(Minghui.org)
התנסות מהוועידה האינטרנטית האחת עשרה לשיתוף התנסויות של מתרגלי פאלון דאפא מסין
ברכות למאסטר המכובד! ברכות לעמיתיי המתרגלים.
הפאלון דאפא הציל את משפחתי שהייתה הרוסה והפך אותה למשפחה מאושרת והרמונית.
התקופה שלפני התחלת התרגול בשיטה
גרנו בעיירה קטנה במונגוליה התיכונה. יש לי עבודה טובה עם הכנסה צנועה. אך האופי של אשתי ושלי מנוגדים לחלוטין. לעתים קרובות התווכחנו.
אשתי הייתה קשה ועקשנית. גם אני לא הייתי נדיב לב ביותר. לעתים קרובות כשהיינו רבים ניפצנו צלחות וקערות. לאחר כל מריבה כזאת הייתי חש מדוכא במשך כמה ימים. הייתי מתמלא בכעס בכל פעם שחשבתי על כך. המריבות שלנו הפכו רבות עוצמה יותר ויותר.
כשבני גדל, הוא החל להשתמט מבית הספר. הוא גם היה מכור למשחקי מחשב. במשך ימים היה משחק בבתי קפה של אינטרנט ולא חזר הביתה. אשתי הייתה הולכת לחפש אותו אחרי העבודה, כשהיא עוברת בעיר מבית קפה אינטרנטי אחד לשני כדי לחפש אותו.
אם היא הייתה מוצאת אותו היא הייתה נוזפת בו. אם לא הצליחה למצוא אותו, הייתה חוזרת הביתה וממררת לי את החיים. לפעמים היא פשוט ישבה לצד הדרך ובכתה. רבנו פעמים רבות בגלל הבן שלנו. הדברים הקשים שאמרה לי הותירו צלקות בלבי.
אם לא די בכך, גילינו שהבן שלנו גנב כסף מהבית. אחרי שהיכינו אותו כעונש, גילינו שזו לא הפעם הראשונה שלו. במקרים קודמים הוא גנב סכומים קטנים וסכומים גדולים. התיישבתי על הספה ובכיתי. האם אני מגדל גנב?
הרגשתי שהחיים עלובים ואומללים ותהיתי: מדוע החיים מלאים בסבל? מה הטעם לחיות עם אישה לא נעימה כזאת ובן גנב?
אחרי מריבה בינינו נהגנו אשתי ואני לצעוק באותו זמן: "להתגרש! בהחלט!" אולם בכל פעם בני משפחה וחברים שכנעו אותנו להמשיך ואמרו: "למה אתם רוצים לסיים את הנישואים שלכם? הבן שלכם בגר עכשיו. האם אתם רוצים למצוא בן זוג אחר אחרי הגירושים? כל משפחה והצרות שלה. פשוט סבלו זאת, דברים ישתפרו כשתתבגרו יותר".
אף על-פי שלא התגרשנו, תכננתי לי תכניות משלי. התחלתי לחסוך כסף לעצמי כי חשבתי שלא ייתכן שאישאר חסר כל אחרי הגירושים. עלי לחסוך קצת כסף. ברגע שיהיה לי מספיק כסף אעזוב את אשתי.
אשתי הבחינה במזימה שלי והחלה בהכנות משלה. היא החביאה את פנקס ההשקעות שלנו והסתירה את כל דברי הערך בבית.
איכות החיים שלנו התדרדרה במהירות. כל אחד מאיתנו ציפה שהשני יעשה את כל עבודות הבית. אף אחד לא בישל. אכלנו שאריות במורת רוח. אצלי התפתחו בעיות בריאות שונות כמו קשיי נשימה, כאבי ראש וכאבים בקיבה. עדיין לא הגעתי לגיל 30.
שקלתי פחות מ-50 קילו. אמנם לא הייתי בסכנת חיים, אבל לא יכולתי גם להמשיך לחיות כך. לא ידעתי איך להוביל את חיי הלאה.
המאסטר מציב אותי על הנתיב הנכון
בקיץ של 1996 התחלתי לתרגל פאלון דאפא. הייתי כל כך מאושר. אפילו כשרכבתי על אופניים או צעדתי ברחוב היה לי חשק לצעוק: "יש לי תקווה כעת". למדתי את הפא ותרגלתי את התרגילים. חיי הפכו שמחים ומלאי משמעות.
באמצעות לימוד הפא למדתי כיצד לשפר את המזג שלי והתחלתי להשתנות לטובה. למרות שאשתי עדיין ביקרה אותי ועשתה לי חיים קשים, ניסיתי כמיטב יכולתי לעשות אותה מאושרת.
