להכיר בדרך של המאסטר

התנסות מוועידת פאלון דאפא ה-14 לשיתוף התנסויות בישראל בשנת 2016

שלום למאסטר הנכבד, שלום למתרגלים העמיתים.

במרץ 2013, אחרי 4 שנים של עבודה במקום עבודה רגיל, הייתי מלא באי שביעות רצון מהתנהלות המקום וכשנפתחה ההזדמנות לעבוד באפוק טיימס במשרה מלאה עשיתי את זה ללא מחשבה שנייה. בעבודה ההיא הייתי טעון מהחזקות מסויימות ורציתי כבר לעזוב, הרגשתי שאופן העבודה שם לא ממש נכון והייתי כל כך שמח להגיע למקום בו כל העובדים הם מטפחים בדאפא ושזה כמו לחזור הביתה. אני ואשתי יחד הצטרפנו במשרה מלאה לצוות של חברת תקשורת שהוקמה על ידי תלמידי דאפא.

אבל אחרי תקופה מסויימת הבנתי שאי אפשר לברוח ממה שאתה אמור להיפטר ממנו, והמצב ממנו נמנעתי בעבודה הקודמת התחיל להיבנות שוב, כמו מציאות חדשה שקמה כדי שוב לבחון את אותו הלב שלי. באותם הימים הייתי אחד מחברי ההנהלה של חברת התקשורת, כאחראי על הפן ויזואלי של כלל המוצרים שלנו, הצטרפתי לפורום עוד הרבה לפני שעברתי לעבוד שם במשרה מלאה, כך ששנים רבות הייתי חשוף לאנשים בפורום ההנהלה מקרוב ולרעיונות הליבה, לבעיות ולאסטרטגיה.

אבל פתאום קרה מפנה מסויים שהוביל לשינויים מסוימים: המנכ״ל של חברת התקשורת התחלף. במסגרת השינויים הוחלט לאפס ולהרכיב את פורום ההנהלה מחדש כדי לוודא שכולם חיוניים לפורום. היה דיון התחלתי שכבר בתוכו הלב שלי לא היה רגוע והתחיל לחשוש על המקום שלי. ראיתי שדי קשה לי לשלוט בזה וכמה שלא ניסיתי להרגיע זה לא ממש עזר. התבוננתי פנימה ושמתי לב שמה שפועל כרגע זה מכלול של החזקות שורשיות שלי שעוד לא סילקתי, כולם החזקות ליבה וכולם פעלו בבת אחת. אלו היו תחרותיות, אגו חזק, החזקה להתפארות ולב של תרעומת. ניקיתי את המחשבה כך שהמקסימום שיכולתי זה כרגע לא לחשוב על זה, אבל זה היה פתרון זמני. באותו הזמן אשתי שעבדה יחד איתי צורפה לצוות ההנהלה ויחד עם זאת קיבלה תפקיד חדש שנשמע ממש מרתק ומפתה. דמיינתי מצב בו היא נכנסת ואני יוצא ולא יכולתי להירגע. ניסיתי להתאפק, ניסיתי לשכנע את עצמי שאני אוהב אותה, אבל הקנאה גברה. וזה ברור, זאת אהבה של הממד הזה ואין לה יכולות. הסיטואציה הלכה ונהיתה יותר ויותר קולחת בשבילי. ידעתי שבקרוב הולך להגיע השיא שלה ושאני לא בטוח אם אוכל לעבור אותו. הרגשתי שלא באתי מוכן למבחן הזה, החסרתי הרבה "שיעורים" בדרך אליו שלא הייתי צריך להחסיר. זה היה גם הלימוד והתרגול המוגבלים לאורך השנים, וגם זה שלא טיפלתי בחלק מההחזקות האלה בזמן.

