להוקיר את הדרך ולהגיד תודה

שיתוף התנסות מוועידת פאלון דאפא השתיים עשרה לשיתוף התנסויות בישראל

ברכות מורה נכבד, ברכות תלמידים עמיתים,

לא פעם אני חווה מבחנים לראות מה באמת סדר העדיפויות שלי, ואני רואה איך בכל פעם שאני שמה את הפא במקום הראשון המורה מסדר את שאר הדברים ונוצרת הרמוניה.

זה כמו לשמור שווי משקל על חבל דק, כל הזמן לחפש את האיזון הפנימי כדי לא ליפול. כמו לשמור על שווי משקל על חבל דק שהולכים עליו כמה אנשים, כל הזמן לחפש את האיזון הפנימי עם החיצוני כדי שכולנו, כל גוף המתרגלים, לא ניפול.

לפני מספר חודשים נוספה לחיי מתנה נפלאה, שיצרה עבורי גם אתגר לא קטן: בחיי האישיים, במשימות הפרויקטים שאני שותפה בהם ובאופן הלימוד והתרגול שלי כמטפחת.

המתנה היא בתי הקטנה. זוהי ילדה רביעית במשפחה ולכן יש לי כבר ניסיון, אך תינוקת קטנה עדיין דורשת טיפול רב סביב השעון. כל התהליך של ההיריון, הלידה וההנקה השפיעו באופן ישיר על הגוף שלי.במובנים של עייפות, השמנה, הרזיה, הנקה,כאבים וכו'. זה הקשה על לימוד ותרגול בצורה מסודרת על פי הזמן ש"אני רוצה". כתוצאה מזה קצב העבודה שלי במשרד הואט.

אך בכל מהלך ההיריון וגם בתהליך הלידה עצמה הייתה לי מחשבה אחת ברורה: שיש לי משימות לביצוע בהצלת יצורים חיים, זהו תפקידי בממד הזה וזה בהחלט הדבר החשוב ביותר. כבר פעמים רבות ראיתי שברגע שהמחשבה שלנו היא עם הפא ולמען הצלת יצורים חיים המורה הופך דברים להרמוניים ולאפשריים. כך שפשוט החלטתי לזרום עם המהלך הטבעי של הדברים ולא ליצור מחשבות מסובכות מדי. מטפחת עמיתה הציעה לבוא ולהיות עם התינוקת כך שיכולתי לחזור לעבוד על המשימות שלי בעיתון המנוהל על ידי תלמידי דאפא מיד לאחר הלידה. בנוסף, זה אפשר לי גם את הזמן לתת לגוף לנוח, לתרגל וללמוד את הפא.

הגוף הפיזי שלי חזר לעצמו די במהירות לאחר הלידה.

אני זוכרת שמספר שבועות לאחר הלידה ישבתי יום אחד במיטתי ברגע של שקט. פתאום חשבתי איך זה שאני ישנה מעט שעות, קמה בלילה להיניק, מיד קמה בבוקר לארגן את הילדים למסגרות ואז עובדת. אבל אני לא עייפה כמו שהייתי עם הילדים האחרים בשנים הקודמות. בנוסף, אני לא מרגישה לחץ כל כך גדול ועדיין מוצאת זמן ללמוד ותרגול, לא כמו שהייתי רוצה, אך עדיין יש לי את הסביבה לכך. פתאום הבנתי שהמורה דואג לי, שהמורה עוזר לי בכך שהוא דאג שתהיה לי סביבה שתעזור ותתמוך בי כדי שאני אוכל לעשות את הדברים שאני צריכה לעשות. וואו! לי הייתה מחשבה אחת של רצון לעזור למורה בתיקון הפא, רצון להציל יצורים חיים. ורק בשביל מחשבה כנה אחת המורה מסדר הכל, נותן הכל. אי אפשר לתאר במילים את הרגשת התודה שלי למורה.

