתי עם צוות הרקדניות. שמחתי מאוד וחשבתי שעם הניסיון שצברתי בשנים הקודמות ותכונות האופי שלה והיכולות שלה נוכל להקים את הקייטנה האידיאלית.

המטפחות היו אמורות להגיע אליי חודש לפני המחנה, לראות את המקום ולעזור בהכנות. אולם כבר לאחר הפגישה הראשונה הרגשתי שמשהו מתערער. תחילה נראה היה שהחלטה על המקום שבו יתנהל המינג-הווי גם אם התקבלה על ידי כל הצוות לא התקבלה בלב שלם על-ידי כולם ולביתי הגיעו בסופו של דבר רק שתיים מתוך הצוות וגם הן לא הגיעו יחד, אלא בזו אחר זו. ואז המתאמת של הסדנה הפסיקה בכלל להגיב למיילים, כאילו שבלעה אותה האדמה, ואחת מהמטפחות שדווקא גילתה עניין ומעורבות התחילה לכתוב לי מיילים אגרסיביים. בסופו של דבר מצאתי את עצמי כמו בשנים קודמות שוב לבד, אלא שהפעם גם התווספה ל"לבד" הזה תחושה שעוינים אותי. ולמרות שהייתי משוכנעת שהבית שלנו ממוקם באתר יפהפה שמגיעים אליו קייטנות מפריס ואפילו מלונדון, ושזו ממש מתנה מהמורה, התחלתי לאבד את הביטחון בכך שהמחנה צריך להתקיים אצלנו.

בכל פעם שקיבלתי מייל מאותה מטפחת שכתבה מיילים אגרסיביים, חשבתי לעצמי "יש לה כל כך הרבה זמן להשקיע במיילים האגרסיביים והדורשניים שלה למה במקום זה היא לא מוצאת את הזמן לעזור ולעשות את מה שכל כך חשוב לה לדרוש, ואת המטלות הפעוטות שהיא התנדבה לעשות. הרי גם אני עסוקה בפרויקטים אחרים וגם לי יש אורחים". אבל לא הייתי מסוגלת למצוא את החמלה הדרושה לענות לה, ובסופו של דבר נשארתי רק עם הכעס. זה הרגיש די מוזר והרגיש שהצוות לא עושה את העבודה בלב שלם. לפעמים כשהמטפחים, כבר עשו את העבודה הם עשו הכל הפוך, בדיוק ההפך ממה שביקשתי. כאילו שהם עשו בכוונה או הבינו הכול הפוך, או שמישהו טשטש אותם.

הבעיה הכי גדולה במהלך ההכנות הייתה שבמקום שאני אאציל סמכויות על אחרים שאמורים לעזור, בסופו של דבר הם החזירו לחיקי את העבודות שהם היו צריכים לעשות ואף הטילו עלי מטלות נוספות.

בניגוד לשנה שעברה כשידעתי שאני צריכה לעשות הכול לבד, השנה ידעתי שיהיה לידי צוות, ושאנחנו אמורים לעשות את הדברים בשיתוף פעולה. כמו כן המחנה היה אמור להיות הרבה יותר מורכב, בהיקף יותר גדול וברמת מקצועיות גבוהה יותר.

לא רק שלא עזרו לי, אלא אפילו באו אליי בתלונות, בדרישות ובטענות. עד שפחדתי אפילו לפתוח מיילים מסוימים. כי ידעתי שיהיה שם משהו שירגיז אותי. כשפתחתי אותם באמת התרגזתי. התייאשתי כל כך שחשבתי לבטל הכול או לפחות להעביר את המחנה למקום אחר. אבל הרגשתי אחריות ושצריך להמשיך עד הסוף ולאזן בין כל הדרישות.