במשך זמן מה, בכל פעם שחזרתי הביתה היא הייתה מתחילה להתלונן שוב: "שנינו עובדים ועייפים. מדוע אני זאת שצריכה לבשל?". הצעתי לה לנוח ואמרתי שאני אבשל. אחרי שסיימתי לבשל היא האשימה אותי שהמטבח נשאר מלוכלך: "תראה איך השארת את המטבח. האם אתה חזיר?"
הוארתי לכך שזה לא בגלל שאיני יודע לבשל, אלא מפני שאיני יודע לקבל ביקורת. לפני שהתחלתי לטפח הייתי אדם תחרותי מאוד. כל עוד הייתה לי החזקה מסוימת, היא חיפשה דרך לעורר אותה. האין זה טוב לטיפוח שלי?
אני לעומת זאת נשאתי זאת תוך כאב. לא הצלחתי להשיג רמה גבוהה יותר של סבלנות כפי שנדרש בפא. הצרות של משפחתי לא חדלו.
פעם קניתי בשר חזיר מטוגן ברוטב סויה, מנה שאני די אוהב. אולם בארוחת הערב לא מצאתי בשום מקום את מנת החזיר שקניתי. שאלתי איפה היא, ואשתי שאלה אם אני לא רוצה משהו אחר במקום. בסופו של דבר מצאתי את בשר החזיר בפח.
מחיתי ואמרתי: "זה היה יקר מאוד. איך יכולת כך סתם לזרוק זאת?"
אשתי "ירתה לעברי" בחזרה ואמרה: "איזה מן אדם מכובד אוכל זאת. אתה כזה כפרי!"
ידעתי שהיא לא התכוונה לכך, היא פשוט רצתה להקשות עלי. חשבתי שאני צריך לעבור את המבחן הזה היטב. חייכתי לעצמי וחשבתי שכשהצרות באות, הן באות בדרך כלל כמו סחף של אדמה. השניות הראשונות הם הקשות ביותר ממש בלתי נסבלות ואחר כך נראה שהן לא משפיעות עליי כל כך.
בהתחלה הייתה לי החזקה חזקה למאכלים טובים, משהו שבגללו אשתי הייתה נוהגת להקשות עלי את החיים. היא בישלה ארוחות פשוטות מאוד ולעתים נתנה לי לאכול שאריות.
הייתי מתבדח ואומר לה שהיא מתייחסת אלי כמו אל חמור. "כל עוד יש עשב, החמור לא ימות".
היא ענתה לי על כך: "ואתה עדיין קורא לעצמך מטפח?"
הבנתי שכל מה שאני צריך זה מספיק אוכל כדי שאוכל להמשיך בטיפוח שלי. אני אזכיר לעצמי כל ארוחה שצריך רק די אוכל כדי למלא את הבטן.
משום שגדלתי במשפחה ענייה, תמיד ציפיתי ואהבתי את חגי השנה הסינית החדשה. החגיגות והאוכל הטוב היו מעודדים אותי. אבל אשתי הפכה כל חגיגת ראש שנה למאורע קודר.
פעם אבי הצטרף אלינו לראש השנה הסינית. הייתי כל כך נרגש. טיאטאתי את הרצפה, רחצתי כלים ועזרתי בהכנת הירקות. אמרתי לאשתי שכדאי שלא נריב הפעם, מפני שאני רוצה שלאבי תהיה שנה חדשה נהדרת. אשתי הזכירה לי שאני זה שגרמתי צרות בשנה שעברה.
מהר מאוד היא איבדה את מצב הרוח שלה, השליכה כמה צלחות וסירבה לבשל את ארוחת הערב לשנה החדשה. היא התיישבה על המיטה והחלה לצפות בטלוויזיה.
אבי בכה ושאל אם היא לא מאושרת בגלל שהוא מתארח אצלנו השנה. עניתי לו שזה לא בגלל זה. מצב הרוח שלה כזה.
הרהרתי בלבי שאם לא הייתי מתרגל פאלון דאפא, מי יודע מה היה מתפתח ממצב כזה. ידעתי שכל זה קרה בגלל ההחזקה שלי לחגוג את השנה החדשה. קשה היה לשחרר זאת. בסופו של דבר שחררתי את ההחזקה הזאת רק אחרי שנים רבות.
לעתים קרובות היה לי שקט בבית אם לא למדתי את הפא או תרגלתי את התרגילים, אבל ברגע שהתחלתי ללמוד או לתרגל, אשתי הייתה ניגשת אלי ודורשת ממני לעשות את זה או את זה. היא לא הייתה מפסיקה עד שהתרגזתי.
