הרהורים על מתרגלים שנפטרו לאחרונה

(Minghui.org)

בעת שחשבתי לכתוב את המאמר הזה נתקלתי בצרות רבות ובכלל זה בקארמת מחלה. הבנתי שהכוחות הישנים ניסו כמיטבם להרוס את הביטחון העצמי שלי.

איני טוב בהקלדה והמאמר הזה מקיף נושאים רבים. נדרשה ממני מחויבות להשקעה משמעותית של זמן ואנרגיה. אבל כשעמדתי בפני הקשיים נזכרתי במאמר קודם שכתבתי ושהתפרסם באתר מינג-הווי, הבנתי שהמאסטר מעודד אותי ומחזק את מחשבותיי הנכונות כדי להתגבר על ההפרעות. כנראה בממדים האחרים התרחש מאבק עז בין הטוב לרוע.

הכוחות הישנים מנצלים את כל הפרצות: שלושה מתאמים מקומיים נרדפו

מתרגלת א' היא מתאמת במחוז שלנו המחזיקה בתפקידה עוד מלפני שהרדיפה החלה וזכתה להערכתם של המתרגלים במחוז.

היא נכלאה פעמיים במחנה עבודה ובבית כלא. במהלך הרדיפה היא ניצלה כל הזדמנות כדי להבהיר את האמת והצליחה להציל אנשים רבים. היא אף פעם לא הפסיקה ללמוד את הפא ולתרגל, היא שיננה בעל פה את הספר "ג'ואן פאלון". אחרי ששוחררה חידשה את מחויבותה כמתאמת באזור שלה והקדישה את כל מאמציה לפרויקטים של דאפא. אולם בקיץ האחרון היא נעצרה שוב באופן בלתי חוקי זו הפעם השלישית ומאז היא מוחזקת במעצר.

באופן דומה מתאמת (מתרגלת ב') בעיר אחרת שימשה בהתנדבות כסייעת באתר התרגול המקומי עוד לפני שהרדיפה החלה בשנת 1999. היא הייתה מסורה מאוד לדאפא ותרמה רבות מכספה לפרויקטים של דאפא. היא למדה בשקדנות את הפא, תרגלה ושלחה מחשבות נכונות חזקות מדי יום. כמו כן שיננה בעל פה את הספר "ג'ואן פאלון" חמש פעמים. במהלך השנה האחרונה הופיעה אצלה קארמת מחלה. אף על פי שמצבה השתפר היא לא חזרה ב-100 אחוז לאיתנה, וזה גרם לספקות בקרב האנשים שהכירו אותה.

מתרגלת ג' מעיר אחרת השתתפה בשלושה סמינרים של מאסטר בין השנים 1992 עד 1994, גם בעלה ובנה באו להקשיב לחלק מהרצאותיו של מאסטר. באותו הזמן בנה סבל ממחלה סופנית. הרופאים אמרו נואש, אבל כשהחל לתרגל בפאלון גונג הוא הבריא באורח פלא לאחר ימים ספורים.

מתרגלת ג' הייתה אישה מוכשרת מאוד והשיגה הישגים רבים בחייה, היא הייתה מסורה מאוד לדאפא. היו שסברו ש-80 אחוז מהמתרגלים באזור שלנו התוודעו לדאפא דרכה וכמעט כל אחד שם הכיר את שמה. בוקר אחד בסוף ינואר האחרון היא נפטרה, על אף מאמציהם של המתרגלים להחזיקה בחיים.

עלינו להכיר בכך שאלו הן הפרעות ורדיפה של הכוחות הישנים. בצומת הקריטית הזאת, כשתיקון הפא שועט קדימה ביתר מהירות ותיקון הפא של העולם האנושי עומד להתרחש, הכוחות הישנים ממשיכים לפקוח עלינו עין מקרוב ואסור לנו אף פעם להרפות בטיפוח.