זה הזכיר לי שבשאלות ותשובות בניו יורק 2013 המורה סיפר:

"כשרק התחלנו את השן-יון היו לא מעט תלמידי דאפא שעסקו באמנויות. אחד היה אומר לי: "מאסטר, אנחנו צריכים לעשות את זה כך", בעוד שאחר היה אז טוען אותו דבר לגבי הרעיון שלו. אדם אחד היה אומר שמשהו הוא כך, ואחר היה אומר לי משהו אחר. כולם נשמעו הגיוניים ואפילו נתנו הרבה דוגמאות. כמעט כל יום היו אנשים שהעלו את הרעיונות שלהם בפניי. מה שחשבתי היה: "אני הוא זה שעושה את זה, אז אף אחד ושום מילים לא יכולים להפריע, ואני יודע טוב מאוד איך אני צריך לעשות את זה. אם זה היה מתאם של כל פרויקט רגיל, אז הוא באמת לא היה מסוגל להחזיק מעמד". וואו, חלק היו ממש נחרצים, והיה באמת קשה להדוף אותם. אבל אם כמתאם אתה לא ברור ונחוש באשר לכיוון שלך, אז באמת לא תצליח לבצע דבר."

החלק הכי קשה היה טיפוח בסביבה לא הרמונית, כי פתאום אני שרגילה תמיד לעבוד בכל פרויקט בהרמוניה ואפילו כתבתי על כך בגאווה התנסות, וראיתי בעצמי תמיד גורם משרה הרמוניה מצאתי את עצמי בליבה של מחלוקת.

שקעתי ברגעי יאוש מרים, הלקאה עצמית, חוסר ביטחון, תחושת קרבנות ומסכנות, כעס, מרירות, תחושת אשם, עלבון, וחוסר אונים, אולי אפילו קנאה בכל אלה שהצליחו להתחמק מכל עול והותיר אותי לבד, ומעל כל זה הדובדבן שבקצפת: גועל נפש מעצמי ותחושת כישלון, שכן חשבתי לעצמי: אלה כל הרגשות ה"עילאיים" שאני מרגישה, בזמן שלתפקיד הזה אולי באמת דרוש מישהו עם שין שינג יותר גבוה. התחלתי להרגיש לחץ בחזה שהלך והעצים והתפשט בכל הגוף, ממש התחלתי לספר לבעלי, שהוא מטפח, ולכמה מתרגלים שאני עומדת למות.

התחלתי לשתף יותר ויותר עם מטפחים עמיתים בצרפת ובישראל ולהקפיד להשתתף בלימודי הפא המשותפים בסוננט. באחת הפעמים מצאתי עידוד בדבריו של המורה כאשר נפל בחלקי לקרוא:

משפט שהמאסטר אמר בוועידת הפא באוסטרליה ב-1999:

" למעשה, אני מוקיר אתכם יותר משאתם מוקירים את עצמכם, משום שאתם מתקיימים ביחד עם המאסטר. אתם האלוהויות המפוארות ביותר של העתיד, המודלים המופתיים של הקוסמוס החדש, והתקווה של המין האנושי לעתיד."

המשפט הזה עודד אותי להמשיך במאמצים.

באחד השיתופים, מטפחת אחת שאלה אותי "תגידי לי, למה בעצם את עושה את זה?" ואני השבתי "באמת אני כבר לא זוכרת ובדיוק גם אני שאלתי את עצמי את אותה שאלה יום קודם". ואז נזכרתי שהקייטנה הזו היא בעצם רגע קסום ונפלא, שבה כולם מתקדמים כל כך יפה וכל הילדים מאושרים כל כך, והכל בתוך הפא, פשוט רגע טהור כל כך, כמו בהתחלה של הטיפוח. וכשחווים את זה נזכרים בכל מה שהמורה נתן לנו אפשר רק להיות אסיר תודה למורה.

הבנתי שעלי ולהפסיק להתמרמר על הצוות ופשוט לפעול ולפנות לכל מי שיכול לעזור גם אם הוא לא בצוות. התחלתי להרים טלפונים למטפחים ולהורים שונים ולבקש עזרה זו הייתה הזדמנות לשתף עם אותם הורים.

וכך בסופו של דבר מצאתי אנשים אחרים שעזרו בהכנות. כך למשל אחת הרקדניות מהפניקס דאגה לנסוע להביא את הרקדנים משדה התעופה, הורים אחרים ליוו אותם ברכבת אחת האמהות שהיא מורה ארגנה את "חפש את המטמון", מצאה סיפורים ועיבדה את התרגומים, היא גם הכינה כללי התנהגות שעזרו לכל הילדים לכבד את המקום ואלה את אלה, וכך נמצאו מטפחים שתרמו להכנות.

