ניסים של פא

שיתוף התנסות מוועידת פאלון דאפא השתיים עשרה לשיתוף התנסויות בישראל

גמול קארמתי בחיים האלה

אחרי סיבוב חלוקת הזמנות בעיריית חיפה מטפחת עמיתה ואני החלטנו לגשת למח' חינוך של העירייה כדי לדבר עם מנהל המחלקה. רצינו לבקש ממנו לשלוח באופן מסודר ומטעמו הזמנה לתערוכה לכל בתי הספר בעיר לקבוצות תלמידים. בניין המחלקת חינוך היה במרחק הליכה מבניין העירייה. אחרי הליכה של כמה דקות לכיוון מחלקת החינוך מצאנו את עצמנו בצומת ולא ידענו לאן ללכת. איש עבר על פנינו והסתכל אלינו, אחרי כמה צעדים הוא שוב סובב את ראשו לכיוון שלנו. הבנתי שהמורה שלח אותו. ניגשתי אליו ושאלתי איך מגיעים למח' חינוך. כמובן שהוא היה בדרכו לשם והלכנו ביחד. תוך כדי ההליכה סיפרנו על התערוכה, הזמנו אותו לפתיחה וסיפרנו לו שאנחנו רוצות להגיע למח' חינוך כדי לדבר עם המנהל.

כשנכנסנו ללובי של בניין איש צולע המתקשה ללכת ירד במדרגות לכיווננו בעזרת מקל הליכה. היה מוזר לראות איש צעיר יחסית וחזק עם מקל הליכה ביד. "ד', הבנות באו בשבילך" אמר האיש שליווה אותנו. ככה הכרנו את מנהל מח' חינוך בעירייה. על המדרגות סיפרנו לו על התערוכה וביקשנו שישלח הזמנה לכל בתי ספר עם הצעת סיורים מודרכים. הוא הבין את האמת תוך דקה של שיחה, הסכים לשלוח את הזמנה וביקש שנהיה בקשר עם מזכירתו. בזכותו כל בתי ספר בחיפה קיבלו הזמנה לתערוכה ממח' החינוך של העירייה.

ד' ואני נעשינו חברים בפייסבוק. אחרי כמה חודשים הוא פרסם את הפוסט הבא:

"קמתי הבוקר מהמיטה ולפתע פתאום התחלתי להרגיש שאני יכול ללכת בלי מקל או הליכון. לרגע הייתי בשוק ולא הבנתי מה קורה לי. אז התיישבתי מיד ולאחר מספר דקות, שוב קמתי מהמיטה והתחלתי ללכת. הרגשתי נפלא. וזה המשיך לאורך כל היום. אני פשוט הולך. איזה כייף, זה בא וידעתי שזה יבוא. מקווה שאמשיך כך הלאה. שבת שלום לכם."

כל כך שמחתי בשבילו. הבנתי שהוא קיבל גמול קארמתי כבר בחיים האלה. חשבתי שאם לא היינו ניגשות לאיש שפגשנו בצומת בטוח שהיינו מגיעות למח' חינוך אך אולי היינו מפספסות את דורון כי לא ידענו איך הוא נראה ובדיוק כשנכנסנו לבניין הוא עמד לעזוב אותו. חשבתי שלכל היצורים החיים שהמורה סידר לנו לפגוש במהלך הטיפוח יש תפקיד בתהליך של תיקון הפא.

סילוק העצמי

מתוך ביאור הפא בפגישה עם מתרגלים מאסיה פאסיפיק:

"כאשר אתם מאמתים את הפא ומטפחים, זהו תהליך של סילוק העצמי, ורק כאשר אתה עושה את זה, אתה באמת מאמת את עצמך. זה משום שבסופו של דבר עליך לוותר על כל הדברים האנושיים, ורק אחרי שתוותר על כל ההחזקות האנושיות שלך תוכל לצאת מהאנשים הרגילים."