עם זאת, הבנתי שבכל פעם יש מבחן כדי לבחון אם המטפח יכול לאמת את ההבנה הזאת או שיצא מהאיזון שהשיג. אם באותו הרגע המטפח יכול לעמוד במבחן להישאר עם מחשבה נכונה ומאוזן בלב אז הוא יוכל לזכות לפרוץ דברים ויזכה להציע הצלה ליותר אנשים. אסביר בדוגמה מהטיפוח שלי:

באמצע חודש מאי העיתון ערך אירוע אקסלוסיבי, כחלק מסדרת אירועים שהעיתון מארגן. כמפיקת האירוע המשימות לפני האירוע רבות וגם בדיוק הייתי לפני נסיעה לניו יורק שדרשה הכנות רבות, האירוע היה ליד ירושלים. בוקר אחד התארגנתי במהירות כדי לעלות לירושלים ולפגוש שם את הקייטרינג לקראת האירוע. זה ספק חדש שלא עבדתי איתו לפני כן והפגישה הייתה חשובה מאד. בנוסף, הייתי צריכה לפגוש נותן חסות גדול במקום. באותו בוקר קיבלתי טלפון שנותן החסות לא יכול להגיע ושהוא נאלץ לדחות את הפגישה למועד אחר. זה הוריד לי מאד את המורל, אני לא אוהבת שינויים והתאכזבתי שהפגישה נדחתה. החלטתי לצאת לדרך בכל מקרה כדי להיפגש עם הקייטרינג.

כאשר הייתי בדרך, על הכביש המהיר לכיוון ירושלים, התקשרתי לעובד עמית בעיתון כדי לתאם איתו פגישה אחרת שיש לנו ביחד. הוא אמר לי "טוב, כשתבואי למשרד נדבר" אמרתי לו שהיום אני לא באה כי אני בדרך לירושלים. הוא אמר לי שקבענו פגישה עם מישהי לאותו בוקר ושאל האם אני לא זוכרת. אמרתי לו שהוא שאל אותי אם אני יכולה אבל מעולם לא חזר אלי עם תשובה שאכן נקבעה הפגישה. אמרתי שכבר קבעתי פגישה אחרת באותה שעה. אני לא יודעת מה עבר בראש שלי באותו רגע, אבל הרגשתי כבר קצת ייאוש מלנסות לדבוק בתוכנית שלי. כל פעם שאני מנסה לקבוע תוכנית משנים לי אותה אז כבר נמאס לי להיות קשורה לתוכניות שלי. אז השבתי לו שאני אשנה שוב את התוכניות שלי ואבוא למשרד. התקשרתי לקייטרינג ובקשתי שנקבע מועד אחר. פניתי לכביש לכיוון תל אביב ובאופן מוזר ה"ווייז" הראה לי שאני מגיעה בשעה המדויקת לפגישה במשרד.

הפגישה במשרד הייתה עם בחורה נחמדה שלא הכרתי קודם שביקשה להיפגש איתנו כדי להציע לנו שיתוף פעולה. חשוב לציין שיש רבים מאד כאלה שרוצים לעשות שיתופי פעולה עם העיתון ופעמים רבות מתברר שזה סתם בזבוז זמן והם בסך הכל מנסים לקבל פרסום חינם דרך כתבה. אך אני מנסה להיות פתוחה ולהיפגש עם כולם או לפחות לדבר איתם כדי להבהיר את האמת. אותה בחורה סיפרה לנו על יוזמה שלה לערב הרצאות איכותי בנושא כלכלה. זיהיתי שיכול להיות לדבר פוטנציאל עצום. היא אמרה שהיא פנתה אלינו ראשונים כי היא מאד אוהבת את העיתון. כך קבענו שהעיתון יהיה נותן חסות מדיה לאירוע שלהם. בסופו של דבר האירוע היה אחד האירועים המבוקשים שהיו פה לאחרונה. היו המון אנשים חשובים באירוע. העורך הראשי של העיתון היה הנואם הראשון, נציגות מטעם העיתון היו בכניסה לדבר עם כל האורחים, אני עליתי לבמה כדי להציג את העיתון. השם של העיתון הוזכר פעמים רבות על הבמה במהלך האירוע.

