China Fahui: כשנוכחו באומץ ובחמלה שלי האסירות במחנה העבודה בכפייה החלו לרחוש כבוד לדאפא

(Minghui.org)

התנסות מהוועידה האינטרנטית העשירית לשיתוף התנסויות של מתרגלי פאלון דאפא מסין

ברכות מאסטר נכבד !

ברכות עמיתיי המתרגלים!

במשך 3 שנים הייתי כלואה במחנה עבודה בכפייה. במחנה העבודה בכפייה לא היה בי פחד מהרוע, ואימתתי את הפא בעזרת מחשבות נכונות ומעשים נכונים. הייתי רוצה לשתף את ההתנסות שלי ממחנה העבודה עם עמיתיי המתרגלים ולדווח על כך למאסטר.

למתקפה של אלה מחשמלת אין שום השפעה

אירוע אחד הכה באלם את הסוהרים והאסירות במחנה העבודה בכפייה, מה שהוביל אותם לכבד אותי. פעם אחת כ-30 עד 40 מתרגלות דאפא במחנה סירבו ללבוש את מדי הכלא, לנקוב במספר האסיר שלהן או לעבוד בעבודת עבדים. כמו כן התחלנו בשביתת רעב כדי למחות על כך שחלק מהמתרגלות עוברות עינויים.

אחד הסוהרים הזהיר אותנו שמי שלא תציית לחוקי מחנה העבודה בכפייה תהפוך דוגמה לאחרים: "בואו ונראה מי יוכל לשרוד את עינוי החבל שלי". מייד כמחאה קמו על רגליהן כתריסר מתרגלות. הסוהרים קשרו אותן בחבלים אחת אחרי השנייה. אני צעקתי בקול: "פאלון דאפא הוא טוב! אמת-חמלה-סובלנות הוא טוב!" אחר-כך דקלמתי משירי תיקון הפא. קולי היה רם והתפשט בכל המחנה.

כמה סוהרים נגשו לעצור אותי. ברחתי מהם בעודי צועקת בקול באותו הזמן. לאחר שאחד הסוהרים תפס אותי, שני סוהרים סובבוו את זרועותיי. סוהר אחד הוריד את גרביי, השני השתמש באזיקים כדי לפתוח את פי ולסתום אותו בגרביים. השתמשתי בכל כוחי כדי לשמור את פי סגור ולא שיתפתי איתם פעולה. הם לא יכלו להחדיר שום דבר לפי. לאחר מכן ניסו למשוך את זרועותיי מאחורי גבי ולאזוק אותי. פרשתי ידיים לצדדים ולא אפשרתי להם למשוך את הזרועות ביחד. מפחד הבושה מול האסירים, תפשו שני הסוהרים בכוח את זרועותיי ודחפו אותי לחצר האחורית.

באחד החדרים בחצר האחורית, הסוהרים הורו לי לכרוע ברך. אמרתי להם שאני כורעת ברך רק לפני המאסטר שלי. אחד הסוהרים בעט ברגליי ובגבי שוב ושוב במשך זמן רב. הרמתי את ראשי ואמרתי שלא אכרע ברך מפני שלא עשיתי שום דבר רע. שלושה סוהרים ניגשו אלי. שניים עיקמו את זרועותיי ומשכו אותן אחורה. אחד שם חבל סביב צווארי וקשר אותו לזרועותיי. טלטלתי את ראשי חזק ושלושתם נהדפו כמה צעדים ממני. הם חזרו וניסו שוב לקשור אותי. טלטלתי שוב את ראשי ושוב הם נהדפו מעליי. כך זה קרה כמה פעמים. לאחר שהתעייפו, אחד מהם שאל: "היא כל כך קטנה, למה היא כה חזקה?". לבסוף הם הצליחו כולם ביחד לקשור את זרועותיי לצווארי, כשהם מושכים את ראשי למטה. לא הרגשתי כל כאב.

