אני כאן כדי להציל יצורים חיים

התנסות מוועידת פאלון דאפא ה-14 לשיתוף התנסויות בישראל בשנת 2016

שלום למורה היקר, שלום למטפחים העמיתים. הייתי רוצה לפתוח בקטע מההרצאה של המורה.

מתוך "הוראת הפא בוועידת הפא של ניו יורק 2016":

"פעם חתמת אתי חוזה כשבאת לעולם הזה, ונדרת להציל את הישויות החיות האלה. רק כך יכולת להפוך לתלמיד דאפא, ולעשות את הדבר הזה."

אני מבינה שבזמן אחר, בעולם אחר, נפגשתי עם המורה והבטחתי לעזור לו להציל יצורים חיים ולכן נשלחתי לכאן, לעולם הזה כדי להגיע לזמן הזה ולקבל את הפא. כך הפכתי להיות תלמידת דאפא ועלי לעשות את מה שהבטחתי. להציל יצורים חיים. ליצורים החיים החולפים על פניי יש קשר גורלי איתי. חלקם רק חולפים, חלקם נשארים שנים בחיי ועלי להשתדל לעשות משהו למען הצלתם.

מתוך "הרצאת הפא בוועידת הפא הבין-לאומית ב-2009 בוושינגטון הבירה":

"הישויות החיות שמולכם, האנשים כאן בעולם של היום, שונים מהחיים של כל תקופה בהיסטוריה. אף על פי שהם נראים בני אדם הם באים מרמות גבוהות יותר, והם למעשה אלוהויות שהתגלגלו כבני אדם. זה הופך את האחריות הקשורה בהצלתם ואת מה שאתם עושים לאפילו עוד יותר משמעותי ויוצא מן הכלל, וגם הכרחי."

המורה, אלוהויות ויצורים חיים רבים מסתכלים עלי ועוקבים אחרי מחשבות ומעשים שלי. לא תמיד אני מאמתת את הפא, לא תמיד אני ב"ג'ן שן רן" אך אני לא מתארת את קיומי ללא פא ומחשבה אחת חזקה וצלולה נותנת לי כוח, אומץ ונחישות להמשיך "אני כאן רק כדי להציל יצורים חיים".

"האמנות של ג'ן שן רן" ברחובות

לקח לנו כמה שנים להביא את תערוכת הציורים "האמנות של ג'ן שן רן" לרחובות. זה היה תהליך ארוך של טיפוח נחוש מול רשויות עיריית רחובות. מייל פה, שיחה כאן, פגישה שם. עוד פעם הבהרת אמת ועוד פעם להזכיר שאנחנו קיימים ורוצים להגיע לרחובות. עוד פעם דופקים על הדלת, זורקים אותנו מהדלת ואנחנו נכנסים דרך החלון. עוד פעם מבוי סתום ושוב יוצרים הזדמנות או לפעמים מחכים לה כדי להיות בקשר. אחת המטפחות המקומיות דאגה שהתערוכה תגיע לרחובות. האמונה והנחישות שלה נתנה לא פעם השראה להמשיך. במהלך השנים העירייה הציעה לנו כמה מקומות להצגת התערוכה אך הם לא היו מספיק טובים. האוצרת של המקום היחיד שהיה טוב, למרות שהבהרנו לה את האמת מספר פעמים, לא רצתה להציג את התערוכה במקום. הייתי אופטימית, חיפשתי דרך, טיפחתי וחיכיתי. ידעתי שזה עניין של זמן עד שנגיע לרחובות. כשהתערוכה הוצגה בנס ציונה מטפחת מקומית הזמינה את ראש עיריית רחובות לבקר בתערוכה. הוא אמר לה משהו כמו, "למה לי לנסוע לנס ציונה בואי נציג את התערוכה אצלנו." ידעתי שזה סימן עבורנו להמשיך לפעול.

אחרי זמן מה גיליתי ידיעה באינטרנט שבונים היכל חדש ברחובות. הבנתי שבונים אותו בשבילנו.

מתוך "לימוד הפא בוועידה של 2007 בניו יורק":

"במילים אחרות, הכל נוצר למען תיקון הפא הזה, והכל בתוך התהליך הזה נוסד למען תיקון הפא הזה. כל הדברים של המין האנושי – כולל החיים, החומר, כל מה שבן אדם יכול להכיר, לתפוס, ולהגיע להבנה שלו – קיים למען העניין הזה של תיקון הפא, ובשום פנים לא היה מגיע לידי קיום אם לא כן."