כשאני חושבת אחורה על המצב באותו יום, כאשר עוד לפני שיצאתי מהבית השתנו לי התוכניות, ביטלו לי פגישה ברגע האחרון והייתי על סף דמעות. מזה עברתי למצב שבכל זאת נסעתי ואז באוטו שוב היה מבחן, שהביא לשינוי נוסף בכיוון הנסיעה כי הצלחתי להבחין שזה מבחן. ברגע שהתגברתי על ההחזקה העצומה שלי ל"תכניות שלי" יכולתי לפרוץ לרמה נוספת ולעזור בהצעת הצלה לעוד יצורים חיים.

באירועים שהעיתון עורך ואני מפיקה יש תמיד המון מבחנים עבורי. באחד האירועים כשעה לפני תחילת האירוע התקשר אליי מנהל המקום ואמר לי שהוא סוגר את החלק החיצוני של האולם, זה שבו היה אמור להתחיל האירוע, כי יש סופת רוחות מאד חזקה. אחרי טיפוח של השקטת הלב, שיתוף המתרגלים בקבוצה ושליחת מחשבות נכונות של קבוצת המטפחים, הרוח נרגעה לגמרי והכל התנהל כמתוכנן. באירוע אחר פתאום היה גשם. בכל פעם יש מבחן אחר. תמיד אני מרגישה שזה משהו שצריך להתייחס אליו עם מחשבות נכונות וכוחות על טבעיים.

באירוע האחרון שקיימנו היו כל מיני הפרעות שגרמו לכך שלא נרשמו אנשים לאירוע. גם כאן הייתה לי הבנה שזה מבחן אבל הרגשתי שהפעם זה גדול ממני, ושוב אותה הרגשה של לחץ גדול שררה עלי. בשיתוף עם מטפח עמית הוא הציע לי לכתוב ולשתף את הקבוצה. לאחר האימייל שנשלח לקבוצה החלה פתאום ההרשמה להיפתח והמון דברים טובים החלו לקרות  ייתכן שמה שעזר להרשמה להיפתח זה גם דברים על פני השטח כמו ששינינו את ההזמנה הן במסר השיווקי והן בעיצוב. ברמה של הבנה מהפא ייתכן שזה היה רק מבחן שבא להזיז לי את הלב, אבל ברגע שהשקטתי את הלב אמרתי שמה שחשוב הוא להציל יצוריים חיים ושזאת הסיבה שאנשים צריכים להגיע.  כבר ויתרתי על החשש לכישלון אישי או אפילו מקצועי, וההחזקה כבר לא יכלה להתבטא אפילו במסווה של "כישלון של העיתון ולא אישי" שזה עדיין החזקה. אז יחד הדברים נפתחו. חשוב לעשות דברים גם בארצי וגם בשמימי, כל אחד לבד זה לא עובד. בנוסף, השיתופים השונים שעלו בהתכתבות עזרו לי לחזק את המחשבה הנכונה. כאשר שמתי מול עיני רק את ההצלה של יצורים חיים, כל שאר הדברים התגמדו והסתדרו. כך הלב שלי יכל להישאר רגוע. והדברים השונים שקרו נשארו בפרופורציות.

על אף הקושי הגדול שהיה בליבי, מיד אחרי שכתבתי את האימייל למטפחים לעזרה הייתי עדיין צריכה ללכת לפגישה עם נותן החסות לאירוע. הבנתי שזה מבחן ושאני צריכה פשוט להרים את עצמי ולהמשיך לצעוד עם מחשבה אחת של להציל יצורים חיים. נסעתי לפגישה והגעתי קצת זמן לפני מועד הפגישה.

