ניצולת מחנה עבודה בכפייה בסין מספרת על העינויים שעברה שם

(Minghui.org)

במרכולים בצפון אמריקה אפשר לראות חטיף ידוע בשם "עוגיית ג'ואו-צון מזרעי שומשום". החטיף מיוצר באזור ג'ואו-צון בפרובינציית שאן-דונג. אלה הנהנים מהחטיף לא מעלים על דעתם שהמקום שבו הוא מיוצר – בירת העיר העתיקה של ממלכת צ'י בעלת היסטוריה של יותר מ-2,000 שנה – הפך למקום מעורר חלחלה מאז החלה ביולי 1999 רדיפת הפאלון גונג.

במקום ההוא נמצא מחנה העבודה בכפייה הנודע לשמצה, הממוקם בעיירה וואנג-צון שבאזור ג'ואו-צון.

הייתי כלואה שם שלוש שנים. היום, תשע שנים לאחר מכן, אני עדיין נחרדת כשאני נזכרת באותם ימים במחנה העבודה בכפייה.

האם אלו שוטרים המבצעים את חובתם או בריונים המבצעים חטיפה?

גרתי בזמנו בבנין השייך ליחידת העבודה שלי. ב-5 בנובמבר 2001 בין הערביים נסעתי באוטובוס הביתה עם חברים לעבודה. כשהאוטובוס עצר בתחנה, ירדתי וכמה אנשים התקרבו לעברי ובעטו בי עד שהשכיבו אותי על הרצפה, ועד ששיניי נפגעו וכל אצבעותיי נפצעו.

דחפו אותי כלפי מטה מאחור כך שלא יכולתי לראות מי תוקף אותי. שמעתי את רעש מאבקם של חבריי לעבודה עם הבריונים שצעקו שהם מהמשטרה. מייד לאחר מכן נדחפתי בכוח לתוך מכונית.

במכונית, אחד התוקפים אמר: "מזל שעשינו כל זאת במהירות. יותר מעשרים איש התאספו כבר במקום". הוא הוסיף ואמר שטוב שלא ראו אותם בבירור. מאחר שהשכיבו אותי במכונית עם פניי למטה, לא ראיתי דבר, אבל שמעתי בבירור מה שהם אמרו. שאלתי את עצמי: "אם אלה שוטרים המבצעים את חובתם, מדוע הם פוחדים כל כך שאנשים יראו אותם?"

שמעתי שאחד מהם נקרא טאו ג'י-פנג והוא סגן מנהל "משרד 610" בעיר יאן-טאי. סוכני "משרד 610" אינם שוטרים ואין להם סמכות לעצור אנשים.

התנסות מבעיתה

לקחו אותי למרתף של משטרת ג'י-פו וכפתו אותי לכיסא. כששאלתי מדוע נעצרתי אף אחד לא ענה לי. למחרת הכניסו אותי למכונית וכפתו אותי למושב. נלקחתי לבית חולים לבדיקה רפואית וכשסירבתי להיכנס נשאו אותי כמה שוטרים פנימה בכוח.

אחד מהם תפס באזיקים ומשך בהם בחוזקה והידק אותם. היו לי כאבים עזים כל כך שבקושי נשמתי וכמעט התעלפתי.

ה"בדיקה" הייתה בלתי רגילה ומסוימת מאוד. עשו לי רק בדיקות דם ובדקו את האיברים הפנימיים שלי. כשסירבתי לעבור בדיקת דם איים עלי הרופא שאם לא אשתף פעולה הוא ישתמש במזרק גדול ועבה יותר לקחת דם. הרגשתי כאילו משהו מבשר רעות מתרחש. סירבתי להרשות להם לקחת ממני דוגמית דם. בסופו של דבר הם וויתרו.

נלקחתי לאחר מכן לאגף אחר לבדיקה פנימית נוספת. הכריחו אותי לשכב על מיטה לסרוק את כליותיי. שבעה או שמונה ימים אחר-כך הודיעו לי השוטרים שיש לי בעיות בריאות ואני זקוקה לבדיקה נוספת. הם לקחו אותי שוב לבית החולים לבדיקת דם.