לשחרר את האני ולחפש פנימה

למותה הבלתי צפוי של מתרגלת ג' היו השלכות שליליות על המתרגלים העמיתים ועל האנשים שהכירו אותה, ולכלל המתרגלים היה חלק באחריות לכך. היו שחשבו שהיא השלימה את המשימה שלה והגיעה לשלמות המלאה. היו שחשבו שלמאסטר היו תוכניות אחרות עבורה. אחרים חשבו שהיא הלכה בנתיב שתכננו הכוחות הישנים.

היו שחשבו שיש לנו פרצות כקבוצה והכוחות הישנים ניצלו זאת, לכן עלינו קודם כל לחפש פנימה. היו שריכלו בסתר על המגרעות שלה. היו כאלה שחשבו שזה לא בסדר להאשים אותה ובמקום זאת עלינו לחפש פנימה, שזה חסר טעם מאחר שהיא כבר נפטרה ולהאשים אותה זה כמו להכיר בכוחות הישנים. לחלק היו ספקות לגבי הדאפא ואפילו איבדו את האמון בטיפוח שלהם עצמם.

התחילו עימותים לוהטים ונוצר פילוג בין המתרגלים.

באופן אישי אני חושבת שכל אחד צודק בדרכו שלו. אולם אני גם חושבת שיש להם תפיסה מוטעית, משום שקיבלו רק את החלקים בדאפא שמתאימים למושגים שלהם, במקום לטפח את עצמם ביציבות.

המאסטר אמר:

"עליכם גם להבין ש"טבעי" לא קיים ויש סיבות ל"הכרח". למעשה "טבעי" הוא הצדקה עצמית בחוסר אחריות של האנשים הרגילים כשהם לא מסוגלים לפרש את היקום, את החיים ואת התופעות החומריות. הם לא יכולים לדמיין מהי המהות של ה"טבעי" הזה. בגלל השפעת דרך המחשבה הזאת, אתם חושבים שכל הקשיים הם הכרחיים והם צריכים להיות כך, כך מפתחים גישה פסימית ופסיבית. לכן על הצד האנושי שלכם להבין את זה, ומה שיותר חשוב, הצד שקיבל את הפא צריך להיות ברור." ("יסודות להתקדמות במרץ", "הסבר הפא")

הבנתי שמקרי המוות של מתרגלים אינם תקריות בודדות. לחפש פנימה במהלך רדיפה אין פירושו להכיר ברדיפה של הכוחות הישנים. כששמעתי לראשונה על מותם, המחשבה הראשונה שלי הייתה לחפור עמוק פנימה ולזהות את האחריות שלי לבעיה. כשהמחשבה הזאת צצה, לקחתי את אחד מספרי הדאפא לקרוא, וזו הייתה ההרצאה "לימוד הפא בוועידה בקנדה" (טורונטו 1999):

"שאלה: אחד המתרגלים עובר מצוקות במשך תקופת זמן ארוכה ועדיין אינו יכול להתגבר עליהן. האם עלינו להצביע עליהן עבורו, או עלינו לאפשר לו להבין זאת בעצמו באמצעות לימוד הפא?

המאסטר: מאחר שגיליתם את הגורם שמנע ממנו לצעוד קדימה, מדוע אינכם יכולים לציין זאת בפניו? זו לא צריכה להיות בעיה אם אתם אומרים לו זאת בחמלה. האם זה משום שאתם קצת פוחדים שהוא יכעס עליכם? יתר על כן, האין העמדה הרעה של אותו אדם היא הזדמנות מושלמת עבורכם לטפח את עצמכם? אין זה משנה אם הוא אפילו לא הבין מה שאמרתם – האם לא צריך לוותר עלהרגש (צ'ינג) הזה של אדם רגיל? אם אתם רואים בעיה עליכם לומר לו." (תרגום זמני)

המשכתי לקרוא ונתקלתי בקטע הבא ("ללמד את הפא בוועידה בקנדה"):

"שאלה: כשאני רואה את ההחזקות של מתרגלים אחרים, אני חושב לעתים קרובות שהם יגיעו להבנה ויתקנו אותן בעצמם אחרי זמן מה. אך אם המצב מתמיד, האם זה יוכל ליצור השפעה שלילית על התקדמותם של כלל המתרגלים?