חיפוש בפנים בעקבות שיתופים:

התקשרתי בטלפון לאחת האמהות וביקשתי ממנה עזרה, ותוך כדי כך שיתפתי אותה במה שאני עוברת. היא סיפרה שהיא ראתה מקרים דומים והבטיחה לי, שהאחריות היא של כל ההורים ולא רק שלי. שזה צריך להיות לי ברור ולמרות שהמחנה נערך בבית שלי עלי להתפטר מהחזקות שלי שאולי קצת תלויות תרבות ים-תיכונית: להיות המארחת הנהדרת שאופה נהדר ומבשלת ומנקה וכולם אומרים לה איזה יופי איזה מארחת למופת. היא אמרה שעליי להתנער מהאגו הזה.

מטפחת מישראל גם אמרה לי שעלי לעזוב את ההחזקה להיות מושלמת. היא אמרה: "אז מה? שלא יהיה מושלם, אז שיגידו שהיה על הפנים אצלך, אז מה, תגידי לעצמך ולכולם שאת לא מושלמת, שאת סתם." וכך עזרו לי להסתכל בפנים ולעבוד על ההחזקות לפרפקציוניזם, לרצות אחרים, שמעוררות אצלי את החרדה, הכעס והפחד שגורמים לי לשכוח את החמלה.

אותה אם סיפרה שגם היא חוותה בעצמה סיטואציה דומה, ושמטפח עמית עזר לה להבין שאלמנטים ישנים מנסים להפריד אותנו ולייאש אותנו כדי שלא נעשה את העבודה שאנחנו צריכים לעשות.

בעקבות אותה שיחה התחלתי לשלוח מחשבות נכונות לנקות את ההפרעות האלה, וכבר באמצע שליחת המחשבות מישהי לא צפויה שלחה לי מסר בטלפון והציעה לעזור במשהו משמעותי.

באותו זמן העליתי את הנושא גם בשיתוף עם מטפחים ישראלים בסוננט, ושיתפתי בקושי שלי שאני המתאמת, אבל במקום שהצוות יישמע לי, הם מאצילים עליי עבודות, ואני ממש סובלת.

בדיוק באמצע אותו השיתוף הגיע אלי מייל מאחד ההורים, מטפח, שהיה בדיוק דוגמה לאיך כל הזמן במקום לעזור לי החזירו את הכדור למגרש שלי. הוא היה צריך להגיע למחנה ולמעשה הוא שהביע רצון להתנדב לעזור במשהו. באחד המיילים שלי לקבוצה ביקשתי שהמטפחים יביאו חומרי הסברה, כמו עלונים או סימניות. בתשובה הוא כתב שהוא יכול להביא עלונים אבל שגם לו חסרות סימניות והוא ישמח אם מישהו יביא.. הצעתי לו במייל חוזר שיכתוב מיילים לרשימת הקשר וישאל מי יכול להביא לנו. במייל שהגיע אלי ממש באמצע השיתוף עם המתרגלים הישראלים, הוא ענה לי על ההצעה שלי: "מה פתאום? אני לא מבין למה את רוצה שאני אעשה את זה? אני לא אוהב לעשות את הדברים האלה, ובכלל אין לי זמן".

באותו רגע רציתי לענות "ולי יש זמן?" וכמו כן מה זה "מה פתאום?" אנחנו לא באותו פרויקט? ולמה הוא לא מבין בעצמו שהוא צריך לעזור. זה נראה לי חוצפה. אפילו המתרגלים בסוננט חשבו שזה הזוי. ואחת צחקה ואמרה: "זה נשמע באמת כמו מבחן וזה ברור שזה מבחן. מטפחת אחרת אמרה שזה ברור שזה מבחן כי זה נשמע הזוי. מטפחת אחרת אמרה שעליי להעמיד במקומם את ההורים שמסרבים לעזור.

בשיתוף עם המתרגלים הישראלים הבנתי שאלה כולן בעצם הפרעות שמנצלות איזה פרצה אצלי. קיבלתי כוח להסתכל פנימה ולהתעלם מהדברים הלא-נעימים שהם למעשה סתם מבחן ואשליה. מההתייחסויות שקיבלתי בשיחה, וגם מהמיילים שהם שלחו אליי לאחריה, כולל קישור להתנסות בשם "חורים בלב", נעשה לי יותר קל. ההתנסות הזאת הזכירה לי את השיר של המאסטר "מצבים"

"אדם רשע נוצר מקנאה. בגלל אנוכיות וכעס הוא מתלונן שדברים אינם הוגנים כלפיו. אדם רחום הוא תמיד עם לב של חמלה. ללא טענות וללא שנאה, הוא מתייחס לקשיים כאל אושר. לאדם מואר אין כלל החזקות. הוא מתבונן באנשי העולם, המובכים על-ידי האשליה. "

ופתאום הייתי מאושרת לעבור את כל המבחנים והמיילים ההזויים כדי שאוכל למצוא את כל אותם חורים בטיפוח.