לדוגמה, כשהבערתי קטורת, היא טענה שאני גורם לפיח שחור בבית. כשהייתי קד לפני תמונתו של המאסטר היא הייתה ממלמלת שזו אמונה טפלה. פעם היא אפילו בעטה באחוריי כשעשיתי זאת.
כשהייתי מניח פירות לפני תמונתו של המאסטר, היא הייתה לוקחת מיד אחד הפירות ונוגסת בו ואומרת: "מי ראה פעם בודהא? הפירות נועדו לאכילה לבני אדם".
כשסיפרתי לה סיפורים על טיפוח וגלגולי נשמות, היא הייתה מביטה בי ואומרת: "תפסיק! שתוק. אפילו אם אחרים יכולים להצליח בטיפוח אתה לא תצליח".
כששאלתי אותה מדוע היא חושבת כך, היא ענתה: "בגלל הטבע הדמוני החמור שלך. מצבך אינו יציב".
המשכתי ושאלתי: "את לא חושבת שזה היה כך בעבר? והיא ענתה שלא השתפרתי בהרבה.
הבנתי שהמאסטר משתמש בפיה כדי לתת לי רמזים. עליי להשתדל כמיטב יכולתי להשתפר ולוותר על דרך של חשיבה אנושית.
בני לא היה קל יותר מאשתי. הוא היה אז בגיל ההתבגרות, והחליף חברות בזו אחר זו. לעתים קרובות היה מגיע הביתה אחרי חצות וישן עד אחרי 11:00 בבוקר. הוא היה מתעורר, אוכל משהו ועוזב את הבית לבית הקפה של האינטרנט. כל פעם שראה אותי, היה מסובב את פניו הצידה. הוא אפילו לא בירך אותי לשלום. זה היה נדיר אם הייתה לנו ארוחת ערב משפחתית כששלושתנו מסבים לשולחן.
לילה אחד החל לטפטף גשם ובננו לא הגיע עדיין אחרי השעה 9:00 בערב. אשתי הייתה מתוסכלת שוב והתלוננה מדוע אני רק קורא בספר ולא הולך למצוא אותו. אמרתי לה שאין לכך טעם כי במילא הוא שוב יעזוב את הבית.
היא המשיכה להתלונן: "אינך מתנהג כמו אבא. מה עשית למען בנך? במה אתה כן מטפל בבית?"
חשבתי על כך ושאלתי את עצמי אם אני באמת אנוכי. החלטתי להשתפר.
לא התווכחתי עם אשתי. עזבתי את הבית והלכתי לחפש את בני.
לא היה אף אחד בחוץ והרחוב היה מואר למחצה. חציתי את הרחוב ושמעתי רעש מאחורי. לפני שהספקתי להסתובב לראות מה קורה, הועפתי באוויר. נוכחתי לדעת שרכב פגע בי.
מיד חשבתי: "אני בסדר. אני אהיה בסדר".
כאב חזק ברגל המשיך דרכו למוחי. הרגשתי כאילו עצמותיי נשברו ושאני מדמם. חיזקתי את המחשבות הנכונות שלי: "אני אהיה בסדר". נעמדתי, לא בדקתי את רגליי וצעדתי פשוט לעבר האופנוע שהיה במרחק של כ-10 מטרים ממני.
הנהג ישב ישיבה שפופה על האדמה כשהוא אוחז בראשו. שאלתי אותו אם הוא בסדר.
הוא ענה שיש לו כאב ראש אדיר. כנראה שהוא העמיד פנים כדי לא לשאת באחריות.
אמרתי לו: "אתה יכול ללכת עכשיו. אני מתרגל פאלון גונג". הוא נעמד מיד ושאל אם אני בסדר.
"כמובן שכן", אמרתי לו."אם לא הייתי מתרגל פאלון גונג הייתי שוכב עכשיו על האדמה שם ולא יכול לקום. הייתי נשאר בבית החולים ולא יכול לעזוב. זכור שפאלון דאפא הוא טוב. אמת-חמלה-סובלנות זה טוב".
הנהג אמר: "כמובן, כמובן, פגשתי אדם טוב היום".
לפני שנפרדנו הוא כרע ברך לפניי ואמר: "תן לי לקוד בפניך".
עצרתי אותו ואמרתי שאין צורך לקוד בפניי. "פשוט אמור למשפחה ולחברים שלך לזכור שהפאלון דאפא הוא טוב".
הוא היה אסיר תודה ואמר שיזכור זאת. אחר כך צעק: "פאלון דאפא הוא טוב. אמת-חמלה-סובלנות זה טוב".
בדקתי את רגלי השמאלית וראיתי שהיא בצבע כחול שחור. המכנסיים והחולצה שלי היו קרועים. בני ראה אותי כך ולא גילה אהדה ואמר: "מי אמר לך לצאת לחפש אותי, אתה חושב שלא אדע להגיע הביתה בעצמי?"