נשלחתי למחנה עבודה בכפייה ללא הליך חוקי כלשהו

אחרי שעזבנו את בית החולים לקחו אותי למקום אחר. הכניסו אותי דרך שער ברזל וכששאלתי היכן אנחנו לא ענו לי. שאלתי אחרים ונאמר לי שזהו מחנה עבודה ונגזרו עלי 3 שנות כליאה בו.

לא התקיימו הליכים חוקיים כלשהם, לא שימוע ולא משפט. כשניסיתי לברר זאת השוטרים לא טרחו אפילו להסביר לי מדוע נשלחתי לשם. לא ראיתי מסמכים כלשהם, לא היו לי הזדמנויות כלשהן לערער. אפילו היום אין לי שום מושג אם היו מסמכים כלשהם, או מה נכתב בנוגע למאסר שלי.

חוקים המשמשים כמראית עין בלבד

שאלתי את הסוהרים במחנה אם אוכל להציץ במסמכי המאסר שלי. כשסירבו שאלתי אותם מדוע אני במאסר והם ענו: "האם השוטרים לא אמרו לך? את נמצאת כאן מפני שאנחנו לא אוהבים את הדרך בה את חושבת. לא תוכלי לעזוב עד שתשני את מחשבותייך, ורק לאחר שנהיה מרוצים מהשינוי שלך". הם אמרו בגלוי שהם כאן כדי "לשנות" את מחשבותיהם של מתרגלי פאלון גונג.

כשאמרתי להם שחופש המחשבה הוא זכות אנושית בסיסית ומה שהם עושים אינו חוקי ואני רוצה לראות עורך דין. הם אמרו לי שעורכי דין נועדו לחברי המפלגה הקומוניסטית הסינית (מק"ס) ולא עבורי. כשאיימתי שאכתוב תלונה, ענו לי שאין טעם לכך כי לא הם ישלחו החוצה מה שאכתוב.

עינויים בגיהינום

במשך שלוש שנות המאסר סגרו אותי בתא בידוד במשך 13 חודשים, עברתי צורות שונות של עינויים ובכלל זה מניעת שינה (לפעמים למשך חודשים), האכילו אותי בכפייה, כבלו את כל גופי, כבלו אותי במצב של חצי ישיבה שפופה, כך שלא יכולתי לעמוד או לשבת שפופה במשך ארבעה ימים שלמים, נעלו אותי בשירותים, העמידו אותי בתוך עיגול בקוטר 50 סנטימטר למשך 24 שעות, הושיבו אותי על שרפרף עגול צר בקוטר 30 סנטימטר כששלושה ברגים בולטים החוצה על פני הכיסא, מה שגרם לי לכאב נורא אחרי ישיבה עליו למשך זמן ארוך, כפו עלי שטיפת מוח כשאני מוקפת אנשים המכפישים את הפאלון גונג 24 שעות ביום.

מנובמבר 2001 ועד ינואר 2002 מנעו ממני שינה לעתים קרובות וכפו עלי לעמוד עם פניי אל הקיר, כשאני נתונה לשטיפת מוח בכפייה. בעשרת הימים האחרונים אלצו אותי לעמוד כל יום ולא הרשו לי לישון.

גופי נטה ליפול כלפי הרצפה ולא יכולתי יותר לעמוד. הרגשתי כאילו אני ישנה אפילו כשעיני היו פקוחות וראיתי תופעות הזויות מול עיני מפעם לפעם. הסוהרים הורו לאלה שסטו מהדרך ופיתחו הבנות מעוותות לשמור עלי, שלושה כאלה בכל משמרת. הם הקיפו אותי ובכל פעם שנפלתי משכו אותי למעלה, להמשיך ולעמוד בעונש.

המשכתי ליפול מפעם לפעם. הם החליפו משמרות כל 3 שעות וקיבלו הוראה לא להשאיר סימנים על גופי.

לאחר מכן יצרו סביבי מעגל בקוטר 50 סנטימטר. נאלצתי לאכול ולהתרוקן בתוך המעגל מבלי שיכולתי ללכת לשירותים או להתרחץ. הרגשתי עייפה מאוד, חסרת אנרגיה ומותשת. ראשי הרגיש כבד והייתי מבולבלת.

