להבשיל בטיפוח

(Minghui.org)

מאסטר נכבד! מתרגלים עמיתים יקרים!

אני מטפחת הונגריה. התחלתי לטפח בפאלון דאפא ב-2008, אבל לפי הבנתי הפכתי למתרגלת אמיתית רק ב-2010.

נתקלתי לראשונה בטיפוח-תרגול ב-2008 כשהייתי בת-18. הייתי אדם צעיר אופייני, חשבתי שרגשות הם חשובים מאד וחייתי רק למענם. כפי שהמאסטר כתב בספר "ג׳ואן פאלון", הרצאה רביעית:

״הם חיים רק בשביל הצ'ינג. חיבה בין בני משפחה, אהבה בין גבר ואישה, אהבה להורים, רגשות, ידידות, עשיית דברים למען הידידות, כל דבר קשור בקשר בל יינתק לצ'ינג. אם אדם רוצה לעשות משהו או לא, הוא שמח או לא, אוהב או שונא משהו, וכל דבר בחברה האנושית כולה בא מהצ'ינג הזה.״

בפעם הראשונה שקראתי את הספר ״ג׳ואן פאלון״ הבנתי שזה חשוב להיפטר מסנטימנטליות, או שלא אוכל לטפח. המאסטר אמר:

״אם לא מוותרים על הצ'ינג הזה אי אפשר לטפח ולתרגל.״

בששת החודשים הראשונים של התרגול שלי הייתי נחושה מאוד וזכיתי בהבנות רבות. ידעתי בליבי שהדאפא הוא טוב, שהדאפא יצר את הכול. הרגשתי את הפא שן של המאסטר לידי, עוזר לי בדרכי. אבל לא יכולתי לעבור את המבחן של התאווה, ולפי ההבנה שלי כרגע, זה היה משום שלא יכולתי להיפטר מהרגשות האנושיים שלי. לא יכולתי לקחת אותם בקלילות, והכוחות הישנים השתמשו בהחסרה הזו וכמעט גרמו לי להפסיק לטפח.

למרות שקשה לי מאד לדבר על כך, לפני שנים נדרתי למאסטר שכאשר אהיה מסוגלת לוותר באמת ולקחת בקלילות את ההחזקות שלי לסנטימנטליות, ולהתייחס ליחסים בין גבר ואישה כתלמידת דאפא, אנסה לעזור לתלמידי דאפא צעירים אחרים בכך שאשתף בניסיון האישי שלי.

״…כל אחד חייב לעבור את המבחן הזה. אנחנו מתחילים לטפח כאנשים רגילים. הצעד הראשון הוא המבחן הזה וכל אחד ייתקל בו.״ ("ג׳ואן פאלון", הרצאה שישית)

מתרגלים לא יכולים להתחמק מהמבחן הזה, אבל אני לא הצלחתי לעבור אותו. הצלחתי לעבור אותו די טוב בחלומותיי, אבל בממד הזה לא יכולתי. הייתי נואשת למצוא מישהו שיאהב אותי, ושאוהב אותו בחזרה. לא הייתי מסוגלת לשים את הדאפא באופן מוחלט לפני הכול.

במשך כמעט שנה חייתי עם חבר שאינו מתרגל, וכמעט שלא תרגלתי. ידעתי כל הזמן שמה שאני עושה הוא שגוי והרגשתי רע מאד עם זה.

אבל עדיין הרגשתי את חמלתו האינסופית של המאסטר. בעידודם של מתרגלים עמיתים, לא הפסקתי לגמרי את לימוד הפא והתרגול. עם הזמן התחלתי ללמוד ולתרגל יותר. ואז הגיעה נקודת המפנה.

מתרגל אחד נתן לי את ההרצאה האחרונה של המאסטר ("לימוד הפא בוועידת הפא הבין-לאומית של 2009 בניו-יורק רבתי") וביקש ממני לקרוא אותה. אני זוכרת זאת בבהירות. כשהגעתי למילים אלו, פרצתי בבכי:

״אלו שבאו לכאן להיות תלמידי דאפא: מה היה הנדר שנדרת? האם כיבדת את הנדר הזה? מה האדון הבורא דרש ממך? האם פעלת כפי שהאדון הבורא דרש? אם לא כיבדת את הנדר המקורי שלך או פעלת כפי שהאדון הבורא דרש, אז לא השלמת את מה שהיית אמור לעשות ולמעשה רימית את האדון. משום שלו גרמת באותה תקופה הפסדים למצב באזור המקומי שלך, להתקדמות תיקון הפא, וליצורים החיים שלפיכך לא ניצלו, ולו הבאת נזק או הרס לרמות שונות של היקום, יהיה עליך לתת על זה את הדין.״

קראתי שורות אלה, ואת כל ההרצאה, שוב ושוב. ידעתי שהיה עלי לקחת צעד קדימה ולחזור באמת לטיפוח, להפוך להיות באמת תלמידת דאפא. זה היה קשה, כי אומנם ידעתי מה נכון, אבל הייתי מלאת פחד. פחדתי להיות לבד, פחדתי להישאר לבד כל חיי, פחדתי שלעולם לא אהיה מסוגלת לעבור את מבחן התאווה.