אשתי צפתה בטלוויזיה וכשראתה אותי האשימה אותי כדרכה: "איך זה שרכב פגע בך? אתה לא שווה שום דבר".
הבנתי מה שקרה והתיישבתי מיד במדיטציה. שמתי ידיי ביחד בתנוחת הא-שי והודיתי למאסטר על שהציל את חיי. טבלתי בהכרת תודה ובשמחה.
עזרה לאשתי ולבני לחשוב באופן חיובי על דאפא
לאחר שהחלה הרדיפה הזהירה אותי אשתי לתרגל רק בבית כדי לא לגרום לה לצרות. היא גירשה כל מתרגל שבא לבקר בבית.
ברגע שנודע לה שאני מספר לאחרים את העובדות על הפאלון דאפא היא כעסה. היא זרקה את ספרי הדאפא שלי ואת הקלטות על הרצפה. גם אני התרגזתי ושאלתי: "האם אינך יודעת שהדאפא הוא טוב? גם אם אחרים לא יודעים זאת, עלייך לדעת. אם את רוצה להתגרש, בבקשה. אבל לעצור אותי מלתרגל – אין מצב".
דבריי הנחושים זעזעו אותה. היא נותרה ללא מילים ופשוט הביטה בי. לאחר מכן לא ניסתה עוד להפריע לי בטיפוח ולא גירשה עוד מתרגלים שבאו לבקר.
כל כך קל לכוחות הישנים להזיק לאנשים החיים בתוך משפחה. אם אנו לא פועלים עם הכוח של הפא ועם מחשבות נכונות ומעשים נכונים, אנו עלולים להתמודד עם מכות קשות וכישלונות חמורים.
אפילו בזמנים הכי קשים האמנתי שאני הוא שאשנה את האחרים ולא הם אותי. הייתי בתפקיד מוביל במשפחה. אשתי יכולה לקבל החלטות על כסף. היא יכולה להיות אחראית על כל דבר אחר, אבל אני זה שמוביל את המשפחה בקו אחד עם הפא.
לא הרשיתי לכוחות הישנים לשלוט במשפחתי ולהעמיד אותי במצב של אין אונים. המאסטר לא ביקש מאיתנו לטפח בצורה כזאת. תלמידי דאפא הם אנשים טובים וסובלניים. אנשים טובים לא צריכים להיות מפוחדים, הם צריכים לחיות בכבוד.
בכל פעם ששלחתי מחשבות נכונות הייתי חושב על: "לשלול לגמרי את כל התכנונים של הכוחות הישנים, לסלק את כל החומרים המעוותים בממדים של אשתי ובני. לפורר את הגורמים המרושעים השולטים בהם. החיים שלהם הגיעו למען הפא. צריך להיות להם עתיד טוב. לבני משפחתי יש יחסים גורליים אתי. אני אוכל לשנות אותם ולהציל אותם".
כמו כן שמרתי על השין-שינג שלי ולא חיפשתי תירוצים כלשהם לא להשתפר. הפא סיפק לי הנחייה אדירה. נזכרתי בדברי המאסטר ב"לימוד הפא בוועידה במערב תיכון של ארה"ב" (שיקגו 1999)
"כולנו צריכים לשמור על השין-שינג שלנו. ייתכן שאנשים אחרים עושים מעשים רעים, אבל אנו איננו יכולים. אם תוכל לשמור על השין-שינג שלך, הדברים האלה יעברו אחרי זמן מה. הם לא יחזיקו מעמד זמן ארוך. בסוף, הוא לבטח ישתנה כתוצאה מפריצת הדרך ברמות הטיפוח שלך עצמך. זה לבטח יהיה כך". (תרגום זמני, לא רשמי)
האמנתי שהמצב של משפחתי ישתנה לבטח. חשבתי אפילו שהם יהיו מסוגלים להשיג את הפא בעתיד.
מה שהשתוקקתי כל אותן שנים היה איך לעזור לאשתי ולבני לראות מבעד לשקרים של המק"ס (המפלגה הקומוניסטית הסינית) ולראות את הדאפא באור חיובי. אבל לא משנה מה אמרתי להם, הם היו פשוט מגיבים עם תעמולת המק"ס.
חשבתי שאם איני יכול אפילו להציל את בני משפחתי, כיצד אני יכול לאמת את היופי והעוצמה של הדאפא?
המאסטר אמר לנו ב-"יסודות להתקדמות במרץ I":
"השכנת השלום עם החיצוני באמצעות טיפוח של הפנימי".