חודשיים לאחר מכן החזירו אותי לתא בגודל 10 מטר מרובע שחלקתי עם יותר מתריסר אסירות. שתי אסירות מונו להשגיח עלי סביב השעון ואסור היה לי לדבר עם אף אחת.

בלילה, כשהאחרות ישנו גררו אותי לשטיפת מוח ולא הרשו לי לישון עד השעה 2:00 לפנות בוקר. ב-5:00 הייתי צריכה כבר לקום. כך זה נמשך עד מאי של השנה שלאחר מכן.

טכניקות לשטיפת מוח

אחת השיטות לשטיפת מוח היא לאלץ אותךְ לעמוד כשאת מוקפת בקבוצה של "משתפות פעולה" עם מחשבות סוטות. הן עמדו במרחק של 20 סנטימטר מפניי. כך זה נמשך 24 שעות ביום, 7 ימים בשבוע. במשך כל הזמן הן ממשיכות להכפיש את הדאפא במשמרות. אסור לך לישון ומשגיחים עליך מקרוב במשך כל הזמן.

כשהן מבחינות שאת נרדמת, הן משתמשות בכל מיני דרכים מרושעות לשמור שתהיי ערה. עינוי כזה יכול להימשך ימים. הפעם הארוכה ביותר הייתה שלושה או ארבעה חודשים. תחת לחץ אינטנסיבי וממושך כזה הקורבן סובל בדרך כלל מהתמוטטות נפשית בסופו של דבר.

עברתי שטיפת מוח כזאת מיוני ועד אוגוסט 2002. כלאו אותי בתא קטן במרתף שבקושי יכלו להיכנס בו שלושה אנשים צמודים זה לזה. כלאו אותי בבידוד מוחלט מהעולם החיצון.

במשך 40 יום לא אפשרו לי לישון. משתפות פעולה מונו לשטוף את מוחי ב-3 משמרות ביום. הן הסתכלו לתוך עיני בעודן מכפישות את הדאפא. ברגע שראו שאני נרדמת, צבטו חזק את זרועותיי ואת כל גופי בציפורניים. זרועותיי כוסו בחבורות.

כמו כן השתמשו בעטים חדים לתקוע בראשי. זה כאב מאוד ולעתים קרובות צעקתי מכאב. לפעמים משכו בשערי וגררו אותי במורד המדרגות. הן כתבו על זרועותיי מילים המכפישות את הדאפא. לפעמים גררו אותי לחדר הרחצה והתיזו עלי מים קרים בצינור.

בדרך כלל מי שמנעו ממנה שינה הייתה נעשית מוכת חרדה מאוד, עצבנית ואף מעורערת והייתה סובלת מהתמוטטות נפשית תוך שבעה ימים.

נכה עקב עינויים

במארס 2003 כאשר פרצה מגיפת הסארס, שוב נעלו אותי במאסר מבודד. סגרו אותי במשרד הסוהרים. יום אחד במאי, סוהרת בשם לי יינג פברקה תירוץ כדי לכפות עלי עונש עמידה. כשסירבתי קראה לאסירות והורתה להם לתחוב סמרטוט לפי ולקשור את רגליי ביחד. כך נותרתי קשורה במשך יום שלם. בערב נכנסה הסוהרת והורתה לי לעמוד כששתי אסירות שומרות עלי.

נאלצתי לעמוד תשעה ימים ולילות ובמשך כל התקופה הזאת מנעו ממני לישון.

אחרי תשעה ימים לא יכולתי לסבול עוד ועיניי נעצמו כל הזמן. האסירות שהשגיחו עלי גררו אותי והצעידו אותי כמה צעדים כדי שאתעורר. לאחר מכן החזירו אותי לעמוד כמקודם. הן שמרו עלי בתורנות כדי לוודא שלא אעצום את עיניי.

בסופו של דבר רגלי התנפחו מאוד ולא יכולתי יותר לנעול נעליים. עמדתי יחפה כשמשתפות הפעולה זורקות לעברי: "עוד מעט הרגליים שלך יתנפחו ויהיו נכות! נוזלים יצאו מרגלייך!"