"המאסטר: אין לזה השפעה שלילית על הטיפוח של אנשים אחרים. זהו רק המצב האישי שלו. אבל אתן לכם דוגמה: כשהמאסטר רואה את ההחזקות של אדם, הוא חושף אותן בכוונה בשבילכם ומאפשר לכם לראות אותן, כדי שתוכלו להצביע עליהן לאותו אדם. האם אז תספרו לו עליהן? מאחר שכל אחד מכם מטפח ג'ן-שן-רן, עליכם להיות אנשים טובים בכל הנסיבות. אם אתם רואים את החסרים שלו ורואים מתי הוא אינו יכול לצעוד קדימה, מדוע לא להצביע עליהן בפניו בחמלה?" (תרגום זמני)

הפִּסקה הזאת מזהה בבירור את החזקה שלי. למדתי את ההרצאה הזאת פעמים רבות בעבר, אם כן איך זה שמעולם לא התייחסתי לכך ברצינות?

מיד הבנתי שהאנוכיות והרגשות שלי מנעו ממני להתמודד עם החסרות של מתרגלים אחרים. שמרתי על "יחסים טובים" עם מתרגלים אחרים מתוך רגשות אנושיים. הייתי מודעת להחזקות של מתרגלת ג', אבל אף פעם לא הייתי מסוגלת לשחרר את האני שלי ולהתייחס לבעיות שלה כאל בעיות שלי ולהפגין חמלה כלפיה.

כמו כן, ההחזקות של מתרגלים אינן האני האמיתי שלהם. לכן כאשר אנו מצביעים על ההחזקות של מתרגלים אחרים, איננו מתכוונים לאני האמיתי שלהם, וההתנגדות וחוסר ההבנה שלהם אינם מייצגים את האני האמיתי שלהם. זהו מושג אנושי כאשר אנו פוחדים מדחייה ומפירוש מוטעה וזוהי גם החזקה.

כל עוד הכוונה שלנו טהורה – להגיע להרמוניה עם אחרים ועם הגוף האחד שלנו – אנו משחררים את האני שלנו ונעשים אחראיים לפא ולמתרגלים אחרים במשך התהליך. אני חושבת שזה מה שמאסטר רוצה שנעשה.

כשמתמודדים עם מותם הפתאומי של מתרגלים, עלינו לחפש את הפרצות שלנו על ידי ההשוואה לפא. אם כולם ישפרו את השין-שינג שלהם במקום להתווכח ולהוכיח שהם צודקים, נוכל למנוע מדברים דומים לקרות, שזה גם להיות אחראים למתרגלים אחרים ולפא.

הסכנה באמונה עיוורת והתנשאות של אדם מעל הפא

פעלתי ביחד עם מתרגלות א' ומתרגלת ב' המוזכרות למעלה. הן דומות בכך ששתיהן הפגינו ביטחון עצמי רב ומתרגלים אחרים התייחסו אליהן כאל מודל לחיקוי.

העליתי זאת בפני מתרגלת א' והיא ציינה שרוב המתרגלים באזור שלה הם מבוגרים וחסרי השכלה, לכן לא הייתה לה ברירה אלא לקחת על עצמה עבודת דאפא רבה. היא גם החליטה בעצמה על כללים רבים כיצד לאמת את הדאפא. הרגשתי שזו סטייה מהפא, אבל היא טענה שלא הבנתי את המצב באזור המקומי הזה.

לא רציתי להביך את שתינו, לכן וויתרתי. כמה מתרגלים נוספים באזור גם הסכימו שהמתרגלים המבוגרים חסרי ההשכלה טיפחו בצורה עלובה ולכן הם זקוקים להנחיה (של מתרגלים בעלי השכלה). הרגשתי שזו בעיה רצינית מאוד, מיד לאחר מכן היא נעצרה. הרגשתי אשמה והאשמתי את עצמי שלא הייתי נחושה יותר וכעת כשאני משווה עצמי בהתאם לעקרונות הפא, אני מרגישה ממש אחראית.

כשלא יכלה יותר לסבול והייתה צריכה לכרוע על הרצפה כדי לתרגל את ארבעת התרגילים הראשונים, ביקשה מתרגלת ב' בכנות ממתרגלים אחרים לעזור לה לחפש פנימה.