אני מאמין שהשדה הנכון שלי, ההתנהגות והאופי שלי משפיעים ומניעים כל דבר סביבי. השורה התחתונה היא: עליי להבין את הפא ברמה רציונלית ולהשתפר על בסיס הפא. ככל שהבנתי יותר, כך שחררתי עוד החזקות והתקדמתי במהירות רבה יותר.
כשאנו קשורים למשפחה שלנו אנו כמו חוטים של רגש הנמשכים לפה ולשם. אדם רגיל יכול לאבד את שפיותו על ידי רגשות. מטפח ללא מחשבות נכונות חזקות יכול להיות מותש אפילו ויתקשה להתקדם בטיפוח שלו.
בעבר, לפני שהתחלתי את הטיפוח שלי הייתה לי החזקה חזקה מאוד לרגשות. לאחר מכן הייתי עדיין נפגע עמוקות. במשך זמן ארוך נהגתי להתלונן: אני מתייחס לאשתי ולבני כל כך יפה. מדוע הם בכל זאת עדיין מתייחסים אליי גרוע כל כך? הענקתי כל כך הרבה למשפחה והם בכל זאת עדיין מקשים עליי כל כך. הרגשתי תחושה של חוסר הגינות.
המאסטר אמר ב-"לימוד הפא בועידת הפא ביוסטון" (1996):
"בין אם נולדת לתוך משפחה או הגעת לעולם – זה רק כמו לשהות במלון: אתה רק שוהה זמן קצר של לילה, ואז עוזב למחרת. אף אחד לא מכיר אף אחד כשהוא בא לעולם הזה. בקרב אלה שמסביבֵך נמצאים הבעלים שאהבתְ בחום בתקופות החיים הקודמות שלָך, כמו גם בני משפחה אחרים. האם את מזהה אותם? האם הם מזהים אותָך?"
קראתי את הקטע הזה פעמים רבות, רבות. חשבתי שזהו סוד שמימי. הוארתי לכך שאף על-פי שזה נראה כמו אהבה, שנאה, רגשות ונקמה, ישויות חיות הגיעו פשוט כדי לישב חובות קארמתיים. אם לא יכלו לצאת משלושת העולמות, הסוף היה רק אחד: גלגול נשמות עד לאבדון.
העולם האנושי אינו יותר מאשר במה ליישוב חובות קארמתיים. אם המאסטר לא היה מגלה את הסוד השמימי הזה, אם לא הייתי נתקל בדאפא, איך הייתי שורד? אחרי שהוארתי לכך הרגשתי רגוע. היה לי קל יותר עכשיו לנהל ענייני משפחה ויחסים עם אנשים.
נוכחתי לדעת שככל שהייתה לי פחות החזקה לבני, יותר שינויים קרו לו. אני לא צריך להתמקד בהחסרות שלו, אלא בעוצמות שלו. גם הוא ישות חיה. מי הוא אמור להיות בחיים הבאים שלו? מי הוא היה בחייו הקודמים? אינני יכול לקבל החלטות בשבילו, אבל אני יכול להעניק לו השפעה חיובית. רק פא הבודהא יכול בסופו של דבר לעזור לו.
אחרי ששדרגתי את הבנתי הפכתי רחום יותר כלפי בני. התחשבתי בו יותר. לדוגמה, כיבסתי עבורו. הייתי מזכיר לו להתלבש חם כשהיה קר בחוץ.
היה מקרה אחד שהוא לא היה מאושר כשראה אותנו אוכלים דייסת אורז, משום שהוא העדיף לאכול אורז. אשתי התנדבה לבשל עבורו אורז.
בתחילה זה הרגיז אותי. ילדים צריכים להיות צייתנים – זו תמיד הייתה דרך החינוך במשפחתי. כיצד ניתן להפוך את הכלל הזה?
אשתי צידדה בבני ואמרה: "כיצד אתה יכול לקרוא לעצמך מטפח? לעתים נדירות הבן שלנו אוכל בבית. מה אכפת לך, אתה תאכל את הארוחה שלך".
התעקשתי ואמרתי שאסור לנו לאפשר לבן שלנו להתנהג כך. מי כאן האבא?
כשבני ראה שאשתי ואני עומדים לפתוח בוויכוח הוא עזב את הבית. אחרי שעזב, היא כיוונה את כל כעסה לעברי. היא זרקה את מקלות האכילה על השולחן והארוחה הסתיימה.
האם טעיתי? במה טעיתי? ניסיתי לנתח את עצמי ולמצוא חסרים כלשהם וכך הבנתי שטעיתי.