אחרי עינוי זה אחת מרגלי הפכה נכה ולא יכולתי עוד לעמוד ישר.

כשהסוהרות היו במצב רוח טוב הן הרשו לי לשבת על שרפרף קטן למשך שעתיים. כשהיו במצב רוח רע הן לא היו מרשות לי להירדם, לעתים במשך כל הלילה. הרשו לי לישון במיטה שעתיים או שלוש. כך זה נמשך עד אוגוסט.

גופי התעוות, ולא משנה כמה חזק ניסיתי, לא יכולתי ליישר אותו. אסירות אמרו לי שצד אחד בפניי גבוה יותר מהשני. כשנגעתי בפנים נוכחתי בכך ואפילו אחת הסוהרות נדהמה כשראתה אותי לאחר זמן מה.

עינויים כמשחק

בספטמבר אותה שנה החל סבב רדיפה נוסף וכל יום היו מכים אותי. שתי אסירות עם מחשבה סוטה המציאו את "משחק הבעיטות".

הן התייחסו אלי כאל כדור ובעטו בי מצד לצד. בעודן בועטות בי הן צעקו בהתרגשות שזה ממש כיף. הסוהרת ישבה בחדר כשהיא מעמידה פנים שאינה רואה דבר. כששאלתי אותה מדוע היא מרשה להן לבעוט בי ככה, טענה שאף אחד לא בעט בי. ירכיי התנפחו והאדימו מהבעיטות.

לילה אחד הכו אותי כל כך, שצעקתי. אסירות רבות התעוררו מהצעקות. הסוהרות לקחו אותי לשירותים שלהן ואיימו עליי שאם אמות אף אחד לא יידע מכך. נעלו אותי שם עד נובמבר כשאני נרדמת מדי פעם רק לדקות ספורות.

הפושעות מתוגמלות בפרסים

באוקטובר המכות היו חמורות במיוחד והפושעות בכל משמרת ניסו להכות אותי בדרכים שונות. הן קראו לכך "לשמור על כושר". הן סיפרו שאחת הסוהרות קראה להם לפגישה ועודדה אותן להכות אותי בעבור הפחתה בתקופת מאסר.

באוקטובר לא הרשו לי לישון. לפעמים הרשו לי לשבת על שרפרף קטן ולעצום עיניים לחמש דקות. אבל זה קרה רק מעט פעמים. רוב הזמן כפו עלי לעמוד, מנעו ממני שינה והכו אותי בהתמדה סביב השעון.

בשירותים שם כלאו אותי היה מקל עבה מעץ כדי להכות אותי בברכיים או בירכיים שהיו כבר חבולות. פעם אחת אילצו אותי לצעוד סביב השירותים ובכל פעם שעצרתי הכו אותי. הייתי מכוסה בחבלות ברגליים. בקושי ישבתי בישיבה שפופה כדי להתרוקן.

עבודת עבדים

בסוף 2002 אילצו אותי לעבוד בכל מיני עבודות עבדים. רוב הזמן כפו עלי ללפף כבלי נחושת מכוסים אמייל עבור אזור התעשייה וויי-האי שבפרובינציית שאן-דונג. שמעתי שמייצאים את המוצר לדרום קוריאה.

עבדנו מ-5:30 עד 23:00 כל יום, לפעמים אפילו עד חצות. היו פעמים שעבדנו 21 שעות ביממה. את הארוחות שלחו לנו לתאים. הקציבו לנו 10 דקות לאכול ואחר כך הפחיתו ל-5 דקות. שאר הזמן עבדנו.

פני השטח של כבלי הנחושת היו מבריקים ומסנוורים בעיניים, במיוחד לאחר 17 שעות עבודה. אחת האסירות התעוורה פתאום מהסנוור.

בשל הנזק לעיניי, יום אחרי ששוחררתי מהמחנה קניתי משקפי ראייה ואפילו בעזרתן בקושי ראיתי את האותיות עקב קוצר ראייה מוגבר. הנזק לעיניי נגרם גם מחוסר שינה ומהאור המסנוור שלא כיבו מעל מיטתי במשך כל הלילה.