בעזרת המטפחים המקומיים, מחשבות נכונות והרבה סובלנות וטיפוח קיבלנו הסכמה להציג את התערוכה בהיכל החדש של רחובות במשך חודשיים ללא תשלום ובתאריכים שרצינו.

התחלנו לעבוד על התערוכה. הכל זרם כמו שצריך. אישרנו את הזמנה מול העירייה. ראש אגף התרבות וראש העיר נתנו הסכמה להגיע לפתיחה ולשאת דברים. כמה ימים לפני פתיחת התערוכה קיבלתי טלפון ממזכירה של ראש אגף התרבות והיא בטון קר ועצבני שאלה, "מי אישר לנו את הטקסט על גלויות ההזמנה והפוסטרים ומי רשם בגלויות ההזמנה את שם ראש אגף התרבות יחד עם שמו של ראש העיר לשאת דברים?" לראש אגף התרבות יש כמה מזכירות וכל פעם עבדנו מול מזכירה אחרת. מסרתי לה את שמה של המזכירה, ואמרתי שקיבלתי את האישור בווטסאפ. היא ביקשה שאשלח לה צילום מסך של האישור ושהיא תחזור אלי. שלחתי. אחרי כמה דקות אני מקבלת טלפון מראש אגף תרבות בעצמה שמתחילה לדבר איתי בטון עצבני על גבול צעקה על זה שהאישור היה רק כדי לשאת דברים ולא להזמנה עצמה. ולא רושמים אף אחד מהדוברים אחרי ראש העיר. היא ביקשה להפסיק את כל פרסומי התערוכה עד להודעה חדשה ואמרה שתודיע לנו באם התערוכה תתקיים. הייתי בשוק. חשבתי, "אוקיי יכול להיות שעשיתי טעות ביחס להיררכיה של עיריית רחובות, אבל לבטל את התערוכה? " הרגשתי עננה עוטפת אותי, מפריעה לי לחשוב ולנשום ומרכזת את תשומת לבי ברגשות של כעס, תסכול ודאגה.

מתוך "הוראת הפא בוועידת הפא באוסטרליה", 1999:

"אומר לכולכם שטיפוח משמעו לטפח את לב האדם. אסביר את זה אפילו יותר בבירור. נוכח אינטרס אישי, נוכח כעס ושנאה, בתוך קונפליקטים בין אנשים, אתה תעמוד נוכח פרובוקציות. אם תוכל שזה באמת לא יזיז את לבך, אז הייתי אומר שאתה באמת יוצא מן הכלל!"

הלב שלי זז. התקשרתי לראש ההיכל. הוא גם התחיל לדבר על ההזמנה, ואמר שלא פעלתי נכון ושלא אישרתי אותה מול כולם. ובאותה נשימה על זה שהתערוכה הזאו בעייתית ועל זה שלא סיפרתי לו עד כמה היא בעייתית, ושיש מכתב שנשלח לעירייה הדורש את ביטול התערוכה, ושלא עושים ככה או ככה. זה היה שטף של דיבור מלא עצבים ופחד. היה קשה לי להבין מה הוא רוצה, מה לענות או לשאול אותו. הכל התנהל בערפל ומערבולת טובענית משכה אותי מטה. פתאום קלטתי שהוא מדבר על מכתב. "רגע, איזה מכתב? ממי?" הוא ענה שהמכתב הוא משגרירות סין. המכתב נשלח ללשכת ראש העיר". עכשיו הבנתי. הם קיבלנו איומים מהשגרירות, נבהלו וחיפשו דרך לצאת מהמצב. הסיפור עם ההזמנה היה רק תירוץ.