מתרגלים אחרים אמרו שהיא מתנשאת מעל מתרגלים אחרים ומתייחסת לעבודת התיאום בדאפא כמו לעבודת בכירי ממשל רגילים בחברה. כשהעליתי זאת לדיון, היא כתבה את הדברים ויכולתי לומר שהיא באמת חיפשה פנימה.

אחרי שאני ומתרגלת נוספת עזרנו לה לשלוח מחשבות נכונות חזקות, ביקשנו ממנה לצאת מהמיטה, לעמוד ולתרגל את התרגילים ובאורח פלא היא הייתה מסוגלת לעשות זאת. היינו עדים ליופי שבחיפוש פנימה ובכוחה האדיר של הדאפא. המאסטר הוא כל יכול כל עוד הלבבות שלנו במקום הנכון. זה שולל את התכנונים של הכוחות הישנים. כולנו היינו אסירי תודה למאסטר.

פגשתי במתאמת ראשית מעיר אחרת. היא תרמה רבות לעבודת הדאפא והייתה מוכשרת מאוד. הבחנתי שהיא מסלסלת את שערה וצובעת אותו באדום, והרגשתי שכנראה היא לא למדה מספיק את הפא עקב היותה עסוקה בעבודת דאפא.

לאחר מפגש קצר בלבד, היה ברור שהיא מתנשאת מעל כולם ואוהבת לנהל אחרים. בשנה שעברה לפתע החלה לסבול מקארמת מחלה חמורה. הדמיון בין המקרים האלה היה שכולן היו מתאמות. כולן התנשאו מעל אחרים ובסופו של דבר כולן נרדפו.

מתרגלת ג' אמרה לעתים קרובות: "אני מוכנה לוותר על כל דבר אם זה יכול לעזור למתרגלים אחרים לשפר את עצמם כגוף אחד". זה מראה שלא רק שהיא מתנשאת מעל מתרגלים אחרים, אלא גם מעל לדאפא, מה שהותיר פרצה ענקית לכוחות הישנים לנצל.

היו לה התנסויות ייחודיות בדאפא והיו לה תכונות יוצאות מן הכלל, אבל הכישרונות המיוחדים שלנו נִתנו לנו על ידי המאסטר. כמה מעט מהיכולות שלנו הם באמת שלנו עצמנו?

מתרגלים מקומיים רבים האמינו בה והיו תלויים בה. ובכך הם עזרו להחמיר את המצוקה שלה.

ראיתי זאת אבל לא הבנתי כמה חמור ומסוכן זה היה. בהיותי מונעת על ידי מושגים אנושיים, לא ציינתי זאת בפניהם באופן רציני. אכזבתי את עצמי. אכזבתי מתרגלים אחרים ואכזבתי את המאסטר.

ניסיתי להעלות את הבעיה החמורה הזאת בכמה הזדמנויות שונות, אבל לא היה להן אכפת כלל. לפעמים הן הסכימו עם המחשבות שלי אבל הן לא חשבו שזה נוגע להן. יש כאלה שחושבים שהם קיבלו את הפא מוקדם יותר ולכן הם מנוסים יותר, כך שהם יכולים לתרום יותר לדאפא ויש להם מעמד יותר גבוה בדאפא, שזה לכשעצמו מסוכן מאוד.

המאסטר הדגיש את הבעיה של:

"הפרעה דמונית מהמחשבה של האדם עצמו" ("ג'ואן פאלון", הרצאה שישית).

להבנתי, נרקיסיזם והתנשאות הם סימפטומים בשלב ההתחלתי של:

"הפרעה דמונית מהמחשבה של האדם עצמו".

למותה של מתרגלת ג' יש קשר הדוק להבטחה שלה: "אני מוכנה לוותר על כל דבר אם זה יכול עוזר למתרגלים אחרים לשפר את עצמם כגוף אחד", הכוחות הישנים ניצלו זאת.