"ככל שאתה שם את עצמך בעדיפות הראשונה ומערבב פנימה [מרכיבים של] העצמי, כך יש לך פחות מוסריות אדירה, וזו הסיבה שיהיה יותר קשה להצליח בדברים או לעשות אותם היטב. הדברים של הדאפא צריכים להיות הכי קדושים, וזו הסיבה שככל שיש לך פחות מושגים משל עצמך וככל שאתה מערב פחות גורמים של עצמך, אתה יכול לטפל בהם טוב יותר, וסביר יותר שתצליח."

מנכ"ל העיתון המנוהל על ידי תלמידי דאפא ביקש עזרה מהגוף האחד בקידום המגזין. מצד אחד כשמישהו מבקש ממני עזרה אני מחפשת דרך לעזור, מצד שני התנגדתי בלב ובמחשבה. "מה עכשיו אתה בא ומבקש עזרה? כשהמצב כל כך גרוע במגזין? איפה הייתם קודם? למה לא דיברתם על זה קודם? אני לא יכולה. יש לי המון התחייבויות ותוכניות בתערוכה. גם ככה אני לא מספיקה כל מה שתכננו לעשות ועכשיו מה יהיה? מישהו אחר צריך לפתור את הבעיות שלכם? תסתכלו פנימה! יש לכם החזקות."

הייתי נסערת, הסתכלתי החוצה. תוך כדי כך אמרתי לעצמי שגם לי יש החזקות, אז תירגעי. אך הייתי לא רגוע בלב ובמחשבה. חשבתי: "יוווו עכשיו צריך ללכת לעזור להם. חסר לי בעיות בחיים? עכשיו אני אצטרך לסבול." האשמתי, התנגדתי ונאבקתי בסיטואציה, במטפחים, במורה. אך רציתי שהמצב ישתנה אז התחלתי לחפש מחשבה נכונה.

קודם כל ביקשתי מעצמי לעזוב את הצוות של העיתון בשקט ולהתחיל להתמקד במחשבות שלי עצמי. חשבתי: "OK אז יש להם החזקות אך מה אתֶך? איפה החלק שלָך? מה זה אומר עלָיך? מה את יכולה לעשות כדי לעזור לעיתון? את רוצה שהעיתון ייסגר?" חשבתי על כל אותם מטפחים כולל אני שבמשך כל כך הרבה שנים יום יום השקיעו במגזין. הרבה שנים המגזין יצא פעם בשבוע , פעם בשבועיים, פעם בחודש והביא אמת ליצורים חיים, הביא אור ותקווה. כמה אנשים בזכותו ניצלו. לאט לאט המגזין התרומם, גדל. האנשים המשפיעים בחברה הישראלית התחילו לשמוע עליו, להכיר אותו, לדבר עליו. כל זה לא יכול ללכת לטמיון. המצב יכול להיות אחרת. זה עניין של מחשבות שלנו אחד על השני, זה עניין כמה אנחנו יכולים לעזוב את עצמנו ולשתף פעולה. זה עניין של טיפוח.

לראות את החסרות בטיפוח של אחרים קל מאוד. אך איפה החסרות שלי שהביאו את המגזין למצב כזה? גם לי יש חלק בזה. מה מהעצמי האנושי שלי אני מערבבת לתוך האנרגיה של גוף האחד? את "ההחזקה לעצמי,, את ,עצמי האנוכי"

מתוך: לימוד הפא בוועידת הפא באטלנטה 2003:

שאלה: רק לאחר שטיפחתי לאורך זמן כזה הבנתי מהי ההחזקה הבסיסית שלי, שזה החזקה לעצמי.

המורה: "כן, לומר זאת בפשטות, זהו הגורם הבסיסי של יצורים חיים של העבר. בעבר, כאשר זה הגיע לזה, לכולכם היה את זה, ואנשים רבים באמת לא יכלו להבין זאת. כשכולכם משתפרים ביחד, זה כבר לא כזה בולט יותר."

ההחזקה לעצמי יש לה פנים רבות ומנוגדות : זיהיתי במחשבותיי החזקות של תחרותיות ומנטליות של מאבק, ומצד שני רצון לברוח מקונפליקטים, קושי לשאת סיטואציות עם מאמץ נפשי או פיזי, אנוכיות, קנאה, התפארות, פחד, אי רצון לשמוע ביקורת, רצון לשמוע שבחים, רצון להרוויח ולא להפסיד, רצון שיקשיבו לדעות שלי, חוסר סובלנות וחוסר חמלה למטפחים עמיתים וכו".