התחלתי להתיישר ולאסוף את עצמי. הקרב המכריע התחיל. ביקשתי עזרה מהמורה. אמרתי "אני לא רוצה כלום, ולא מבקשת כלום. אני רק רוצה להציל אותם". חשבתי על האנשים ברחובות והסביבה שמחכים להצלה. זכרתי מהכתבים של המורה, שהיכן שקיימת בעיה צריך להבהיר את האמת. סיפרתי למנכ"ל ההיכל על ההפרעות שהיו לנו במקומות שונים ואיך התמודדנו מולם. על טבע המק"ס, ועל כמה התערוכה מיוחדת ונפלאה, על התגובות בארץ ובעולם, על אמנים שעברו גיהינום אך לבם נשאר מלא חמלה ורצון לתת לאנשים תקווה. הוא קצת נרגע. הוא טען שלא סיפרתי לו על כמה התערוכה בעייתית ואם היה יודע לא היה מאשר להציג את התערוכה. ידעתי שזה לא נכון ושהוא קיבל את כל המידע. אך לא התווכחתי איתו. הוא גם אמר משהו שהדליק אצלי נורה אדומה. הוא אמר, "ראש העיר חבר שלי. כשאני אומר לו לבוא לפתיחה הוא פשוט בא ולא שואל שאלות על מה ולמה. והוא היה בא לפתיחה. אבל עכשיו אני לא יודע מה יהיה וגם שמת אותי במקום נורא מולו, כי יוצא שהזמנתי אותו למשהו בעייתי מאוד שיכול לפגוע בתדמית שלו."

הוא אמר, "אל תעשי כלום בואי נחכה לבוקר ונראה." כל זה קרה אחר הצהריים. בערב קיימנו שיחת ועידה עם כמה מטפחים מהצוות ומטפחים מקומיים והחלטנו שבבוקר לפני פתיחת לשכת ראש העיר נתייצב שם כדי לעשות הבהרת אמת נוספת.

יצאתי לדרך מוקדם בבוקר כדי להיות שם לפני פתיחת הלשכה. קבעתי עם עוד שני מטפחים מקומיים להפגש בלשכת ראש עיריית רחובות. אחת המטפחות המקומיות שקבעתי איתה הכירה את עובדי הלשכה באופן אישי ולכן רציתי מאוד שתבוא איתי מוקדם בבוקר. בהמשך צריך היה להגיע מטפח שלישי.

כשנכנסתי לרכבי רציתי להתקשר אליה כדי לוודא שהיא התעוררה ושגם תגיע בזמן, אך עצרתי את עצמי. הרגשתי שאני רוצה להתקשר מתוך לחץ ודאגה יתרה. הייתי בלחץ מהסיטואציה, הבנתי והרגשתי את האחראיות הגדולה ופחדתי להיכשל. שלחתי כל הדרך מחשבות נכונות. לפני שהגעתי לרחובות התקשרתי אליה. היא לא ענתה. התקשרתי שוב והיא לא ענתה. הבנתי שכנראה אהיה שם לבד, לפחות בהתחלה. ביקשתי עזרה מהמורה שיחזק אותי.

כשהגעתי לקומת לשכת ראש העיר, הדלת הייתה פתוחה לרווחה ומזכירת הלשכה באה לקראתי עם חיוך חם, כאילו חיכתה לי. בקול מגמגם ובצורה קצת מבולבלת הסברתי לסיבת הגעתי. תוך כדי אמרתי לעצמי, "מזל שאת מגמגמת ככה מולה ולא מול ראש העיר." היא אמרה לי לא לדאוג, עשתה לי כוס תה ובקשה לחכות למזכירה של ראש העיר. הרגשתי שהמורה איתי. התחלתי להירגע. נתנו לי זמן לשבת, לשלוח מחשבות ולנקות את הסביבה. הלחץ והבלבול פסקו. נהיתי מפוקסת וחדה.

מטפח נוסף הגיע, והתחלנו ללמוד ולראות סרטונים של שן יון. אחרי כמה דקות גם המטפחת הגיעה. היא אמרה שקרה לה משהו מוזר ושהיא לא שמעה את השעון המעורר ולכן איחרה. היה ברור שהכוחות הישנים בוחנים אותנו. הקרב על היצורים החיים ממשיך.

בזה אחר זה הופיעו מולנו יצורים חיים של הלשכה. המזכירה של ראש העיר הייתה נחמדה אך לא הסכימה להכניס אותנו ללו"ז לפגוש את ראש העיר כי הוא היה עסוק מדי לדבריה. היא הציעה לי לחכות לו וכשהוא יגיע להסתדר בכוחות עצמי אך הזהירה שראש העיר כועס כשקופצים עליו בכניסה. בחנו את האינפורמציה הזאת כדי להחליט מה לעשות איתה. איזה ברירות כבר היו לנו? הבנו שהיא באה כדי להכניס בנו פחד, החלטתנו שהיא לא רלוונטית עבורינו, וכנראה שנצטרך לקפוץ על הראש העיר. ברגע שהחלטנו נכונה, ידעתי עמוק בליבי שהוא לא יכעס.