בינתיים הסתובבתי בחנות ליד מקום המפגש. פתאום ראיתי פסל של ראש של בודהה. הפסל היה עתיק מאד. אני מאד אוהבת לדבר עם פסלים כאלה עתיקים כי תמיד יש בתוכם ישויות מאד מעניינות. הסתכלתי עמוק לעיני הבודהא. שקט עמוק היה בו. אוי כמה אני רוצה את השקט הזה. אוי כמה אשמח לשבת לי במערה ולטפח. כמה שלווה יש בו. גם הפסל הסתכל לתוך עיניי. וכל אשר הוא רצה זה להיות במקומי. המסר שעבר היה משהו כמו: "אני תקוע פה ולא יכול להתקדם. אבל את יכולה להציל יצורים חיים, לעזור למאסטר בתקופת תיקון הפא, הייתי עושה הכל כדי להחליף איתך מקום".

מיד התיישר ליבי ונזכרתי בייעוד האמיתי שלי.

ב"לימוד הפא בוועידת הפא של 2010 בניו יורק" המאסטר מלמד:

" אף על פי שאנשים רבים בהיסטוריה עשו טיפוח, אף אחד למעשה לא הצליח בכך. כפי שהסברתי בעבר, זה תמיד היה הפו-יואן-שן [שהצליח], בעוד שהג'ו-יואן-שן של האדם המשיך להתגלגל בעולם האנושי. וזה נכון לגוף האנושי של שאקיאמוני, לאו דזה וישוע, כולם הם עכשיו בין תלמידי הדאפא. המוסריות האדירה שהם צברו תספיק בשבילם כדי להגיע לשלמות, וזה נכון גם בנוגע לתלמידי דאפא אחרים – זה מספיק והותר בשבילם כדי להגיע לשלמות – ולכן אמרתי שהשלמות שלכם אינה שאלה. מה שהוא כן שאלה הוא [הגשמת] המשימה העצומה של הצלת ישויות חיות. רק השאלה הזו של ההצלחה שלכם להגשים את המשימה הזו היא הנחשבת כקריטית. ההשלמה האישית שלך אינה המטרה. כבר הקמת את המוסריות האדירה שלך בעבר, ועל סמך דברים אלו אתה ראוי להיות תלמיד דאפא."

הפגישה עם הנציגה של נותן החסות התנהלה באווירה חברית וטובה מאוד. בסוף הפגישה התחלתי לספר לה על העיתון ועל אמנות יפה ועל הדאפא. היא סיפרה שהיא מכירה את תערוכת האמנויות ג'ן-שן-רן ושהם ביקשו להציג במקום שהיא קשורה אליו. גיליתי גם שהיא מקושרת לעירייה גדולה בארץ ולאחר השיחה שלנו היא החלה לדבר על קיום יום שכולו מוקדש לפעילויות של פאלון דאפא ועל מקומות נוספים שהיא יכולה לקשר את העיתון.

במהלך השיחה קיבלתי טלפון ממנכ"ל האפוק טיימס. אמרתי שאני בפגישה ושאלתי אם זה חשוב. הוא  אמר לי, יש חדשות טובות בקשר לאירוע, כבר אין צורך לדאוג. עניתי לו שאני גם בפגישה טובה ואני כבר לא דואגת.

הדבר היה כל כך מדהים, השילוב של שיתוף פעולה בין מטפחים והמחשבות הנכונות של כולנו יחד. בנוסף הבחירה שלי כל פעם מחדש כמטפחת לבחור לעזור למאסטר בתיקון הפא, זו בחירה שיש לעשות בכל רגע מחדש. רק אז פני השטח מתחילים להשתנות גם כן.

בוועידת הפא ב- 2007  המאסטר אומר:

״אז אלו ישויות יש להוקיר במהלך תקופת תיקון הפא, הנקודה הקריטית הזו בהיסטוריה? אלו עם בטחון מלא בדאפא הפועלים בהתאמה; חיים אלו הם יקרי ערך."