הרגשתי רע. הרגשתי מטפחת גרוע. כבר ראיתי את ההחזקות האלה בעבר, כבר ניקיתי וסילקתי אותם והנה הם עדיין כאן. זכרתי שהמורה אמר שהתכונה הבסיסית של הקוסמוס הישן היא אנוכיות. אמרתי למורה: "המורה אני לא רוצה את זה יותר." יש לי רצון חזק וכֵּן לסלק את ההחזקה לחלוטין עד החומר המיקרוסקופי ביותר, עד הסוף!"

מתוך: לימוד הפא בסן-פרנציסקו בשנת 2005:

תלמיד: זיהיתי בעצמי החזקות כמו יהירות וקנאה, אז מדוע לא הצלחתי להיפטר מהן אפילו לאחר זמן ממושך?

המאסטר: "אם באמת תתייחס לדברים האלו ברצינות שכזו, תוכל לרסן אותם. אז תוכל להחליש אותם ובהדרגה להיפטר מהם לחלוטין. אם זה מקרה שבו אתה מודע לזה ומרגיש מודאג בקשר לזה אבל בפועל אתה לא באמת מרסן ומדכא את זה, אז למעשה לא התקדמת מעבר לפעילות המנטלית הזו של לראות ולהרגיש משהו, אבל לא נקטת בשום פעולה לדכא את הדבר הזה. במילים אחרות, רק חשבת על זה, אבל לא באמת טיפחת ולא יישמת את זה בפועל. מצב אחר הוא שאתה אולי אומר: "טיפחתי בכל לבי ועשיתי את זה באמצעות מעשים קונקרטיים, אולם [הבעיה] הזו עדיין מתרחשת". זה [קורה] משום שדברים שהתפתחו במשך תקופת זמן ארוכה הופרדו לשכבות על ידי גורמים שנדחסו למטה לכאן על ידי ישויות מהקוסמוס הישן. אז בכל פעם שפורצים דרך שכבה, השכבה הזו מסולקת; אז פורצים דרך שכבה אחרת והיא מסולקת; ואז פורצים דרך עוד שכבה והיא מסולקת. באופן זה הם ייחלשו יותר ויותר, ויהיו פחות ופחות מהם. הם לא יסולקו כולם בבת אחת, וזה מה שגורם לך להתנסות [בהרגשה שיש לך]. אותו הדבר חל על החזקות אנושיות רבות אחרות, אותו הדבר קורה אִתן."

ידעתי שחומרים האלה הם לא חלק מאני האמתי שלי. בגלל שהשדה שלי לא טהור האלמנטים של הכוחות הישנים מצליחים לפלוש לשדה שלי עם החומרים האלה ולדוג אותי במחשבותיי. הם שותלים לי מחשבה אחת קטנטנה ואם אני לא עומדת על המשמר, אם הג'ו-יואן-שן שלי לא חזק אני נתפסת על המחשבה הזאת ומתחילה לפתח אותה. זה דומה לכדור שלג. אני יכולה לעצור את הפיתוח של המחשבה שמכילה בתוכה חומרים של החזקה אחרי שלוש, ארבע או חמש מחשבות נוספות. בסוף אני עוצרת כי אני מזהה שזה לא מחשבה של מטפח אך כבר הספקתי לחשוב שלוש או חמש מחשבות בנושא וליצור ולחזק את החומרים של ההחזקות. לחזק את הכוחות הישנים.

מתוך: ללמד את הפא בוועידה בשיקאגו ב-2004:

"אתם יודעים, מדוע זה כך שהרבה דברים, הרבה החזקות, לא יכולות להיות מוסרות סתם כך? מדוע זה כה קשה? תמיד אמרתי לכם שחלקיקים מרכיבים חלקיקים, רמה אחר רמה, כל הדרך מהמיקרוקוסמוס עד לחומר של פני השטח. אם הייתם מסתכלים בתוך המיקרוקוסמוס המאוד מאוד זעיר בחומר שנוצר על ידי הדבר שבו מחזיקה המחשבה שלכם, [תראו ש] אלה הרים, הרים עצומים, עשויים מסלע קשה דמוי גרניט, וברגע שהם נוצרים לבן אנוש פשוט אין שום דרך להסיר אותם."