בשיתוף הזה גם דיברנו הרבה על הכעס. מטפחים סיפרו לי על מצבים דומים שהם נתקלו בהם ושרק לב של חמלה עזר. הם עזרו לי להבין שהקונפליקטים האלה קוראים כי אותם מטפחים שמתעמתים איתי מחפשים כל הזמן את הצד האלוהי שלי ואני מספקת להם רק את הצד האנושי שלי.

כשהסתכלתי פנימה מצאתי שאני לא סומכת מספיק על המורה, והרגשתי שאני תמיד מחזיקה בלב פחד קטן שהחלטות של אחרים יקחו את הפרויקט למקומות לא נכונים במקום להאמין במה שאני יודעת, שהמורה בוחר לילדים ולהורים את הדרך והסביבה ובוחר עבורם את הטוב ביותר לטיפוח שלהם.

לגבי אותו הורה, התעלמתי מאותו חלק שגרם לי להתעצבן, והגבתי באופן ענייני רק לשאלה שלו "אני לא מבין למה אני צריך לכתוב" וחשבתי אולי הוא באמת לא מבין אז בסדר אני אסביר בסבלנות בפשטות ובתום לב. אבל גם תוך כדי כך נתתי לו להבין שאני לא אעשה את זה. בסופו של דבר הוא כבר למחרת נענה לבקשתי.

בסוף המחנה יזמתי שיחת סיכום בסוננט לכל ההורים של המשתתפים הצעירים משני המחזורים. כל קבוצה רצתה לדעת מה היה בקבוצה השנייה, כי זה היה קצת שונה. אחד הדברים שדווקא ההורים העלו היה שבשנה הבאה כל ההורים צריכים להבין שהמחנה הוא אחריות משותפת להעביר בהצלחה את מחנה הקיץ של המינג-הווי. אותה מטפחת ששלחה מיילים דווקא אמרה שיש לה רק דברים טובים וחיוביים להגיד.

מחנה הקיץ

בשנה שעברה כשהסתיים אצלנו מחנה הקיץ, שמעתי שבניו גרז'י מתקיימת קייטנה של שלושה שבועות ששם מלמדים מורים מקצועיים לריקוד שבמקור היו באקדמיית פיי-טיאן ומורים מקצועיים לציור ומוזיקה. הייתה לי משאלת לב שגם אצלנו בקייטנה יהיה משהו כזה. הרגשתי שמה שחסר לנו במחנה זו הדרכה מקצועית באמנויות ובריקוד סיני.

והנה, תוך שהחלו אצלנו ההכנות המוקדמות למחנה הקיץ השנה, מתרגלת מגרמניה פנתה לאגודת הפאלון דאפא בצרפת כדי לתאם הבאת שני מטפחים מקנדה שהם רקדנים, בוגרי אקדמיית פיי-טיאן ויוצאי להקת האמנויות שן יון. על אחת המטפחות בצרפת הוטל למצוא עבורם מקום לשהות בו, שבו יהיה גם אולם שבו יוכלו להעביר סדנאות ריקוד לילדים מגיל 7 ואילך. בהתחלה חשבו שכדאי לעשות את זה בפריז. המתאמת הגרמנייה בדקה בינתיים עם ארצות אחרות אם גם שם מעוניינים לארח את השניים, וכך שלוש מדינות השתתפו בדמי הטיסה והאירוח של שני הרקדנים: גרמניה, אנגליה וצרפת.

ואז המתאמת הצרפתייה העלתה את הרעיון לחבר את סדנאות האמן שלהם עם מחנה הקיץ שמתקיים שמתקיימת אצלנו באוגוסט כדי להעשיר את הילדים שבקייטנה, שיהיו בתוך הדאפא כל הזמן, גם כשהם בשיעורי הריקוד. סוכם ששני הרקדנים האלו יבואו לביתנו לכל תקופת שהותם בצרפת, שהסתכמה בשבועיים ימים.