הסוהרים הדקו את החבל עד שאצבעותיי הפכו סגולות. לאחר מכן הרפו מעט וחזרו והדקו שוב. כך חזרו על הפעולה תריסר פעמים. אולם עדיין לא יכלו לרסן אותי. אחד מהם הציע לקשור את צווארי לרגליי. הם הטו את גופי ב-90 מעלות. בדרך כלל כשהשתמשו בשיטה הזאת לענות מתרגלים, המתרגלים לא יכלו לשאת את הכאב יותר מעשר דקות. לכן התישבתי על הרצפה והתעלמתי מהם. הסוהרים תפסו בכוח את החבל על גבי ומשכו אותי מהרצפה והנחיתו אותי לרצפה בתנופה כואבת ואכזרית כשהם עושים זאת שוב ושוב, אך אני לא הרגשתי כל כאב.

ועדיין הסוהרים לא הצליחו לרסן אותי. סוהר גבוה אחד שלף אלה מחשמלת ועמד לחשמל אותי. הוא הפעיל את האלה וראיתי ניצוצות כחולים מותזים ממנה. פחדתי קצת, אבל אז נזכרתי מייד במה שהמאסטר אמר:

"הדיבורים על החיים והמוות אינם הגזמה, יכולת או אי-יכולת – האמת תיראה". ("יסודות להתקדמות במרץ II", "הלב מתעורר בעצמו")

מייד הרגשתי כאילו גופי גבוה מאוד ולא פחדתי מכלום. האלה המחשמלת נראתה ממש כמו צעצוע והרגשתי גם שהסוהר המרושע נראה כל כך קטן. כשהוא חשמל את רגליי עם האלה, לא הגבתי. הוא חשמל את פניי ועדיין לא הגבתי. לאחר מכן חשמל את זרועותיי. הרגשתי כאילו נמלים זוחלות על זרועותיי. הסוהר הגבוה אמר לאחרים: "יש לה בידוד מהאלה המחשמלת. היא לא מגיבה כלל". אמרתי להם: "זהו כוח על טבעי".

לאחר שניסו לענות אותי כל אותו בוקר ואחר הצהריים, הם שמרו עלי בתורנות כל הלילה. אבל מאז הפסיקו לענות אותי. הם רק קשרו את זרועותיי בקשררופף. במהלך החלפת המשמרות נהג הסוהר שעזב לספר לעתים קרובות לזה שנכנס לתורנות: "היא ממש נפלאה. היא באמת משהו".

למחרת כשהחזירו אותי לתא הכלא, רוב האסירות נגשו אליי. האסירה, האחראית על האסירות אמרה לי: "אחותי, את באמת סבלת המון. כולנו מעריצות אותך ומכבדות אותך. כולנו פחדנו מאוד מעינויי החבל, אבל את היית אמיצה. את אינך פוחדת מהם. הסוהרים פוחדים מכם, מתרגלי הפאלון גונג".

"מעתה ואילך את 'האחות הגדולה'".

כל האסירות העריצו אנשים שיכלו לעמוד בפני הסוהרים ולא להתפשר. אני הגנתי על הפאלון גונג. הן הרגישו שהייתי נאמנה מאוד, וכולן רצו להיות איתי בידידות.

כשבצעתי את התרגילים, האסירות שמרו עלי בהתנדבות מפני הסוהרים. כששלחתי מחשבות נכונות חזקות בעודי יושבת על המיטה, כל האסירות השאירו אותי לבד. פעם אחת תרגלתי את תרגיל המדיטציה על המיטה. מפקדת הסוהרים באה וראתה אותי. היא קראה לי למשרדה. ברגע שנכנסתי למשרד היא הורתה לי בצעקה לשבת על הרצפה בישיבה שפופה. סירבתי ואמרתי לה: "איני אסירה. מדוע עלי לשבת בישיבה שפופה?" היא השיבה שתענה אותי באופן קשה. עניתי לה: "האם את מתייחסת ל-'חינוך, השפעה והצלה' כל יום? אלה הן מילים צבועות". הבטתי בה מבלי למצמץ. היא לא הרגישה בנוח ולא יכלה להוציא מילה מפיה במשך זמן מה. לבסוף היא שחררה אותי.