אני מסלקת את העצמי ממחשבותיי. משתדלת לבדוק כל מחשבה שנכנסת, מה היא מכילה? אם היא מכילה החזקה הכי חשוב לסלק אותה מיד, לא להמשיך לחשוב אותה ולהחליף אותה במחשבה מרמה יותר גבוהה, במחשבה נכונה המבוססת על אמת, חמלה וסובלנות.

למרות הבלגן במחשבה שלי הבנתי מההתחלה שהדבר הנכון שצריך לעשות זה שבנוסף לתיאום של התערוכה "האמנות של ג'ן, שן, רן" עליי לקחת חלק פעיל במגזין.

חשבתי על העיתון. עבדתי בו שנתיים ועדיין הרגשתי קשר חזק אליו. חשבתי שכשהעיתון יהיה איתן נוכל להתחיל לחשוב על להביא את ה-Shen Yun לארץ. החלטתי שצריך לתת יומיים עבודה בשבוע לטובת המגזין. אך לא רציתי לקבל החלטה לבד. היה לי חשוב לשמוע את הצוות של התערוכה בנושא ולדבר עם עוד מטפחים. התחיל סבב שיחות. גם בפגישה שבועית של הצוות התערוכה בסוננט דיברנו על זה. כל בנות הצוות אמרו מה דעתן בעניין.

היו דעות שונות: מטפחת אחת אמרה שאני לא יכולה לזנוח את התערוכה, זה יהיה לא אחראי מצדי. גם ככה אנחנו לא מספיקים כל מה שמתכננים אז שמישהו אחר יעזור לעיתון לא אני. עוד מישהי אמרה שלפי דעתה זה לא יהיה נורא אם נסגור את התערוכה לכמה חודשים, נשים אותה במחסן ונלך לעזור למגזין עד שיעבור המשבר. רוב הבנות חשבו שחייבים לעשות את שני הדברים. גם אני חשבתי ככה.

באותם ימים מצב המחשבה, מצב הטיפוח שלי השתקף במצב של התערוכה. הוא היה לא משהו. היה אמצע אפריל, הצגנו בתאטרון היהלום ברמת גן והיינו אמורים להציג שם עד סוף החודש. תערוכה הבא שנקבעה הייתה אמורה להיות רק ב-2016. לא היו תערוכות בעתיד הקרוב. מכוון שעדיין לא הייתה תוכנית מסודרת איך לעזור לעיתון התחלתי לעבוד במרץ ולחפש מקומות חדשים לתערוכה.

התחלתי לעבוד והתחילו לקרות דברים. דבר ראשון שקרה זה שהמחשב שלי הפסיק לעבוד. זה היה פסח ולקח 3 שבועות עד שקיבלתי מחשב חדש. בינתיים עבדתי על 2 מחשבים אחרים אחד ישן ואיטי ואחד של בעלי שנתן לי לעבוד עליו לפעמים ועל הטלפון שלי. על כל אחד יכולתי לעשות משהו מסוים שלא יכולתי לעשות על אחר אז שילוב של שלושתם עשה את העבודה. זה לא היה פשוט ולקח זמן אך המשכתי לעבוד. זה לא יכל לשבור אותי. פשוט החלטתי להצליח.

פתאום התקשרו מתאטרון היהלום ואמרו שנוכל להמשיך להציג את התערוכה חודש נוסף וללא תשלום. זה היה נס, כי כשסגרתי אִתם לאפריל ביקשתי להעריך את תקופת הצגה של התערוכה וסירבו לי. הייתה אמורה להיות תערוכה אחרת ישר אחרינו ופתאום הם מזמינים אותנו להישאר. הבנתי שזה מורה שלנו מעודד אותנו ונותן רוח גבית.