ימים עברו ולא הבנתי מה קורה עם הנושא הזה של ההרכב החדש של הפורום, ורק אחרי שבוע צורפתי להתכתבות בה הנושא היה האם אני נשאר או לא, כי כולם כבר היו בפנים. מסתבר ששכחו לצרף אותי לחהתכתבות על ההישארות שלי. המקריות המוגזמת של הדברים אפילו רמזה לי שהמצב הוא אבסורד מוחלט, אבל כשהלב זז… ירדתי למטה כדי לראות את ההתכתבויות, גללתי לאט כי לא הייתי בטוח שאחזיק מעמד לקרוא את השורה הבאה שאראה. לא היו קולות שממש עודדו את הישארותי, ומייל אחד היה זועף במיוחד, על "איזה מן דבר זה שמעצב הוא חלק מההנהלה ושאיפה רואים דברים כאלה. הוא צריך להיות בחוץ". הושבתתי. בפנים הכול נמחץ וכל אותם ההחזקות התחילו לבעוט בי בשיא העוצמה. יצאתי מהמשרד ונסעתי הביתה. נשכבתי במיטה ולא יכולת להזיז אף חלק של הגוף. בבית התווספה הקנאה לאשתי ובגלל זה לא יכולתי להיות פתוח איתה עד הסוף לתקופה מסוימת.

המקרה הזה חשף כלפי חוץ את ההחזקות החבויות והשורשיות שלי, שלא עזבו עד היום שעוד מעט אספר עליו. באותם הימים, ואלו היו הימים הכי קשים של הטיפוח שלי עד כה, כל פעם שהייתי שומע את המילה ״ישיבת הנהלה״ הייתי הולך לחדר עבודה שלי במשרד ומיד שם אוזניות עם מוזיקה. שמתי אוזניות גם כי השולחן שלי היה מופרד רק עם קיר גבס אחד בין חדר הישיבות בה התקיימה ישיבת ההנהלה השבועית, כך שיכולתי לשמוע את זמזום הקולות מצד הישיבה שמנע ממני לעבוד. נראה כמקרה קלאסי שמטפח אמור לעבור? נכון, אבל לא הפעם. כשהאוזניות לא הצליחו לרפא הייתי הולך החוצה לנשום אוויר ולשכוח מצירוף המילים ששמעתי – "ישיבת הנהלה". הרבה מחשבות לא טובות התרוצצו בראש, הכול כהשלכה מאותם החזקות הליבה שהיו עדיין בשיאן. הרגשתי שהם כל כך גדולות ואין לי את היכולת לעבור אותם בכלל. עם השכל יכולתי להבין שכל זה סיטואציה שנבנתה בשביל שאוכל להיפטר מזה ולעלות, אבל כל כך לא הייתי שם כדי להיות מסוגל לעשות את זה... מהצד זה אולי נראה לא משהו מיוחד, אבל בגלל שלכל אחד מאיתנו יש ההחזקה השורשית שלו, אז הסקאלה בה מגרים את ליבך היא הכי גבוהה לפי המצב האישי שלך.

בעקבות המצב גם לא יכולתי לפעול היטב בעבודה בחברת התקשורת. שיתוף הפעולה לא היה טוב והיו לא מעט קונפליקטים. הרגשתי חלש, התעצבנתי בקלות מכל דבר, הייתי החלטי מדי בכל מה שהייתי אומר, והתחלתי לחפש סיבות לעזוב. למעשה זה קל מאוד למצוא אותן: כשאתה במצב ירוד וכל הזמן שלילי, אינך יכול באמת להיות רציונילי מספיק כדי לקבל החלטות חשובות. הכוחות הישנים גם נכנסו וחיזקו לי את מצב המחשבה בו ראיתי שמה שאני עושה זה בכלל לא חשוב ושכל מעצב מתחיל יכול לעשות זאת, ושזה דווקא טוב אם אני אלך סוף סוף לפרנס את משפחתי כמו שצריך, במילא אני לא מצליח לשתף פעולה כמו שצריך ולגשת לדברים מתוך הפא. הכוחות הישנים ניצלו את המחשבות השליליות שלי כדי להציג לי מראות של אשלייה. ראיתי שאני עושה את אותה הטעות כמו בעבודה הקודמת - בורח מהקשיים ומההזדמנויות. לימוד הפא שלי היה מאוד שטחי באותה התקופה והרבה פעמים מצאתי את עצמי שקוע במחשבות של עלבון תוך כדי הקריאה. לא היו לי כמעט הבנות חדשות מהלימוד. ניסיתי לפחות להפנות את המחשבות הלא טובות שלי על הסיטואציה שנוצרה ולא על האנשים, אבל לא תמיד הצלחתי. בעצם, לכעוס על הסיטואציה היה הרבה יותר גרוע, כמו שהבנתי אחר כך, כי זה היה לכעוס על התכנון שהמאסטר תכנן בשבילי. בפועל לא הכרתי בדרך של המורה, לא הכרתי לעומק בדאפא.