המאסטר אמר לנו ב-"ג'ואן פאלון":
"אם תהיו תמיד בחמלה, תתייחסו לאחרים בטוּב לב ותתחשבו באחרים בכל דבר שאתם עושים, ובכל פעם שתיתקלו בבעיה תחשבו ראשית האם אחרים יכולים לשאת את זה או האם זה יפגע במישהו, אז לא יהיו בעיות". (הרצאה רביעית)
הבנתי שאסור שיהיו לי מושגים קשוחים כאלה. זו הייתה בסך הכול רק ארוחה. אם אשנה את עצמי אוכל לחיות בהרמוניה עם בני. האין זה המקרה?
בפעם הבאה שאכלנו דייסת אורז אמרתי לבני שאטגן קצת אורז בשבילו. בתחילה הוא קיבל את הצעתי וישב על ידי כשאני מבשל לו את הארוחה.
אחרי שבישלתי כך כמה ארוחות בשבילו הוא השתנה ואמר שאיני צריך לטרוח והוא יאכל מה שאני אוכל.
חייכתי ושאלתי אותו אם הוא בטוח בכך, לא כדאי לנו להרעיב את בננו היקר.
אשתי העירה "עכשיו אתה מדבר כמו מטפח".
לעתים קרובות אני מביא משב רענן למשפחתי. אני שר שירים שחוברו על ידי תלמידי דאפא, אני מתרגל את תרגילי הדאפא, אני מספר להם עוד על הפאלון דאפא וסיפורים על גלגולי נשמות.
הם שינו את יחסם אלי מהתנגדות ולעג להקשבה בכבוד. אחרי זמן מה הם החלו להצטרף לדיון, כשהם תורמים ממחשבותיהם. הבנתי שהם משתנים. חשוב עוד יותר מכך, אני זה שמשתנה למעשה. התקרבתי יותר ויותר לסטנדרטים השמימיים.
השינוי הבולט ביותר אצל בני היה שהוא נפתח לדון איתי בבעיות שלו. פעם אחת החברה שלו זנחה אותו. הוא סירב לאכול ולשתות, שכב במיטה ואפילו בכה. אשתי הייתה מודאגת מאוד וביקשה ממני לטפל בכך.
כשראיתי כמה הוא כואב, ניסיתי להסביר לו: "היית כל כך נחמד אליה והיא בכל זאת עזבה אותך. מה זה אומר לנו? רגשות הם משהו שאיננו יכולים לסמוך עליהם". ציטטתי לו מהפא של המאסטר ואיך להיות בן אדם, כמו גם איך לטפל היטב בבעיות כאלה. הוא הרגיש טוב יותר, יצא מהמיטה ואכל את ארוחתו.
לקח לי זמן רב למצוא את הדרך היעילה לחנך את בני. אם הייתי קשוח הוא התנהג אפילו בקשיחות יותר. אם כעסתי הוא התרגז יותר.
המאסטר אמר לנו ב-"ג'ואן פאלון":
"יש אנשים שייאבדו את מזגם אפילו כשהם מחנכים ילדים, ופשוט צועקים עליהם ועושים סצנה. אין צורך להיות כך כשאתה מחנך ילדים, ואין עליך עצמך להתרגז באמת. עליך לחנך את הילדים עם היגיון כך שבאמת תוכל לחנך אותם היטב. אם אינך יכול להתגבר אפילו על דברים קטנים ואתה יוצא מהכלים בקלות, איך אתה מצפה להגביר את הגונג שלך?" (הרצאה תשיעית)
המאסטר מלמד אותנו כיצד לחנך את ילדינו בצורה רציונלית. מהי רציונליות? הבנתי שהדגש שלי לא היה על איך לחנך את בני היטב, אלא על בסיס המצב שהוא היה בו.
תהליך החינוך של בני דרש רציונליות וחכמה. הייתי צריך למקם עצמי גבוה יותר כשאני מקנה לבני משמעת. אני צריך מצב מחשבה רגוע. עלי לדון עמו בדברים בצורה מכבדת. אני צריך לשים עצמי בנעליו. בדרך זו דבריי יישאו את הכוח של החמלה. כך לא אציק לו והוא יחוש בנדיבות שלי.
פעם אחת הוא לא חזר הביתה במשך יומיים. הוא גם לא ענה לצלצולי הטלפון של אשתי. אשתי החלה לקלל אותי ואני הרגעתי אותה ואמרתי שלא תתרגז. "תני לי ואדגים לך".
שלחתי מחשבה חזקה: "כל הגורמים המרושעים השולטים בכך יתפוררו. הוא ישות חיה טובה. עליו לענות לטלפון שלי ולבוא הביתה מיד. אני אנחה אותו. הוא לא צריך להשפיע עליי".