נוסף על כך, מתרגלים רבים התייחסו למתרגלת ג' כמודל לחיקוי במקום לאמוד את התנהגותם בהתאם לפא. היא לא הוארה לרמזים של מאסטר ואף מתרגל לא צעד קדימה והצביע על כך עבורה. ההכרה העיקרית (ג'ו-יואן-שן) שלה נשלטה על ידי החזקות וקארמת מחשבה והיא לא יכלה לשלוט על עצמה. אולם אסור לנו לאפשר לטרגדיה הזאת לקרות לשווא.

בנוסף, מתרגלת ג' הייתה אדם שתלטני בעבודה ובחיים, היא הייתה מרוכזת מאוד בעצמה והיו לה יחסים גרועים עם משפחתה. אחרי שנפטרה, בני משפחתה שגם הם מתרגלים, חיפשו עמוק פנימה וכיום הם חרוצים יותר מאשר היו בחייה. ב-"הונג יין III" המאסטר אמר שנשים צריכות להיות:

"עדינות ומלאות חן" ("יין ויאנג התהפכו")

כשאנחנו מסתכלות על עצמנו, האם יש לנו את התכונות הללו? אם אין לנו, איך נוכל לבטא את החמלה האדירה של תלמידי הדאפא? האין עלינו לתת תשומת לב רבה יותר לבעיה הזאת ולטפח את עצמנו?

כשאנחנו מחברים את הנקודות, המקרים האלה כולם מראים שלמתאמות היו החזקות לעצמן והן רצו לספק את הרדיפה שלהן למוניטין ולמעמד בדאפא. כמובן, הסיבה האמיתית היא מסובכת מאוד. מאחר שזה כבר קרה, עלינו להרגיע את מחשבותינו ולהסתכל פנימה במקום לנסות לאמת את עצמנו.

בעבר, לפני שתרגלתי בדאפא, הייתי אדם רע, ואף פעם לא חשבתי על עבודת תיאום בדאפא. כשקראתי את המאמר "כיצד לספק סיוע" ב"יסודות להתקדמות במרץI" דילגתי עליו מפני שחשבתי שזה אינו נוגע לי כלל, אבל כשבַּשלתי תוך כדי תרגול בדאפא וראיתי שעבודות רבות בדאפא זקוקות לתיאום, הבנתי שהבנתי הקודמת הייתה מוגבלת.

כל תלמיד דאפא צריך להיות אחראי לדאפא. יש לי החזקות בולטות לתהילה, לכסף ולרגשות, וכשהתחלתי לראשונה לתאם עבודת דאפא, החזקות כמו צידוק עצמי, התפארות וחיפוש מתמיד לאימות עצמי ניסו לשלוט בי.

כשהתקשיתי להתנגד למחשבות האלה, חשבתי על עזיבת עבודת התיאום, אבל הבנתי שאסור לי לוותר על העבודה עצמה, אלא על ההחזקות שגרמו לי לכל כך הרבה ייסורים.

פחד מההתפארות הוא זו גם החזקה. לא לעשות משהו משום שאני פוחדת שאחרים יאשימו אותי בהתפארות, זוהי גם כן החזקה. זה קיצוני יותר מדי.

אחרי שלמדתי את "כיצד לספק סיוע" ב"יסודות להתקדמות במרץ", הבנתי שהמפתח לפעול נכון זה להיות ענווה. כשהבנתי זאת מתוך הפא, ההחזקה שלי למוניטין כבר סולקה.

אני זהירה מאוד לגבי התפרצות של ההחזקה הזאת ובכל פעם ששלחתי מחשבות נכונות חזקות ניקיתי אותה נחרצות באופן נחרץ. אני מנסה בכל מאודי לנקות אותן בכל פעם שהן מרימות ראש. אף על פי שעדיין איני פועלת היטב, אני חושבת שזהו תהליך טיפוח.

אני מקווה שכולנו נקשיב למאסטר ונלמד את "יסודות להתקדמות במרץ" עוד מספר פעמים. זוהי ההבנה האישית שלי ברמה הנוכחית. אנא תקנו אותי אם משהו אינו הולם את הפא. תודה רבה מאסטר! תודה רבה מתרגלים עמיתים!