מנכ"ל העירייה אמר: "אם יתקשרו ממשרד החוץ בקשר למכתב מה עלי לעשות? אני כפוף להם! אני חייב לעשות את מה שאומרים לי! למה להכניס ראש בריא למיטה חולה? שראש העיר יחליט. אני המלצתי לבטל את התערוכה. "אמרתי לו שהם לא יתקשרו, ואם כן אין לו מה לפחד או לדאוג ומי שצריך לדאוג אלה המק"ס שרוצחים אנשים.

מזכיר העירייה אמר שזה בעייתי ולמה לנו להחליט, שראש העיר יחליט. רק סגן אחד של ראש העיר אמר שהוא איתנו וישתדל לבוא לפתיחה.

מתוך "ביאור הפא בפגישה עם מתרגלים מאסיה פסיפיק", 2004:

"אנשי העולם תמיד יפעלו מתוך אינטרס אישי למרות שהם לא מסוגלים באמת להשיג את מה שהם רוצים. כך הם בני האדם. בלי קשר לאם בני האדם מסוגלים להשיג משהו, הם יפעלו על פי זה, וזוהי התנהגות אנושית."

לאט לאט הכעס זחל לליבי. התחלתי לכעוס על אותם יצורים חיים העובדים בלשכה. "איך אתם לא מבינים? למה אתם כאלה? למה אתם לא עוזרים או עוד יותר גרוע תוקעים מקלות בגלגלים?" פתאום קלטתי שאני כועסת על אנשים רגילים. "תגידי על מי את כועסת? על אנשים רגילים? איפה החמלה שלך? מה את רוצה מהם? הם פוחדים לאבד את המשרות שלהם ואת המעמד שלהם. הם אלה שנרדפים"

מתוך "לימוד הפא בוועידת הפא של 2010 בניו יורק":

"זה משום שאלו שבאמת נרדפים הם לא תלמידי הדאפא, אלא אנשי העולם."

מתוך "הוראת הפא בוועידת הפא באוסטרליה", 1999:

"חישבו על זה: בודהות ואלוהויות – הישויות המוארות המפוארות האלו – האם הם יתרגזו על בני אדם? לחלוטין לא. זה משום שהם לא ברמה של בני אדם ואין להם צ'ינג[2] כפי שיש לאנשים רגילים. איך הם יכולים למקם את עצמם בין אנשים רגילים? כשאתה מתמודד עם קונפליקטים באותו אופן כמו אנשים רגילים, אז אתה באותה רמה, או באותו תחום, כמו אנשים רגילים. כלומר, אתה אחד מהאנשים הרגילים. רק כשאתה לא כמותם אז אתה לא אחד מהם. כמובן שאז מה שאתה תפגין יהיה סובלנות ויכולת עצומה לסלוח."

שיניתי את כיוון מחשבותיי וחיכינו לראש העיר.

רגע אחד נרפיתי וגלשתי בפלאפון הנייד שלי, ואז ראש העיר נכנס. אם המטפחת העמיתה לא הייתה מעירה לי הייתי מפספסת אותו כי ראשי היה בנייד. היו כבר כמה אנשים שחיכו לו וכולם הלכו אחריו לכיוון החדר שלו. הבנתי שזה עכשיו! נעמדתי בין ראש העיר לשני אנשים שדיברו איתו. מרוב הלם הם הפסיקו לדבר. חייכתי את החיוך הכי מקסים שלי, התנצלתי וביקשתי שתי דקות לדבר עם ראש העיר. האנשים ניסו להגיד משהו, אך אמרתי שזה עניין של חיים ומוות. הייתי נחושה ולא נתתי לשום מחשבה אחרת להפריע.

נכנסנו למשרד ראש העיר. ראש העיר חייך. הוא הבין מיד מי אני ולמה באתי. הוא אמר, "את יודעת שיש לנו עיר תאומה סינית."אמרתי לו, "זאת הסיבה שכל כך חשוב להציג את התערוכה כאן ברחובות."בסוף הוא אמר שישתדל לבוא לפתיחה. חשתי בטוב לבו.

מזכיר העירייה נתן לנו העתק של המכתב משגרירות סין שנשלח לעיריית רחובות. המכתב היה מלא שקרים ואיומים. זה היה רע.