ובהמשך:

"כל מה שאתם עושים הוא לטובת האנשים בעולם הזה. זה נראה כאילו שאנחנו מחפשים עזרה מאנשים, כאשר למעשה אנחנו מצילים אותם. זה לא משנה אם זה לחפש עזרה במימון, כוח אדם, או עזרה חומרית, הבהרת העובדות לממשלות בארצות שונות, יצירת קשר עם קבוצות אזרחיות בחברה, או תקשורת עם מגזרים אחרים של החברה, שום דבר מאלו הוא לא למען תועלת הפאלון גונג, וגם לא בשביל הטיפוח שלכם עצמכם. לאלו אין שום קשר למה שעושה אדם בטיפוח. כל אלו הם בשביל להציל אנשים. כאשר אתם באים במגע עם אנשים, זה הרגע בו אתם מצילים אותם. כאשר אנשים מביעים תמיכה לאחר שהאמת הובהרה להם, הודות להבהרת העובדות שלכם, זוהי הצלת אנשים, וההשפעה החיובית שהם מהווים אחרי שהם מגיעים להבנת האמת היא גם כן בשביל להציל אנשים. במילים אחרות, אחרי שאנשים רגילים מצליחים להבין דברים ומסוגלים להציע תמיכה, האפקט של תמיכה כזו יכול בעצמו להציל אנשים."

בתוך המערבולת של להספיק את כל המטלות, תחושת הלחץ הזאת חוזרת כל פעם שאני נתקלת בדרגת קושי נוספת. וכל פעם אני צריכה להבין שזה מבחן ולהיזכר בסדרי העדיפויות הנכונים.

באחד מאותם הבקרים שבו  ליבי היה כבד מאד עם אותה הרגשה של לחץ, התקשרתי לדבר עם עמית לטיפוח ולעבודה. בהתחלה הוא ענה בקוצר רוח ואמר בטון די עצבני שכרגע לא מתאים לו לדבר וניתק. אחר כך הוא חזר אלי. רציתי לשתף אותו בקושי שלי וחשבתי שאולי הוא יכול לעזור לרומם את רוחי. אמרתי לו שאני לא יודעת מה עליי לעשות ושאולי אם כולם כל כך עמוסים ולחוצים, אולי אני אוותר על כמה דברים שאני עושה וגם אצא למכור מנויים. הוא בעצבים ענה לי "מה בכלל את עושה?" זה היה עבורי כמו אגרוף בבטן. פתאום הוא קלט את עצמו והתחיל להתנצל ולומר שלא לזה התכוון. הוא סיפר איך בבוקר קיבל שיחה מעובדת אחרת שההתנהלות שלה לא הייתה נכונה וזה מאד הכעיס אותו. בנוסף עובדת אחרת שהייתה אמורה להגיע למשרד נתקעה בגלל תקלה שקרתה לה ועכשיו חצי בוקר מתבזבז לו על כך. ושאני הייתי בדרכו ולכן בטעות קיבלתי את האנרגיה הזאת. אני לא כעסתי עליו והבנתי אותו אבל התחושה של המכה בבטן הייתה עדיין אצלי. והדבר הזה השאיר אותי עם הרגשה ממש קשה ולא נעימה.

לעבוד בעיתון יכול להיות דבר מאד לא פשוט, במשך שנים אני נדרשתי לדחוף קדימה להאמין מעבר למה שעיניי רואות. לרוב כולם כל כך עמוסים שמה שמתבטא החוצה זה בעיקר ביקורת. למרות שבזמן האחרון יש בצוות העיתון אווירה של תמיכה אחד בשני והערכה אחד כלפי השני. לא פעם אני מרגישה תסכול רב. אין הרבה כלים, המשאבים שלנו מאד מצומצמים, נדרש לוותר על הרבה רק כדי להיות עובד בעיתון ויש מעט מאד הערכה. וכמובן יש ימים שאני מרגישה בהם חסרת יכולת וחסר לי אמונה בעצמי שאני באמת תורמת למערכת. הרבה פעמים גם בדברים טובים שאני רואה שהצלחתי לעשות אני עדיין רואה את הפער בין מה שהיה יכול להיות לבין מה שבאמת נעשה בפועל.