שתי האסירות שהביאו אותי למשרד פחדו. לאחר שחזרנו הן סיפרו לאחרות על מה שהתרחש במשרדה של המפקדת. כל האסירות אמרו לי: "אחות גדולה, יש לך באמת רצון חזק".

במחנה העבודה בכפייה היו כמה אסירות שהתנהגו ממש ברשעות כלפי המתרגלות. הן נזפו בהן לעתים קרובות ואפילו הכו אותן. אולם כשאני נכחתי במקום לא אפשרתי לכך לקרות. פעם אחת אסירה הכתה מתרגלת בטענה שהיא נתנה למתרגלות אחרות כמה מאמרים של דאפא והסוהרים גילו זאת. ולכן היא באה להרחיק את המתרגלת. אסירה אחרת אמרה לי: "אחות גדולה, כולנו מכבדות אותך אבל את צריכה להניח לנו". אמרתי לה שכולנו מתרגלות פאלון דאפא: "הבעיה שלה היא גם שלי. את צריכה להפסיק להכות אותה". האסירה האחראית ניגשה ואמרה לזאת שהכתה: "האחות הגדולה ביקשה ממך להפסיק. מדוע אינך מפסיקה?"

פעם מתרגלת מצוות אחר בכלא מתה כתוצאה מעינויים. כדי להשתיק זאת, כינס מחנה העבודה בכפייה את כל האסירות המשגיחות על מתרגלות הדאפא לפגישה. הסוהרים העבירו ביקורת על המתרגלות ודרשו מהאסירות להשגיח עלינו בקפדנות. לאחר מכן כרגיל שוחחתי עם מתרגלת אחרת לפני השינה. האסירה שנשלחה להשגיח עלי ניגשה ומשכה אותי בשערותיי, מהמיטה לרצפה. לאחר מכן החלה להכות אותי. ניסיתי לדחוף אותה ממני בידיי. היא התחילה להכות אותי בטירוף. תפסתי בשערותיה ובתנופה הפלתי אותה. כשנעמדה חזרה ורצתה להכות אותי שוב, האחראית על האסירות ניגשה אליה, משכה בשערותיה וסטרה על פניה פעם אחר פעם, בעטה בה וגערה בה: "את יודעת מהם החוקים כאן? כיצד את מעזה להכות את האחות הגדולה שלנו? האם את עדיין רוצה לשרוד כאן?"

" אני אדבר כאן, ולא אלך לשום מקום אחר"

פעם בשנה, מה שהמפלגה מכנה"יום העצמאות", מחנה העבודה בכפייה נתן לנו הפסקה של חצי יום. המתרגלות החליטו לשלוח מחשבות נכונות חזקות ישירות כשהן יושבות מתחת לדגל העקוב מדם של המפלגה המרושעת. ב-10:00 בבוקר יצאו כל המתרגלות מתאי המאסר שלהן והתאספו במרכז החצר. הן התחילו לשלוח מחשבות נכונות חזקות, כשהן יושבות בישיבת לוטוס וכף ידן במצב אנכי מול החזה.

לאחר כמה דקות הסוהרים ראו אותנו ופחד אחז בהם. הם ביקשו מייד מהאסירות המשגיחות עלינו לגרור אותנו חזרה פנימה. כמה אסירות נצלו את ההזדמנות להכות מתרגלות. כדי למחות על כך פתחנו בשביתת רעב וסירבנו ללכת לאכול ארוחת צהריים. הסוהרים ביקשו מהאסירות המשגיחות לגרור אותנו לחדר האוכל. כשהגיעה העת לחזור לעבודת הכפייה הם שוב ביקשו מהמשגיחות לגרור אותנו לבית המלאכה. למתרגלות רבות נקרעו המכנסיים. כל הדרך לבית המלאכה מתרגלות רבות כולל אנוכי התחלנו לקרוא בקול: "פאלון דאפא הוא טוב". שינננו זאת. המפקדת אמרה לי: "אם את רוצה לצעוק את חייבת לבוא ולצעוק בחדר זה, ואז אאפשר לך לצעוק כמה שאת רוצה" השבתי לה "אני אדבר כאן ולא אלך לשום מקום אחר"". עמדתי במרכז בית המלאכה והמשכתי לקרוא בקול: "פאלון דאפא הוא טוב! שקמו את המוניטין של דאפא ושל המאסטר!"