צלצלתי לבני והוא ענה לטלפון. שאלתי אותו אם אפשר לשלוח לו אוכל אחרי יומיים שלא בא הביתה. הוא ענה בשלילה.
אמרתי לו שאני מתגעגע אליו: "בוא הביתה ותאכל ארוחה טובה. לאחר מכן תמשיך לשחק במשחקים שלך. בסדר?"
הוא התעקש שהוא רוצה להמשיך לשחק עוד קצת זמן.
שאלתי אם הוא רוצה שאשלח לו מונית ואמרתי שהוא צריך לחשוב על רגשות הוריו. הוא הסכים.
אחרי שחזר הביתה, שאלתי אותו מה יקרה אם בנו יתייחס אליו בדרך זו וישהה בבתי קפה של אינטרנט כל היום. איך הוא ירגיש? הוספתי: "זו אינה הדרך הנכונה לאדם צעיר לנהל את חייו".
הוא הסכים אתי.
אחד מחבריי שמע את השיחה בינינו והתפלא מדוע אני כל כך מנומס כלפי בני. הוא אמר שהוא במקומי היה סוטר לו כבר מזמן.
עניתי לו שהמאסטר שלי אמר לנו להיות נחמדים לכל אחד ובכלל זה לילדינו.
כל הישויות החיות שוות ובני אינו יוצא דופן בכך. לא משנה מיהו, חוקי היקום מעריכים כל אחד באותה דרך. פעם היטפתי לו במשך זמן ארוך והוא לא חזר הביתה במשך יום שלם.
צלצלתי אליו ושאלתי: "למה אני ממשיך לעשות אותן שגיאות?" הוא לא הבין למה התכוונתי ושאלתי שוב: "מדוע אני תמיד גורם לבן שלי לכעוס כל כך?"
הוא צחק ואמר שהקדרתי לו פנים במשך כמה ימים ואמרתי לו שהוא לא בסדר.
אמרתי לו שלא הייתי בסדר ולא טיפחתי היטב.
אחרי שחזר הביתה שוחחתי עמו בצורה רגועה ואמרתי: "האם חשבת שהתנצלתי בפניך בשיחת הטלפון שלנו? המאסטר שלי אמר:
"אם הבן לא מכבד את ההורים הם יחליפו מקום בחיים הבאים. זה איך שזה מתגלגל שוב ושוב". ("ג'ואן פאלון"-הרצאה שישית)
"הילדים שלך יתייחסו אליך באותה דרך בה אתה מתייחס אלי. הכול חוזר אליך, זהו עיקרון שמימי. האם אתה מבין זאת?"
הוא הביט בי ולא אמר דבר. ידעתי שדבריי עשו עליו רושם.
במשך שנים רבות ניסתה אשתי לעצור אותי מלהבהיר את האמת על הפאלון גונג לאנשים. היא ניסתה גם את הגזר וגם את המקל. היא התלוננה שלגור אתי זה מפחיד ושאלה אם אני מוכרח לספר לאנשים על הפאלון גונג. "אם המשטרה תגלה זאת, האם המשפחה שלנו לא תיהרס?"
אמרתי לה: "אני מכיר בסכנות, אולם בעתיד יְבַעֲרו את כל העשבים השוטים. אם כך כיצד אוכל שלא לעזור לאנשים? בואי וניקח לדוגמה את החברים בחוג המכרים שלך. האם לא יהיה ממש עצוב אם הם יהיו הקורבנות לכשיגיע האסון? רק האמת יכולה להציל אותם".
היא ידעה שאינה יכולה לעצור בעדי ואמרה שמעתה ואילך היא הולכת לעזור לי. היא החלה לעזור לי לחלק עלוני מידע. כמו כן היא עזרה לי לשכנע אנשים לפרוש מהמפלגה כשאמרה לאנשים: "תפרשו! תפרשו! המק"ס אינה טובה כלל"
המאסטר אמר לנו ב-"ביאור הפא בחג הפנסים בשנת 2003 בועידת הפא במערב ארה"ב":
"אל תסתכלו על הצד הלא טוב של אחרים, צריך תמיד להסתכל על הצד הטוב של האחרים".
התמקדתי בצד הטוב של אשתי ובני ולא התווכחתי איתם על עקרונות אנושיים. אחרי הכול, אין הרבה על מה להתווכח כשזה נוגע במטלות משפחתיות, נמנעתי מלבקר אותם.
גיליתי שכשמחשבותיי הנכונות חזקות, אני יכול לשנות באמת את הסביבה שלי. כשחייכתי, הסביבה התמלאה באור השמש. כשלא הייתי מאושר, הסביבה שלי הייתה קודרת. אם השדה שלי ישר, אז כל הדברים האחרים משתנים. הקיום שלנו הוא התקווה לישויות חיות להשיג הצלה.