מתוך הרצאה רביעית, "ג׳ואן פאלון":

״כיוון שלאדם זה יש איכות מולדת טובה יחסית ורמת השין-שינג שלו גבוהה, הגונג שלו גדל במהירות. כאשר השין-שינג שלו מגיע לגובה מסוים, הגונג שלו גם גדל עד לשם. אם הוא רוצה להמשיך להגדיל את הגונג שלו הקונפליקט ייעשה גם כן רציני יותר, כי צריך להמשיך לשפר את השין-שינג.״

עברו ימים, שבועות, חודשים… עברה שנה וחצי. כל יום מחדש הייתי אומר לעצמי שהיום אני מפסיק לזחול וקם על הרגליים, אבל כל כמה ימים אחת מההחזקות האלו צצו שוב וגרמו לי שוב ליפול. הבנתי בדיעבד שכל עוד יש לי החזקה שורשית - לא אוכל לעשות פריצה משמעותית בטיפוח, בכלל לא אוכל. גם אם אתחיל לעלות, זה ימנע ממני לעלות ברציפות. זה שונה מהחזקה רגילה שמופיעה בהקשר מסויים. ההחזקה השורשית מופיעה כמעט בכל פעם שהחזקה אחרת מופעלת ומובילה אותך להשבתה, כך שאתה נופל בכל כמה ימים שוב ושוב.

אבל היה לי דבר אחד בלב ששמר ממני לקרוס טוטלית ונתן לי תקווה: הניצוץ החזק של הדאפא, שידעתי שהוא לא ייכבה לעולם. וגם האמונה החזקה שהמאסטר עדיין מחכה לי תמיד דחפה אותי לנסות לקום.

באחד הימים הרגשתי שאני נמצא במקום שאין יותר למטה ממנו, והרגשתי סלידה עמוקה מעצמי. לא הייתה לי האנרגיה להמשיך להיאבק בצבא ההחזקות האלה, כאילו הכניסו אותן לכל תא בגופי. ראיתי שאם לא אצא מזה בקרוב אני פשוט אתקלקל.

מתוך הרצאה שישית, "ג׳ואן פאלון":

״למעשה זה הזמן בשבילו לסלק את החזקת התחרותיות שלו. אם הלב התחרותי הזה לא יסולק, אם הוא תמיד יהיה כזה, אם זה ימשיך כך הרבה זמן, אז גם אחרי כמה שנים הוא עדיין לא יוכל לצאת מהרמה הזאת. זה יגרום לכך שהוא לא יהיה מסוגל להמשיך לתרגל גונג. גם הגוף הפיזי הזה לא יוכל להחזיק מעמד, כי הוא יבזבז אנרגיה רבה מדי וייתכן שכוחו יאבד.״

עצמתי את העיניים ופניתי למאסטר: "מורה יקר שלי, אני לא יכול יותר. אני עושה משהו לא נכון. בבקשה תצביע לי. אתה רואה אילו מאמצים אני עושה בכל יום כדי לנצח את ההחזקות האלה, והן עדיין כמו הר". המשכתי: "מאסטר שלי. אתה לקחת ממני חלק מהקארמה כדי שאוכל לחסל את השאר שאני מסוגל. בבקשה תיקח ממני גם את הדברים האלה שמושרשים בי, אני לא צריך אותם ואני רוצה להמשיך. אני מהצד שלי אעשה את מירב המאמץ לעבור את החלק שאני מסוגל לעבור״. הרגשתי הקלה משמעותית אבל עוד לא ידעתי למה.