באותו רגע מחשבותיי היו חסומות. חשתי בפאלונים המסתובבים סביב פניי. כתריסר מתרגלות הפסיקו את עבודתן והחלו לשלוח מחשבות נכונות חזקות. הסדנה שָקטָה והסוהרים נכנסו להלם. אחרי שסיימתי לשנן את הנוסחאות, התחלתי את התרגילים. שאר המתרגלות ראו זאת ועשו כמוני. רוב האסירות חדלו לעבוד ורק צפו בנו מתרגלות את התרגילים.

"הנאום של האחות הגדולה מעולה"

כחלק מצוות הכלא קיבלנו פעם אחת הוראות להכין שמיכות פוך חמות עבור התלמידים החדשים באחד מבתי הספר. כמה מתרגלות הציעו לכתוב מכתבים כדי לחשוף את הרדיפה ולהכניס אותם לתוך השמיכות, כך יוכלו התלמידים למצוא את המכתבים כשיתכסו. כל המתרגלות נרתמו לעזור. מצאתי נייר והעתקתי את מאמרו החדש של המאסטר:

"חלק ממחשבותיי" ("יסודות להתקדמות במרץ II").

קיבלתי את המכתבים וכתבתי בחלק החיצוני "ברכת מזל" ושמתי אותם בתוך השמיכות.

שבועיים או שלושה לאחר מכן דווח בית הספר למחנה העבודה בכפייה בקשר למכתבים שנמצאו בשמיכות. מנהל מחנה העבודה בכפייההתרגז מאוד. הסוהרים נשלחו לחקור את העניין בחשאי. הם שאלו את האסירות המשגיחות שאלות רבות אבל לא גילו כל רמז.

יום אחד אחרי השעה 17:00 אספו הסוהרים את כל האסירות לפגישה. הם דיווחו שנושא הפגישה הוא חומרי פאלון גונג שנמצאו בשמיכות שהוכנו במחנה ואמרו: "מי שעשתה זאת צריכה להודות בכך. אם אף אחת לא תצעד קדימה ותודה, אף אחת לא תאכל ארוחת ערב או תישן הלילה. לא נפסיק עד שנגלה מי עשה זאת". הסוהרים הוסיפו גם ואמרו: "ההנהגה לא מעוניינת שכל האנשים כאן יסבלו. מדוע מתרגלות הפאלון גונג פוחדות לקחת אחריות על מה שעשו?"

חשבתי לעצמי "אם אף אחת לא תקום, כולם יאלצו להישאר שם ולהיענש ולהיות ללעג על ידי השומרים, וזה עלול גם לגרום לאסירות לחשוב רעות על הפאלון גונג. באותו רגע האסירות התחילו להתלונן על הפאלון גונג.

נעמדתי ואמרתי: "תפסיקו להתלונן. תפסיקו להאמין לדברי הסתה . אני כתבתי את המכתבים ושמתי אותם בתוך שמיכות הפוך. מה אתן רוצות לעשות?"

האחרות ראו שהודתי והפסיקו לדבר. גם הסוהרים שמעו שהודתי בכל. אחד מהם אמר "בסדר אתן משוחררות. נראה איך ההנהלה תטפל במקרה" .

למחרת, כמה סוהרים לקחו אותי למשרד. ברגע שנכנסתי המפקדת הורתה לי לשבת על שרפרף קטן. אמרתי " אינני אסירה. לא אשב על ספסל נמוך, הוא עבור אסירות. אני אשב על כיסא רגיל". לכן אחד הסוהרים הורה לאחת האסירות להביא כיסא. ואז התישבתי. המפקדת אמרה: "בנוגע למכתבים שהכנסת לשמיכות, מנהל המחנה אמר שהודית בכך בעצמך והתנהגת כראוי. אחרי שדנו בכך החלטנו לאפשר לך לכתוב מכתב שאת מכירה בטעויות שלך, כדי שנוכל לתת הסבר מניח את הדעת לבית הספר".