במשך זמן מה כשהייתי מבשל, התנגן במוחי שיר של המאסטר מ-"הונג-יין III":
"מה משמעות החיים?
מאה שנות חיים אנושיים, עבור מי עסוקים וטרודים כה?
תהילה, הון ורגשות למשפחה מעוררים דאגה עמוקה
כשהמוסיקה תיפסק והמחזה יסתיים, מי אני?
השמים לא מדברים, מותירים אותנו מבולבלים
הדאפא מופץ בכל מקום סביבכם
למדו את האמת שתנחה את נתיבכם שאבד
אנו מעוררים אנשים כך שיוכלו להבחין בין טוב לרע
וימצאו את האני האמיתי שלהם כדי לחזור לשמים"
אשתי העירה שהשיר כתוב היטב כל כך וביקשה עותק כדי לשנן אותו. כתבתי את מילות השיר והדבקתי לקיר המטבח שלנו. היא שיננה אותו.
פעם אחת כשקנינו מצרכים לבית, אמרה אשתי למוכרת: ״הרשי לי להעניק לך שיר״ ודקלמה חלק ממנו בפניה. האישה הייתה מופתעת מאוד ושאלה אם אני כתבתי זאת.
אמרתי שזהו שיר של דאפא ושאלתי: "האין זה טוב?"
האישה ענתה שזה אכן טוב. הצעתי לה לזכור גם שפאלון דאפא הוא טוב, אמת-חמלה-סובלנות הוא טוב. האישה הסכימה לכך.
אשתי סיימה לשנן את שירו של המאסטר.
האישה החמיאה לנו איזה זוג מאושר אנחנו. סייענו לה לפרוש מהמק"ס וארגוניה וחזרנו הביתה.
לפני כל נסיעת עסקים, אשתי נהגה להדליק קטורת למאסטר והייתה ממלמלת לעצמה. שאלתי אותה מה היא אומרת והיא השיבה שהיא מבקשת ממאסטר לי לברך אותה שתהיה לה נסיעה מוצלחת ועוד כסף למשפחה שלנו.
הסברתי לה שבודהא לא מטפל בעושר של אנשים. אשתי ענתה שבודהא אחראי על כל דבר והביאה אותי כדוגמה. "מי מסוגל לטפל בך?" היא שאלה, "רק מאסטר לי יכול".
שאלתי אותה מה היא חושבת, האם אוכל להצליח בטיפוח שלי?
היא ענתה "כמובן שכן" אבל נראתה קצת עצובה ושאלה: "אם כך, אם תצליח בטיפוח מה אני אעשה?"
הצעתי לה שתטפח גם כן. עודדתי אותה ואמרתי: "אנשים באו לעולם למען הטיפוח. זהו סוד שמימי". היא התלבטה ואמרה שאינה יכולה לשבת ברגליים מצולבות. אמרתי לה שזו לא בעיה. ללמוד את הפא ולשמור על השין-שינג זה חשוב הרבה יותר.
גם לבני הצעתי שיספר לחבריו שפאלון דאפא הוא טוב. אם הם יאמינו בכך, הם יינצלו.
בני נד בראשו להסכמה. הצעתי שאם הוא לא יצליח להסביר להם בבהירות, שיביא אותם הביתה ואני אספר להם.
יום אחד צלצלתי אליו וביקשתי אותו לבוא הביתה. הוא סיפר שאינו יכול כרגע מפני שהוא מספר לחבריו ש"זה וזה הוא טוב וש"זה וזה וזה הם טובים". הבנתי שהוא רומז לי (בשל הצנזורה של המשטר על הטלפונים בכל הנוגע לפאלון דאפא) שהוא מספר להם שפאלון דאפא הוא טוב ואמת-חמלה-סובלנות זה טוב.
ידעתי שלא משנה כיצד הוא מסביר את האמת, מה שקורה בממדים אחרים הוא כנראה התרחשות מרעידת נשמה.
אפילוג
המשפחה שלי עברה שינויים דרסטיים לפני ואחרי שהתחלתי בטיפוח שלי. אילמלא עזרתו של המאסטר, לא הייתי מסוגל לגרום להרמוניה ולשמחה במשפחתי.
כל צעד וכל שיפור נושא את הנתינה וההקרבה של המאסטר. כל הבנה חדשה נובעת מעזרתו של המאסטר. המילים אינן יכולות פשוט לתאר כמה רב חסד הוא המאסטר.
תודה רבה לך מאסטר! תודה לכם עמיתיי המתרגלים.
(כל הזכויות שמורות לאתר Minghui.org) Copyright © 2024 Minghui.org. All rights reserved