ניערתי מעלי את כבלי הפחד ככל שיכולתי וחזרתי לדירה ששכרנו כמה מתרגלים עמיתים. זה ממש עזר שהם היו לידי בתקופה הזו. בנוסף ביקשתי מהמאסטר לעזור לי אם אפשר, כי הרגשתי שאני לא מסוגלת לשחרר את הסנטימנטליות שלי. אז הבנתי את המשפט הזה ב״לון יו״:

"כדי לפתוח את התחום הזה, יש לשנות מהיסוד את השקפת האדם הרגיל.״

״לשנות מהיסוד את השקפתי״ היה הצעד הראשון. לשנות את השקפתי מהשורש. צעד אחר צעד, התקדמתי. אז הרגשתי, בפעם הראשונה, שהפכתי למתרגלת אמיתית, שהבנתי את האחריות שלי ואת חובתי כתלמידת דאפא.

מאז ואילך התחלתי לעשות את שלושת הדברים, ולעבוד כדי להציל ישויות חיות. זמן לא רב אחר כך, הגיעה להונגריה ״התזמורת הצועדת של הארץ השמימית״. זה היה האירוע הגדול הראשון שלנו. זו היתה ממש אבן דרך עבור המתרגלים ההונגרים, ולפי הבנתי, גם אבן דרך לישויות החיות בהונגריה.

עד היום זה נוגע ללבי להיזכר איך חילקנו עלונים כשכל כך הרבה ידיים מושטות לעברנו, כשפניהם של האנשים זורחים. הבנתי בלבי למה התכוון המאסטר כשאמר שכולם הגיעו עבור הפא וכשדיבר על הצלת ישויות חיות.

על אף שבתקופה ההיא הרגשות שלי היו עדיין מאד חזקים, הם כבר לא יכלו להוריד אותי מדרך הישר. ידעתי שכמה שזה יהיה קשה, אני אלך באמת בנתיב של טיפוח בדאפא, או, כפי שנאמר ב"ג׳ואן פאלון", הרצאה שישית: ״חיים של טיפוח-תרגול״

זמן לא רב לאחר מכן, אדם חדש שהתעניין בפאלון דאפא הצטרף לקבוצה שלנו. הוא קיבל עלון בזמן הביקור של התזמורת הצועדת, והבין מהר את גדולתו של הדאפא. הוא הפך לתלמיד דאפא נחוש תוך כמה חודשים.

במהרה התיידדנו וניסינו לעשות ביחד יותר כדי לעזור למאסטר בתיקון הפא. למרות ששנינו היינו צעירים מאוד, הרגשנו שנוכל לעשות יותר למען הדאפא אם נתחתן. החלטנו, ובמהרה התחתנו. זה היה לפני שלוש שנים. החלטתנו להתחתן לא היתה מבוססת על רגשות, אלא על משהו אצילי יותר.

במשך שלוש שנות נישואינו ניסינו לעשות כמיטב יכולתנו בהצלת ישויות חיות. התחלנו לקדם פרוייקט כדי להעלות מודעות לדאפא ולרדיפה, בתחילה בקרב בני המשפחה והחברים, אנשים שהיוו חלק בלתי נפרד מחיי במשך שנים רבות. ההבנה שלי היא שיש להם קשר גורלי חזק עם הדאפא, אבל בעבר הרגשתי שלמרות שהם הקשיבו לי וחשבו שהרדיפה לא טובה, עדיין לא הצלחתי להגיע לליבותיהם. הודיתי למאסטר בליבי פעמים רבות, כי עכשיו יכולתי להגיע לאנשים אלו בעזרת הפרוייקט הזה.

אז הגיעה פריצת הדרך. כשאני מסתכלת על עצמי, אני רואה את ההבדל – עכשיו, בפעם הראשונה, אני לא מודאגת האם עלי להציל אותם. אני חייבת להציל אותם, אבל לעשות זאת עם לב שקט ובהיר. הפעם, הם אמרו שהם יתמכו בפרוייקט ללא היסוס, והצהירו בגלוי שהם תומכים בפאלון גונג ורוצים שהרדיפה תיפסק.

אני כל כך אסירת תודה לתכנונים של המאסטר, ואני עושה מאמצים לטפח את עצמי היטב ולהציל כמה שיותר ישויות חיות.

הדברים שלמעלה הם הבנתי הנוכחית והמוגבלת. אנא ציינו בחמלה אם משהו שגוי.