אמרתי "איני יכולה לכתוב מכתב כזה. לא עשיתי כל דבר רע. משטרו של ג'יאנג דזה-מין השתמש במכונת התעמולה של המדינה כדי להונות את אנשי העולם. מדוע איני יכולה לספר את האמת לאנשים לגבי הפאלון גונג? איזה מן עולם זה? אנשים רעים רודפים אנשים טובים והאנשים הרעים עדיין כל כך חצופים ויהירים. לא אכתוב את המכתב אפילו אם תהרגו אותי". המפקדת אמרה, "מה דעתך על זה שרק תדברי על כך בפני כל האסירות לפני ארוחת הצהריים? הן יכולות להסתדר בשורות כ-20 דקות לפני הארוחה". הסכמתי לכך.

חשבתי לעצמי "את ביקשת ממני לדבר אבל זו לא קובעת מה אומר". לפני ארוחת הצהריים כל האסירות הסתדרו בשורות ואחד הסוהרים קרא לי לדבר. עמדתי רגועה מולן ואמרתי: "שלום לכולן. אני מתרגלת פאלון גונג. נידונתי לעבודת פרך במחנה עבודה בכפייה משום שעתרתי בבייג'ינג למען הפאלון גאפא. רציתי רק לומר שפאלון דאפא הוא טוב ולבקש מהם לשקם את המוניטין של הדאפא ושל מאסטר לי. לא עשיתי כל דבר רע. אני אזרחית סינית. החוקה מעניקה לי את הזכות לעתור. פאלון גונג חף מפשע מניסיון להזיק למדינה ונרדף באכזריות. יש לי הזכות להצהיר על אמונתי. זוהי הזכות האנושית הבסיסית ביותר".

המשכתי והסברתי: "מדוע אני אומרת שפאלון דאפא הוא טוב? מפני שהפאלון דאפא הוא פא הבודהא. פאלון דאפא מלמד את האדם להיות אדם טוב, להיות חסר אנוכיות, להתחשב קודם באחרים ולבסוף להפוך אדם היכול לחיות למען אחרים. פאלון גונג לא רק שלימד אותי איך להיות אדם טוב, אלא גם ריפא את מחלותיי. בעבר בזבזתי עשרות אלפי יואן בבתי חולים כדי לטפל במחלותיי, אך זה לא שיפר את מצבי. לאחר שתרגלתי פאלון גונג במשך תשעה ימים כל מחלותיי נעלמו. תאמרו לי אתם האם הפאלון גונג טוב או לא. מדוע כתבתי את המכתבים האלה לתלמידי בית הספר? מפני שפאלון דאפא הגיע להציל את כל הישויות החיות. האנשים שחושבים שפאלון דאפא אינו טוב יהיו בסכנה רבה בעתיד. לכן אנחנו מתרגלי הדאפא מסכנים את חיינו ואת ביטחוננו כדי לנסות לספר לציבור את האמת על הפאלון גונג. אנחנו רוצים שאנשים ידעו שהפאלון דאפא הוא טוב, כדי שיהיה להם עתיד יפה".

כמה מהסוהרים הלכו הלוך וחזור. לא הייתי בטוחה אם הבינו את מה שאמרתי, או אם פחדו שאם הם יתנגדו למה שאמרתי, הם עלולים לסיים את המשימה הזאת בכך שלא אודה ששמתי את המכתבים בתוך השמיכות.

אחת ממנהיגות צוות שאלה: האם את מודה במה שעשית? מה תעשי בעתיד?"