מחנה הקיץ אצלנו התנהל בשני מחזורים של שבוע. בכל פעם היו אצלנו יותר מ-30 ילדים והוריהם.

מלכתחילה היינו חייבים להביא את ההורים גם כן לקייטנה, אחרת החוק לא מאפשר לנו לקיים את המחנה. עד שלא נעמוד בכל הדרישות הביורוקרטיות שבצרפת אז עם כל רצוננו להפוך את זה לבית ספר בלי הורים, ולמנוע מהקייטנה להפוך למין חופשה תיירותית, נאלצנו להזמין גם את ההורים.

אולם יש לציין, כי בד בבד עם ההתקדמות שאנו עושים לקראת הקמת מחנה לילדים בלבד, בשנים הקודמות גילינו שההורים, שהם מטפחים, נתרמו בעצמם מאוד בטיפוח. וכך ה"כאילו חופשה" הזו, מספקת למעשה סביבת טיפוח מאוד אינטנסיבית המציבה מבחנים יומיומיים ובד בבד מאפשרת למשפחות ללמוד זו מזו להשוות ולהתקדם יחד. ודווקא הקרבה המשפחתית עזרה לעתים לבני זוג שלא טיפחו להתחיל לטפח.

השנה, יותר מתמיד הייתה תחושה שמדובר בפעילות דאפא לכל דבר ולא רק במחנה קיץ, יתכן שהסיבה לכך, היא שלא רק שעברנו יחד תקופה של טיפוח אינטנסיבי אלא שעשינו גם הבהרת אמת בחוץ. נראה שההחלטה הראשונית שלקחנו, לחבר את סדנאות האמן עם מחנה הקיץ, הייתה מצוינת.

לקייטנה נרשמו רק ילדים של מטפחים והוריהם, אבל את סדנאות הריקוד פתחנו לקהל הרחב. הכנתי עלונים ופרסמתי בעיירות הסמוכות, חילקתי בבית הספר של בני, ובבית ספר נוסף. שמתי עלונים בחנויות, במאפיות וכו'.

כמו כן עיתונאי שכבר כתב עלינו בעבר כתב על כך שיהיו סדנאות עם טובי המורים של ריקוד סיני ושיהיה גם מופע באתר הנופש וילמדו את התרגילים באתר התרגול שם. כך שלסדנאות האמן נרשמו גם ילדים ומבוגרים שאינם מטפחים.

בצרפת יש להקת ריקוד של מטפחות צרפתיות בשם "הפניקס". פעם רצינו שהם יופיעו באתר הנופש שליד ביתנו, אבל זה לא יצא לפועל.

השנה רקדניות "הפניקס" בעצמן רצו להשתתף בסדנאות האמן של רקדני השן-יון, אבל לא היה לנו מקום לשכן אותן. אז פנינו לאותו אתר נופש שנמצא ממש ליד ביתנו, ועשינו אתם עסקת בארטר: שהלהקה תישן שם ותאכל שם תמורת הופעה. כמו כן החלטנו שבמהלך הקייטנה אתר התרגול שלנו יהיה באתר הנופש הזה בשביל חשיפה מקסימלית. כל בוקר הייתה יוצאת מהמחנה שלנו קבוצה שכללה את כל הילדים ורוב ההורים, כשאחד ההורים מונה אחראי ללמד את מי שרצה ללמוד את התרגילים.

במופע של "הפניקס" היה קהל רב, וגם אנחנו הגענו למופע עם הילדים. בעקבות המופע אנשים הגיעו גם לאתר התרגול שלנו.

לפני המופע של הפניקס הרקדניות ביקשו מאיתנו שנעזור להכין פרחי לוטוס כדי שיחלקו אותם בסיום המופע. הילדים שלנו עזרו להם להכין את הפרחים.

כמו כן הרקדניות העבירו בבית ההארחה של אתר הנופש סדנה להכנת לוטוסים

במהלך המחנה הילדים בילו גם ברכיבה על סוסים, טיפוס אתגרי, וגלשני סקים-בורד. אחת ההורים שהיא גם מורה ארגנה משחק "חפש את המטמון",שבשבילו היא וההורים הכינו תלבושות של קוסמים, אבירים, פיה ודרקון וההורים התחפשו וחיכו לילדים לאורך הילד. המטלות השנה היו קשורות לתרגילי הפאלון דאפא, לשירים שהם למדו בעל פה וכו'. בתום המשחק היה להם צ'ופר בצורת קומזיץ עם רכיבה על סוסים ומרשמלו באש.