כשבאתי למשרד אחרי כמה ימים, לפתע הופיעה סיטואציה שהייתה אמורה לגרות את הלב שלי, כמו שזה היה בשנה וחצי האחרונות. אבל כמה הייתה גדולה ההפתעה כששמתי לב שזה לא עושה לי כלום. בהתחלה לא האמנתי, הסתכלתי פנימה וחיפשתי אחרי החומר הבלתי נשלט הזה של ההחזקות שתמיד היה מגיב ולא מצאתי אותו יותר. הוא פשוט הוסר. חייכתי על גבול הבכי. רציתי לצאת החוצה ולצעוק בקולי קולות: ״תודה למאסטר שלי!!״

אחרי כמה ימים פתאום נזכרתי בקטע מהסרט על ישוע בו ישוע היה במדבר והשטן מנסה לפתות אותו להפסיק את הקשיים שלו בעולם הזה ולחזור למקום הקדוש ממנו הוא בא כדי לא לסבול עוד. בשביל זה ישוע היה צריך לעשות רק דבר אחד: לבקש מהשטן. פתאום חדרה לי ההבנה, אבל לא דרך המוח, אלא דרך כל הגוף שלי באופן חווייתי מאוד וחזק מאוד: לבקש זה שווה ללהכיר בדרך. הבנתי פתאום כשביקשתי מהמאסטר, מה שהיה חשוב זאת עצם הבקשה עצמה, כך הכרתי בדרך של הדאפא. מה שניסיתי לעשות עד עכשיו זה לנצח את ההחזקות האלה שלי בעצמי, מה שנעל אותי במקום של אימות עצמי לאורך זמן. ״אני יכול! גם אם זה יקרה עוד שנה!״ - כל יום מחדש הייתי אומר לעצמי, ופספסתי את המהות! בעצם ניסיתי להיפטר מדברים כמו התפארות על ידי אותה ההתפארות. כשבפועל זה לא משנה באיזו דרך אפשר לוותר על החזקה, העיקר שהיא לא תהיה יותר והמטפח יוכל להתקדם הלאה.

מתוך הרצאה שנייה, "ג׳ואן פאלון":

״כשמאסטר עובר ליד, הוא רואה שאתה מתרגל די טוב והטיאן-מו שלך פתוחה. חסרה לך עין אז הוא מפתח לך אחת, זה גם נחשב לדבר שהשגת באמצעות התרגול שלך.״

פתאום כאילו העיניים שלי נפתחו מתרדמת והתחיל לקרות דבר מעניין: הרבה הבנות חדשות, שהיו כאילו נעולות תחת מנעול בארון וחיכו לצאת, התחילו ליפול עליי כל כמה שעות בלי שום הקשר, לא משנה אם הייתי תוך כדי לימוד פא או שסתם הלכתי ברחוב. הבנתי שזה קרה. המורה המיס את הכול כי סוף סוף התעוררתי להכיר בדרך של הדאפא באופן מלא, עליתי ברמה ובה ההבנות החדשות שהייתי צריך לראות.

דבר נוסף מעניין שקרה: התחלתי ממש לרצות ללמוד את הפא, וטיב הלימוד השתנה. אם פעם כשלמדתי הייתי לפעמים מסתכל על מספר העמוד כדי לראות איפה אנחנו, עכשיו לא רציתי שהלימוד ייגמר, וגם קראתי בתשומת לב שונה מאוד, כשהמילים באות אליך לבד ולא אתה בא אליהם. בעצם עד היום, כל פעם שאני לומד את הפא, לא משנה אם לבד או בקבוצה, יש לי הבנות חדשות, לרוב כמעט בכל עמוד. לפעמים אני אפילו עוצר לרגע כדי לעכל את כולם כי יש כל כך הרבה מהם. אני רואה כל הבנה כזאת כמו סוד שמימי שנגלה לי, והדאפא הפך לדבר הכי מעניין בחיי, שוב אבל הפעם ברמה אחרת, ולא רק במילים. הדאפא הוא פשוט ללא גבולות! המאסטר הוא כל כך רחום!

הסתכלתי לאחור על כל הדרך שלי של השנים האלה בהן עברתי את כל המבחנים הגדולים האלה וראיתי איך כל דבר היה מתוכנן בקפידה. הרגשתי שיכולת ההתעוררות שלי עלתה והייתי מסוגל לראות דברים ומצבים אחרת מקודם, הפסקתי לתת כל כך הרבה חשיבות לסצנה שמתרחשת בממד הזה שלנו, כל זה היה נראה יותר כמו סיפור כיסוי שהיו חייבים לביים כדי שהוא יתאים למצב ולדרישות של העולם הזה כדי לבחון אותי, אבל בפועל התחלתי להרגיש באופן מאוד מוחשי שלכל דבר כזה יש שורש במקום אחר.