ליפוף כבלי הנחושת הזיק לאצבעות. הכאב בהן גרם לי להישאר ערה כל לילה. לאחר מכן נעשו אצבעותיי מאובנות ולא יכולתי לכופף אותן, מה שהקשה על חיי היום יום שלי.

מאוחר יותר אילצו אותי לארוז עפרונות עופרת בתוך קופסאות. לא הייתה כמובן הגנה כלשהי בתנאי עבודה כאלה. לאחר מכן הדבקתי תוויות על בקבוקי חומץ תפוחים. ב-2003 נוספה לנו עוד עבודה, לגזור חוטים מיותרים על ג'ינסים ולגרד את המוך מהכיסים, או לשפשף בעזרת אבן כדורי מוך מהכיסים.

המוך יצר אבק כחול באוויר. לא היו לנו מסכות אבק ללבוש ולא היה מיזוג אוויר. גילינו מוך גם בדייסה שלנו וגם בליחה שירקנו.

אחרי 2004 הקימו סדנת עבודה גדולה עם מכונות תפירה חשמליות ליצור בגדים. את הג'ינסים והבגדים ייצרנו לבית החרושת לבגדים לו-יון בגואו-צון, לייצוא. עבדנו כמו עבדים, וכמובן ללא תשלום. מנהל בית החרושת היה מגיע לעתים קרובות לסדנה לפקח על העבודה שלנו.

השפלה נפשית

אחד הדברים המשפילים היו שבמשך תקופה ארוכה הסוהרת לי הייתה מתרוקנת בשירותים סמוך למקום בו עמדתי קשורה.

במהלך תקופות של רדיפה מוגברת לא היו מרשים לנו אפילו להתרחץ. כשהגיע הקיץ לא התרחצתי במשך חודשים וריח רע נדף ממני. הם רצו שנחיה בהשפלה. כשהייתי צריכה להתרוקן, הביאו לי סיר וצפו בי. לאחר מכן לא הרשו לי לרחוץ ידיים.

בזמן שעבדנו הקציבו לנו חמש עד שש דקות פעמיים ביום לשירותים, כשאנו ממתינות בתור ארוך להגיע אליהם. בגלל ההגבלות האלה לא העזנו לשתות הרבה מים. אם מישהי הייתה זקוקה לזמן נוסף, היא הייתה צריכה לדווח על כך ולבקש אישור מהסוהרות. בתמורה לקבלת רשות כזו דרשו שנקלל את הפאלון דאפא, אחרת לא הרשו להן להשתמש בשירותים.

בזמן שהייתה מעט עבודה אילצו אותנו לכתוב "התנסויות". לעתים קרובות גררו אותנו לצפות בסרטי וידיאו הנקראים "סרטי שינוי". אלה ששינו אותן היו צריכות להאמין באתיאיזם ולהתנגד לכל הערכים המסורתיים המוסריים. הן אפילו היו צריכות להעביר ביקורת על העקרונות "אמת-חמלה-סובלנות".

עבור בן אדם, אין גרוע מזה שמכריחים אותו לומר דברים נגד מצפונו ולראות במו עיניו את המצפון שלו נהרס.

ניצול רדיפת מתרגלי פאלון גונג לעשיית רווחים משתלמים

עוד בהיותי בבית החולים, טרם הוכנסתי למחנה העבודה בכפייה, שמעתי את השוטר שהביא אותי לשם אומר לרופא שגם אם בריאותי רופפת הרי יש למשפחתי כסף רב לשלם עבורי. ברגע שהגעתי למחנה המשטרה ביקשה עבורי 2,000 יואן בעבור הוצאות מזון, וסחטה את הכסף ממשפחתי. "האכלה בכפייה" נועדה גם כן כדי לסחוט כסף. ארבעה ימים לאחר שפתחתי בשביתת רעב כדי למחות על הרדיפה, האכילו אותי בכוח. הם קשרו את ידיי והחדירו צינורית דרך נחיריי. במקום להוציא את הצינורית קיבעו אותה על הראש והפנים לשימוש לפעם הבאה. חשתי חוסר נוחות בלשון המעטה. עבור כל פעם שהאכילו אותי דרשו 70 יואן כדי, לדבריהם, להציל את חיי.