בבוקר כזה של הרגשה עצמית ירודה, כשחיפשתי לשאוב את התמיכה ממתרגל אחר במקום מההבנה שלי מהפא אותו מטפח אמר לי בדיוק את ההחזקה שלי בפנים. ולכן זה היה כמו אגרוף בבטן. וכמובן זה ש"בטעות" הייתי בדרכו לא היה טעות בכלל כמובן שזה היה בשבילי לבדוק שוב למה אני עושה את מה שאני עושה ולוותר על החזקה שלי להערכה ולתמיכה אנושית.

מתוך הרצאה רביעית, הפיכה של הקארמה, "ג'ואן פאלון":

"מובן שהצורה שבה הקארמה נהפכת אינה לגמרי כמו מה שתיארתי עכשיו. זה יכול להתבטא בתחומים אחרים. זה יכול לקרות בחברה או בבית. אדם יכול להיתקל בצרות בזמן שהולכים ברחוב או בסביבה חברתית אחרת. צריך לגרום לך לוותר על כל ההחזקות שאינך יכול לוותר עליהן בין אנשים רגילים. כל ההחזקות האלה, כל עוד יש לך אותן, צריכות להיות מסולקות בסביבות שונות. יגרמו לך למעוד וכך תתעורר אל הטאו. באופן זה אדם עובר את הטיפוח-תרגול."

במקום הזה שבו הייתי, ישר השדים מתחילים להגיד, "בשביל מה את צריכה את זה? תעזבי, לא מעריכים אותך", או שהשדים מחפשים "עוזרים" שיחפשו עבורם מישהו אחר בשביל להעביר לו את ה"מכה בבטן" כך שהאנרגיה השלילית הזו תמשיך להסתובב בין מטפחים. הצלחתי לראות שאם לא אנקה את זה ממני אז אני עלולה להעביר את הדבר הזה לאדם הראשון שאפגוש בלי לשים לב אפילו. מין כעס שעובר מאחד לשני. החלטתי שאני מתקשרת לאותו מתרגל ומשתפת אותו. סיפרתי לו בכנות איך המילים הקטנות בין השורות שהוא אמר גרמו לי להרגיש ואיך עכשיו קשה לי. הוספתי שאני מבינה שיש לו קושי. הייתה לי מחשבה שאם אנחנו חושפים את השרשרת הזאת וננתק אותה יחד אז היא כבר לא תעבור לעוד אנשים וכך נוכל להיפטר ממנה.

וכך באמת קרה ביני ובין אותו מטפח, אני מאמינה שעם תקשורת כזו, החומר הדביק והשחור שלפעמים עובר הלאה ומעורר צרות יכול להתפוגג מכולנו.

אני רוצה לסיים בקטע קצר מהפא, שמזכיר לי כמה דברים. 1. כמה הייתי אומללה לפני שקיבלתי את הפא. 2. כמה חיפשתי שנים על גבי שנים בכל העולם את הפא  3.כמה בת מזל אני שיש לי את הפא , ו-4. כמה הטיפוח תלוי רק בי, ואם אני לא אבחר להיות מטפחת בכל רגע מחדש אז כל שאר הנקודות לא שוות כלום.

מתוך הרצאה שמינית:

"בקהילת המטפחים שלנו יש לא מעט אנשים שתמיד רצו לטפח ולתרגל לקראת רמות גבוהות. הם הלכו לכל מקום לחפש את הפא ובזבזו לא מעט כסף. הם לא מצאו מאסטרים ידועים אחרי שהיו בכל הארץ. להיות ידוע זה לא בהכרח להיות יודע. בסופו של דבר האנשים האלה נסעו הלוך ושוב, בזבזו כסף רב ומאמצים רבים ולא השיגו דבר. היום חשפנו עבורכם את השיטה הטובה כל כך. אני כבר הגשתי לך אותה בשתי ידיי, הבאתי אותה עד לפתח דלתך. זה תלוי בך אם תוכל לטפח ולתרגל ואם תצליח."

תודה למאסטר ולמתרגלים.