הבנתי בעקבות כל זה שחשוב מאוד להסתמך על יכולת ההתעוררות האישית ולפתח אותה על בסיס לימוד פא קבוע בתשומת לב גבוהה. היא מאוד יציבה לעומת הראייה בעין השמימית או מה שרואים בחלומות, והיא כולה מבוססת על צעד אחרי צעד של הטיפוח האישי. יכולת התעוררות טובה יותר עוזרת לי לפרוץ את האשליות של המימד הזה טוב יותר וכך להתקרב למקור שלי ולאמת של הפא.

אחד הדברים שגרמו לי לא לעבור את המבחן היטב ובזמן, זה לימוד פא לא יציב. בהרצאות באודיו המאסטר מדבר על כך שאם בעתיד תפסיק לטפח, לא תוכל לזכור מהפא הזה שום דבר.

התעוררתי לזה שיש לזה רמות. אם אני לא לומד את הפא, אני לא יכול לטפח בפועל כי אני אשכח איך לטפח, המילים של החוק הגדול יימחקו לאט לאט מהראש שלי ואני אהיה יותר ויותר אדם רגיל, גם אם אני ממשיך להחשיב את עצמי כמתרגל. הכוחות הישנים ישר יקפצו על ההזדמנות להקצין את ההחזקות והמחשבות שלי של האדם הרגיל וכך אפשר ליפול עד הסוף למטה.

ואולי הדבר הכי חשוב שקרה לי בעקבות זה זה שינוי בעבודה שלי בחברת התקשורת. למרות שאני נשארתי באותו המקום ובאותו התפקיד, אני חושב שאופן בו אני מבצע את הדברים השתנה מאוד. לפני כן הרבה פעמים הרגשתי שאני רק עושה את העבודה שלי - מעצב - ולא פוגש אנשים שאפשר לדבר איתם ישירות עם פלייר ביד או להרצות על סין, כלומר לא ממש חשתי שהצלתי יצורים חיים. בפועל זאת הייתה גם כן הבנה מאוד מוגבלת שלי של הרמה ההיא שהסתמכה מאוד על זוג העיניים הזה שלי והממד הזה. למעשה אפשר לעשות בחברת תקשורת של תלמידי דאפא או בפרוייקט אחר של הבהרת אמת את אותה העבודה כאדם רגיל או כמטפח. זה תלוי בנו.

מתוך ״הוראת הפא בוועידת הפא של ניו יורק 2016״:

"בתהליך עשיית הדברים, מה שמסתכלים עליו הוא הלבבות שלכם, לא ההצלחה בפני עצמה. בתהליך עשיית הדברים אתם יכולים להציל אנשים! תהליך עשיית הדברים הוא גם תהליך בו אתם מתרוממים בטיפוח, שזה באותו הזמן ממלא את התפקיד של הצלת ישויות חיות! זה לא שאם אתה מצליח לעשות את הדבר הזה, רק אז אתה ממלא את התפקיד של הצלת ישויות חיות."

בשבילי זה הפך לעניין של עד כמה אני ניגש לדברים שנראים כעבודה רגילה על בסיס הפא, וזוכר שזה למטרת הצלת היצורים החיים. הזיכרון הזה, כמו שכבר אמרתי, מבוסס על לימוד פא קבוע, אחרת זה שוב נשכח. אם אני מבצע את העבודה עם ההחזקות שלי, אז זאת תהיה עבודה של אדם רגיל בשביל האינטרסים האישיים שלו, כי האינטרסיים האישיים בדיוק מורכבים מההחזקות האלה. ואם אני חווה את הפא ואת האל-טבעי בכל משימה שנראית לגמרי ארצית, אני מבין שהמאסטר יוכל להביע דרכי יותר יכולות של הפא בהצלת הישויות החיות.

כל דבר שהתעוררתי אליו בהתנסות שלי הוא רק ברמה שלי אליה הגעתי.

תודה למאסטר שמציל אותי ואת כל הישויות החיות בכל היקום. תודה למאסטר על הקשר הקארמתי שלי עם המתרגלים העמיתים. תודה למתרגלים.

המאסטר הוא רחום והדאפא הוא ללא גבולות!