בגלל שהיה פסח הילדים היו בבית אז עבדתי בלילות. לילה אחד שלחתי עשרות של מיילים על התערוכה למדיות שונות בארץ. אחרי כמה ימים התקשרו מתוכנית "יצירה מקומית" בערוץ 2 ואמרו שרוצים לראיין אותנו. הצילומים היו צריכים להיות עוד שבוע וחצי והתוכנית תשודר בסוף מאי או תחילת יוני. הבנתי שאנחנו צריכים לנצל את החשיפה הרבה של התוכנית ולפרסם את התערוכות הבאות לפחות חודשיים קדימה אך עדיין לא היה לנו מה לפרסם. פשוט היינו חייבים למצוא תוך שבוע וחצי מקומות לחודשיים הבאים! האמת לא התרגשתי, הבנתי שאם זה מה שקורה מורה כבר סידר לנו מקום. צריך רק להגיע אליו מהר. כבר היו כמה על הכוונת בניהם תאטרון עכו.

בלילה אחד קרה לי דבר מיוחד. התעוררתי בפתאומיות. אפילו לא התעוררתי אלא פקחתי עיניים והייתי דרוכה מאוד וערנית כאילו לא ישנתי לפני שניה. אני חושבת שאפילו ישבתי במיטה. ראיתי מולי חלק מתמונה של התערוכה "דמעות של אבל ושמחה" המאתרת את יום הדין. האנשים הטובים ואלה שמטפחים הצילו עולים לשמים. הרעים ואלה שלא הספקנו או הצלחנו להציל נופלים לגיהינום, למוות סופי ביותר, לשער של אין-חיים. הייתה לי הרגשה של להתלבש מהר מהר ולרוץ להציל אותם, הם היו כאילו בבית הסמוך, שכנים שלי, והשתוללה שם אש. היה נדמה לי שאני שומעת צעקות וכאב לי בפנים. זה היה עניין של דקות עד שכולם היו מתים. הבנתי שזה דחוף ביותר. אני חייבת לרוץ להציל חיים.

בלוס אנג'לס 2013 המאסטר מלמד:

"הכול עומד להגיע לסוף, ואתם ראיתם את זה. מה שקורה על כדור הארץ הוא השתקפות התואמת את מה שקורה בקוסמוס. יותר ויותר היושר והצדק גוברים, בעוד שהדברים הרעים שוקעים. זה אפילו הגיע לשלב שבו אלו שלקחו חלק ישיר ברדיפה של תלמידי הדאפא חיים במצב של פחד וחרדה תמידיים, אותו פחד מתמיד שהם בעבר גרמו לתלמידי הדאפא. זה מה שהם סובלים עכשיו. אז, כשהגענו לשלב הזה, רק חישבו על כך: כמה עוד נותר מהמסע? באמת לא נותר הרבה מהדרך שבה תלמידי הדאפא מצילים ישויות חיות ומשלימים את המשימות שלהם."

באותו שבוע נסגרה תערוכה בעכו לחודשיים. ותוך כמה שבועות עוד 3 מקומות נוספים, ביניהם ת"א לתקופה של 3 חודשים.

התפקיד החדש בעיתון

בינתיים בעיתון ביקשו ממטפחים להגיד לאיזה תפקיד הם חושבים לצוות את עצמם מרשימת התפקידים. אני חשבתי על לחזור למכירת מנויים כי זה מה שעשיתי לפני כן. אך יחד עם זאת הייתה לי מחשבה נוספת יותר פתוחה. חשבתי על לזרום באופן טבעי בלי להכניס את הרצון שלי, לראות מה התכנון של המורה לגבי, איזה תפקיד המורה מתכנן לי. אז אמרתי לעיתון שאני נותנת יומיים ושהם יחליטו מה הם הכי צריכים.

מתוך הרצאת פא בוועידת הפא באמריקה המערבית:

"כל ישות חיה ביקום הזה שמתעוררת אל הפא שלה, אל עקרונות הפא שלה ואל סטטוס הפרי שלה – לא משנה באיזו רמה – צריכה לעבור מבחן קשה ואמתי. זה כדי לקבוע אם מה שהיא התעוררה אליו והבינה יכול להתקיים ביקום הזה, וזה מבסס את המוסריות האדירה שלה."