השבתי: "אני אשתפר בעתיד. ואני ממש מרחמת על אלה שאינם מבינים את האמת על הפאלון גונג. אני ממש מרחמת על האנשים שעדיין מסייעים לרוע לרדוף מתרגלי דאפא. תודה לכולכם. אני סיימתי. אני לא אעכב לכן את ארוחת הצהריים".

ברגע שסיימתי כולן מחאו כפיים. כולן אמרו "הנאום שלהמעולה. באמת לא ידענו שהיא נואמת טובה כל כך". בארוחת הצהריים אחת האסירות אמרה לי: "אחות גדולה, התבטת היטב. הבעיה היחידה היא שזה היה קצר מדי ואני מקווה שנוכל לשמוע עוד".

"מתרגלי פאלון גונג הם באמת אינם אנשים רגילים"

אסירות רבות אהבו לשוחח איתי. כשהיה למישהי קונפליקט עם מישהי אחרת, הן היו באות אלי לדבר על כך. אחדות לא הובנו על ידי האחרות. והן באו אלי לדבר על כך. כשכמה ממשפחות האסירות שלחו להן אוכל טוב, הן רצו לחלוק אותו איתי. הבהרתי להן את האמת על הפאלון דאפא וסיפרתי להן על השיפור האישי שלי אחרי התרגול בפאלון דאפא. כמו כן לימדתי אותן לחפש פנימה כדי ללמוד להיות סובלניות כלפי האחרים.

אחת האסירות נשלחה למחנה אחרי שהורשעה בזנות. כולן לא חיבבו אותה. היא הבינה שהיא לא אהודה. פעם היא חלתה והיה עליה להישאר במיטה במשך כמה ימים. נגשתי אליה לטפל בה מספר פעמים. זה נגע מאוד לליבה. אמרתי לה לשנן את המילים, "פאלון דאפא הוא טוב. אמת-חמלה-סובלנות הוא טוב". היא הסכימה לכך בכנות. מישהי נתנה לי כמה ממתקים ונתתי לה אותם. היא בכתה, "אחותאינני יודעת כיצד להודות לך". אמרתי לה "את צריכה להודות למאסטר לי. הוא לימד אותי לחשוב קודם כל על אחרים".

אישה אחת בת 60 הייתה כלואה על שמכרה כרטיסי רכבת משומשים. פעם אחת היא החליקה ונפלה בחדר האוכל ושברה את זרועה. היא לא יכלה: לאכול, להתרחץ, לכבס את בגדיה או ללכת לבדה לשירותים. אף אחד אחר לא טיפל בה, לכן ניגשתי ועזרתי לה לכבס את בגדיה. זה היה בתקופת הקיץ החמה לכן עזרתי לה גם להתקלח כל יום. הכנתי לה נודלס בהכנה מהירה. זה נגע מאוד לליבה והיא אמרה שאחרי שתשוחרר עליה ללמוד פאלון גונג, משום שמתרגלי השיטה כל כך נדיבים לאנשים. אסירות אחרות אמרו לי: "את לא מהמשפחה שלה, אבל את מטפלת בה היטב. את בטח מטפלת בחותנת שלך היטב בבית". אחרת אמרה לי: "למי שיש אותך כאשת בנהצריכה להיות בת מזל רב".

לבסוף שלושת השנים שנגזרו עלי להיות במחנה העבודה בכפייה עמדו להסתיים. במשך הימים האחרונים לפני שהשתחררתי כמעט כל האסירות באו להיפרד ממני. הן הזהירו אותי לשים לב לביטחוני ולתרגל היטב בבית. הן הבטיחו לחפש אותי כשישתחררו והשאירו לי מידע על קשר עימן ואת מספרי הטלפון שלהן. גם אני נתתי להן את פרטי הקשר ואת מספר הטלפון שלי.

ביום שהשתחררתי, מסדרון הכלא היה מלא באנשים. כולם היו שם כדי להיפרד ממני. רגשי הכבוד הכנים שלהם כלפי הדאפא אחרי שלמדו את האמת, נגעו ללב. בראותו זאת אמר אחד הסוהרים: "מתרגלי הפאלון דאפא באמת אינם אנשים רגילים".