יצירת עימותים בקרב בני משפחתי

במשך שלוש השנים הראשונות לא הרשו לי לכתוב מכתבים. אם רציתי לכתוב היה עלי לבקש רשות והתוכן נבדק וצונזר. אך הם לא העבירו את המכתב לקרוביי. הם הודיעו לבני משפחתי שנעשיתי קרה ואדישה כלפיהם בגלל תרגול פאלון גונג, ושאף פעם איני מתגעגעת אליהם וחושבת עליהם.

הם סירבו לתת לי את המכתבים ששלחה לי המשפחה. הם שיקרו ואמרו שהקרובים שלי כתבו להם והאיצו בהם "לשנות" אותי.

עקב נחישות בני משפחתי לראות אותי, הרשו לי שתי פגישות קצרות איתם במשך שלוש שנים. בכל פגישה עקבו אחרינו מקרוב סוהרים שישבו בפגישה.

במאי 2004 כשתקופת המאסר שלי הסתיימה, משפחתי הגיעה לקחת אותי הביתה. אבל הסוהרת לי סירבה מפני שהיו לי עדיין חבלות על הגוף והיא פחדה להיחשף. היא שיקרה למשפחה ואמרה שאינה יכולה לשחרר אותי כי התנגדתי ל"שינוי".

השמדת ראיות

בספטמבר 2004 שוחררתי לבסוף. סוכני "משרד 610" באו לקחת אותי. אחד מהם בשם וואנג ביקש את תעודת השחרור שלי לצורך רישום ואמר שיחזיר לי אותה בחזרה, אך מעולם לא החזירו אותה.

מאוחר יותר שמעתי שזה קרה גם למתרגלים אחרים. אפילו ב-2004 החל משרד 610 להשמיד ראיות.

מחנות עבודה בכפייה ימשיכו להתקיים

לאחרונה שמעתי שהמשטר הסיני מתכנן לבטל את מערכת מחנות העבודה. אני חושבת שכל עוד קיימת המפלגה הקומוניסטית הסינית (מק"ס), היא תמשיך ברדיפה בצורה זו או אחרת, נסתרת יותר.

למעשה כבר בתחילת 2004 למחנה העבודה לנשים מס' 2 בשאן-דונג היו שני שמות. השם הנוסף היה "מרכז לגמילה מסמים לנשים". עד 2004 היו שם כ-800 עד 900 אסירות. אחרי 2004 המספר פחת ל-500.

אולם באותה תקופה נבנו שם כחמישה בניינים חדשים ובכלל זה בניין המשטרה שכלל חדרי "פיקוח מחמיר" וחדרי עינויים, בניין ייצור, קבלה, בית חולים ומעונות שינה.

לשאלה מה הפך נשים ואמהות אוהבות לשוטרות אכזריות כל כך ולסוהרות בלי מצפון התשובה היא שהן עברו השתלמות ב"מרכז ללימודי שטיפת מוח". אחרי שלמדו את הנושא הן התייחסו לעינויים כחלק מעבודתן, וקודמו ותוגמלו בעשותן זאת.

המק"ס הקציבה סכומי כסף אדירים להרחיב את מקום עבודתן. הסוהרת המרושעת צ'ן סיפרה לי פעם שלמדה בכיתה שנוסדה על ידי משרד המשפטים, שם לימדו אותן שיטות עינויים שהיו מעבר לדמיונה, ובכלל זה לנקב את בשר השוק בכבל מתכת.

בי חואה, לשעבר מנהל מחנה עבודה לגברים ואח"כ סגן מנהל "משרד לחינוך מחדש דרך עבודה" סיפר שבתחילה לא ידע איך לטפל במתרגלי פאלון גונג, מפני שהם בעלי לב טוב. משרד המשפטים אפשר להם לקבל הכשרה במחנה העבודה מא-סאן-ג'יא ונאמר להם שם, שאחד האמצעים היעילים לעינויים הוא שימוש באלות מחשמלות על מתרגלים.