בסוף כל מחזור קיימנו מופע סיום שאליו הזמנו גם את כל המשפחות של הילדים הרגילים שהשתתפו בסדנאות האמן. את הרעיון של מופע הסיום לקחתי מגרמניה, ששם הם אפילו קיימו בסוף המחנה ועידת שיתוף התנסויות עם הילדים. ואכן העובדה שהילדים ידעו מראש שהם יצטרכו לעמוד על הבמה גרם לכולם להידחף קדימה במהלך השבוע ולהיות עם משמעת יותר גבוהה. היה ברור שהסטנדרטים החדשים גרמו לכל הילדים להתקדם במרץ גם בטיפוח האישי שלהם. יש לציין שכולם ויתרו בשמחה, גם בנים וגם בנות, על שעת משחקים בהפסקת הצהריים שלהם כדי לעשות חזרות למופע הסיום.

מופע הסיום כלל ריקוד, שני שירים, אמירה בעל פה של שירים מהונג יין ששיננו. ובמחזור השני הועלתה גם הצגה של הילדים על הרדיפה והייתה נערה בת 14 שניגנה בארהו, שהוא כלי נגינה סיני.

בהתחלה נראה שהילדים היו נטולי כישורים לגמרי להעלות מופע כזה תוך שבוע, אבל להפתעת כולם הם עשו עבודה נהדרת. קבוצת הבנים שהייתה במחזור הראשון הייתה כל כך רצינית וממושמעת, בנים שהיו פטפטניים בתחילת השבוע והפריעו לפעמים למהלכי השיעור נרגעו במהלך השבוע הקשיבו בנחת ופשוט ביצעו את מה שהוטל עליהם בכל הלב. הבנות עשו רושם על הקהל כאילו שיש להן רקע קודם בריקוד. היה פשוט נפלא לראות את ההתקדמות של כולם, בשיעורים אבל גם בחצר בשעת משחק.

בשני המחזורים היו לנו גם שני מורים מצוינים לציור, שאחד לימד לעבוד עם פחם והשני על יסודות הציור, טבע דומם ועל אור וצל. מישהי מהמדריכות שלנו לקחה את הילדים לחוף הים לאסוף צדפים וחול ואיפשרה להם לעבוד עם זה באופן חופשי. היה נחמד לראות שהם בחרו לקחת נושאים שקשורים לפאלון דאפא. העבודות יצאו יפות מאוד והוצגו במופע הסיום.

כמו כן, בתום השבוע הראשון ולאחר מופע הסיום, נסענו עם הרקדנים לביקור לילי במון סאן מישל, מנזר עתיק מוקף ים, שהגאות והשפל אפשרו בעבר את ההגעה אליו. אתר היסטורי מספר 1 בצרפת.

גם תיירים סינים רבים מגיעים אל האתר. מאחר שהיינו רבים ועם ילדים ומאחר שהמקום הומה אדם לקחנו איתנו דיגלון קטן לסמן בו בכל פעם את מקום המצאנו. דיגלון צהוב שהיה כתוב עליו פאלון דאפא הוא טוב כבר בכניסה נתקלנו בסינים רבים שראו אותנו עם הדיגלון והחלו לצלם אותנו בהתלהבות רבה. לא דיברנו איתם אבל ידענו שכדברי בפתגם העתיק "תמונה אחת שווה אלף מילים" וכשהם יחזרו הביתה הם יציגו את התמונות לכל חבריהם ומכריהם.

תודה למורה שנתן לנו את ההזדמנות הנהדרת הזו.

למעשה, כבר ביום הראשון של המחנה הרגשתי משהו שונה לחלוטין ממה שהרגשתי בתקופת ההכנות. פתאום כל דבר וכל אחד היה במקום. הכול היה מסודר. הבנתי שלפני כן ראיתי רק את המצוקות והעבודה הקשה ולא ראיתי את הנשגבות של התהליך הזה, ועכשיו זה נעשה ברור שבתקופת הסבל לא הייתי מודעת לדברים ולתהליכים. היום נראה לי שייתכן שהמאמצים שעברתי פשוט היו צריכים להיות כך כדי להשיג את המטרה הזאת. לא היה צורך להתלונן למה לא עוזרים, אלא פשוט לעבוד קשה כי זה חלק מהעניין. זה בסדר שישנתי פחות, וכל מה שהיה צריך זה לוותר על כל הרגשות של הכעס והיאוש.