המבחן בא במחשבה. ההחזקה לעצמי התעוררה. התחלתי לחשוב: "ומה אם יגידו לך עכשיו ללכת למכור מנויים בחוץ בדוכן? לעמוד באמצע הרחוב, לרוץ אחרי האנשים, לשכנע, להתחנן שיקנו מנוי?" פתאום זה לא היה נראה לי למרות שפעם עשיתי זאת ללא בעיה. "אין לי כוח לאמצע הרחוב רק בטלפון יש לי כוח. ומה אם הם יבקשו ממני לנקות את המשרד? תירגעי זה לא יקרה הרי יש לך הרבה יכולות, את יכולה להציל ישויות חיות בתפקיד יותר טוב מאשר ניקיון של המשרד. אולי בכל זאת אבקש מאפוק טיימס לחזור למנויים?" הסתכלתי על המחשבות המצחיקות האלה שרצו לי בראש. הבנתי שזה שאני מרגיעה את עצמי, שלא אדרש לנקות את המשרד, כי יש לי יכולות וכו', זאת ההחזקה שמרגיעה אותי. החזקה לעצמי, החזקה של אגו והתפארות. בסוף אמרתי לעצמי: "את תעשי מה שהמורה יגיד לך ואם זה לנקות את המשרד אז את תנקי את המשרד, כי זה מה שאת צריכה לעשות ואת תטפחי תוך כדי הניקיון.

התפקיד שקיבלתי היה מותאם ליכולות שלי ואִפשר לי לעשות את שני הדברים התערוכה והעיתון במגביל ללא שינוי של השגרה שלי, ללא הגדרת שעות וימים. ואני עדיין ממשיכה. תפקידי למצוא כנסים, תערוכות מקצועיות, פסטיבלים, ירידים שמתאימים לעיתון מבחינת הקהל, לקשור אִתם קשר ותמורת הפרסום באתר של המגזין להציב דוכן למכירת מנויים באירוע. מתגובות שמחות, מעודדות ואומרי תודה של צוות העיתון הבנתי שאני עוזרת בשני רבדים בו זמנית. אחד: מקדמת מכירת מנויים שהעיתון כל כך זקוק לו, ושני: בהיבט גוף האחד עוזרת לצוות של העיתון להרגיש שהם לא לבד במשבר הזה, שלעוד מטפחים אכפת והם מוכנים לצעוד קדימה ולעזור בפועל.

מתוך "לוּן יוּ":

"פוֹא פָא" הוא העמוק ביותר והוא המדע המיסטי והעל-טבעי ביותר בין כל התיאוריות שבעולם. כדי לפתוח את התחום הזה יש לשנות מהיסוד את השקפת האדם הרגיל, אחרת, המראה האמתי של היקום יישאר לנצח מיתוס של האנושות, ואנשים רגילים יזחלו לעד בתוך המסגרת המוגדרת על ידי הבורות שלהם עצמם."

אחרי 8 שנים של טיפוח אני מבינה יותר ויותר את המילים מ"לון יו" "לשנות מהיסוד את השקפת האדם הרגיל". אני מבינה יותר לעומק שהבדל בין אלוהי לאנושי טמון באמת במחשבה אחת בלבד. כשאני מצליחה להשתמש בכלי קסם שמורה נתן לנו "להסתכל פנימה" אני מתנסה ועדה לנסים שקורים, למציאות שמשתנה לאני המשתנה. אני מרגישה יותר קלה, יותר שקופה, יותר מזוככת ויותר איתנה וישרה. כתיבת ההתנסות הזאת העניקה לי אפשרות להתבונן פנימה בשקט ובאומץ, לעבור תהליך של ניקיון מהרדוד לעמוק מהחיצוני ולפנימי. זה הראה לי שהעולמות הפנימיים הם אין סופיים ושהמורה לא מגביל אותנו. התקדמתי בוויתור על האנושי.

תודה למטפחים העמיתים שהולכים איתי את הדרך, תומכים, משתפים, משקפים ועוזרים לי להתקדם. תודה למורה הכביר שלי שלמרות ההחזקות הרבות שעוד לא סילקתי לא מוותר עלי, מלמד ומעודד אותי להמשיך בעזרת הנסים של הפא.