בהרצאה בסידני 1996 המאסטר אומר:

"בזמן שאתה נושא את כל זה, לא התייחסת לזה כמוהו והיית שליו בלב. זאת אומרת לא הכית בחזרה כשהכו בך ולא קיללת בחזרה כשקיללו אותך. כשאתה שליו בלב, חישבו על זה, האם השין-שינג שלך לא עלה בטיפוח? אם הוא לא היה גורם עבורך לצרה הזאת ולא היה גורם לך לסבל, איך היית מטפח? אתה רוצה להצליח בטיפוח על-ידי כך שאתה יושב שם בנוחיות, שותה תה ורואה טלוויזיה, ושתגיע לרמה שאתה רוצה – זה בלתי אפשרי לחלוטין. בדיוק בסביבה המסובכת הזאת, תוך כדי ניסיונות ונפילות, תוכל לשפר את הלב ההוא שלך באמצעות הקשיים. רק אז תוכל להגיע לסטנדרטים גבוהים ולרמות גבוהות."

השנה הזו מחנה הקיץ של מינג-הווי היה מיוחד בשדה של החמלה שזה משהו שבשנים קודמות לא הורגש כל כך. הנושא צוין על ידי אחת הבנות בכתבה לאתר מינג-הווי.

היה מקרה במהלך המחנה שיכול לשקף את התקדמות הגוף האחד ואת התרחבות ההשפעה של הצד האלוהי:

הבן שלי הוא בן 9 והשתתף בקייטנה. באחד הימים האחרונים הוא קפץ מתוך חיבה וקרבה על אחת המשתתפות, ילדה בת 14, והיא הופתעה ונפלה ולקחה את זה קשה. הוא אמר לה סליחה והיא סובבה את הראש והתכנסה בתוך עצמה. אני בדיוק הגעתי וראיתי אותם בסיטואציה הזאת. הוא בינתיים התרחק ואני עמדתי ליד הילדה הזאת וממש הרגשתי מה שהיא מרגישה. הלכתי לדבר אתו והצלחתי להעביר לו את מה שהיא מרגישה. התחלתי לבכות, וגם הוא התחיל לבכות, ואז הלכנו אליה והיא ישבה בוכה. כשהיא ראתה אותנו בוכים היא הופתעה. הבן שלי התנצל ואמר שהוא לא התכוון. ואז עברה ילדה נוספת ושאלה מה אנחנו עושים. עניתי לה: אנחנו בוכים. ואז שלושתנו פרצנו בצחוק והכול נמס. אותה ילדה סיפרה אחר כך בדיווח שפורסם במינג-הווי שמה שהכי נגע לה זו הסביבה החומלת בתוך הקבוצה. שהיא הרגישה במחנה הזה חמלה שאין במקומות אחרים. הנושא של החמלה שהייתה במחנה הועלתה גם על ידי הורים נוספים שסיפרו כיצד חשו חמלה לילדים אבל גם שחשו חמלה מצד המטפחים זה לזה. מטפחת אחת ציינה אחרי הקייטנה שהיא הרגישה כיצד החמלה צמחה בה ושזה עוזר לה בקשר שלה ובהתייחסות למטפחים אחרים בעבודת הדאפא.

כשהרגשתי כובד בלב, בן זוגי שהוא גם מטפח לקח אותי לתצפית בראש גבעה ממנה נשקף הים הרחב ושם האזור בו עשינו את הקומזיץ של המחנה. בן זוגי שאל אותי "מה את רואה?" בהתחלה לא הבנתי מה הוא רוצה ממני. בסוף הוא אמר: פה לפנייך יש בדיוק מה שהמורה אומר בהרצאה תשיעית ב"ג'ואן פאלון":

"אנחנו אומרים שכשאתה לוקח צעד אחורה בזמן קונפליקט, תגלה שהים והשמים הם ללא גבולות ובטוח יהיה מצב אחר."

תודה למורה, תודה לעמיתיי המטפחים.