בכל אותן שיחות באותו יום הייתי בוו וויי. נוכחות המטפחים העמיתים הרגיעה אותי ונתנה לי כוח. התפקיד שלי היה פשוט וקל. ברגע שלא נתתי מקום למחשבות אנושיות והורדתי את כוונות מהמחשבה, הייתי שם רק עבורם, והבהרתי להם את האמת. הצ'ינג נעלם וזכיתי בלב שקט ובראש צלול. התוכנית הגדולה, התכנון נפרס מעלי כהגנה והכוונה. הייתי מודעת אליה אך היא לא היה באחריותי. הרגשתי את זה בבירור. הייתי צריכה לעשות את מה שהייתי צריכה לעשות, והתכנון כמו מדרגות נעות הובילו אותי לתחנה הבאה במפה.

מתוך "ביאור הפא בפגישה עם מתרגלים מאסיה פסיפיק", 2004

"חוכמתו של תלמיד דאפא באה ממחשבות נכונות – מחשבות אלוהיות – וסוג זה של חוכמה שונה מהמושג של מחשבה מסובכת שהתגבש בין אנשים רגילים ובחברה."

מראש העיר לא שמעתי ולו מילה אחת על אי קיום התערוכה. הבנתי שהכל ממשיך כמתוכנן. הרגשתי בשינוי האווירה בלשכה. הכל נעשה יותר קליל ואוורירי. היצורים החיים כבר לא פחדו כל כך מהמכתב, ומה שבטוח הם כבר לא היו מבולבלים מי הוא הצד הטוב.

הייתי שמחה ועליזה כשיצאנו מלשכת ראש העיר, והלכתי לשתות קפה עם המטפחים שהיו איתי. אבן גדולה נפלה מליבי. הצלחנו! הכוחות הישנים השתמשו במחשבות האנושיות האלה וברגשות האלה באופן מיידי.

מתוך "הוראת הפא בוועידה בשווייץ", 1998:

"אם מישהו משיג סיפוק, האין הוא מרוצה אז? האם ההרגשה שאתה מרוצה אינה גם היא צ'ינג?"

התקשרתי למנכ"ל ההיכל כדי לספר לו על הביקור בלשכת ראש העיר, ואמרתי לו שהכל הסתדר על הצד הטוב ביותר, התערוכה תוצג, וראש העיר אפילו אמר שישתדל להגיע. ומה שקיבלתי ממנו היו צעקות! ועוד איזה! לא צעקו עלי אף פעם בחיי הבוגרים. הוא פשוט צרח עלי, "עשית רושם שאת בחורה חכמה אך את פשוט מטומטמת!" הבוקר הזה הצריך ממני הרבה כוחות נפשיים, ולזה לא הייתי מוכנה, פרצתי בבכי.

נסענו למשרדו של המנכ"ל לדבר איתו. נכנסנו למשרד אני ומטפחת עמיתה, המטפח שלישי נשאר מחוץ למשרד כדי לשלוח מחשבות נכונות. מנכ"ל המשיך, כבר לא בצעקות אך בטון עצבני לחזור על אותם משפטים כפי שדבר בטלפון, "אמרתי לך לא לעשות כלום. ואת עשית ההיפך הגמור, מִהרת ללשכת ראש העיר ודיברת עם כולם! איך אני אראה עכשיו בעיניי ראש העיר, אני אראה כמפגר! אם לא היית באה, הכל היה מסתדר מעצמו" לא יכולתי לדבר, פשוט ישבתי, שתקתי ובכיתי. הבנתי שהוא במצוקה וחיפשתי דרך לעזור לו. ביקשתי עזרה ותושיה מהמורה. המטפחת העמיתה התחילה לדבר איתו ראשונה ונתנה לי זמן לארגן את מחשבותיי. התחלתי לדבר והדברים יצאו מהלב, מלב של חמלה וסובלנות רבה, דיברתי מהרצון הטהור שלי לעזור לו בלי לבקש תמורה. דיברתי מהלב על היופי של התערוכה ואיזה זכות עצומה וחד פעמית יש לו, למנכ"ל היכל תרבות של רחובות להציג את התערוכה שלנו. המילים שזרמו מלבי נגעו בלבו. מנכ"ל היכל התרבות התנצל ובסוף הפגישה כבר חיבק אותי וקרא לי מותק.

"ג'ואן פאלון", הרצאה ראשונה:

"כבן אדם אתה נחשב טוב רק אם אתה מתאים לתכונה הזאת ג'ן-שן-רן; מי שמתנהג בניגוד לתכונה הזאת הוא באמת אדם רע. במקום העבודה או בחברה אולי יש אנשים שאומרים שאתה רע ואתה לא בהכרח רע; יש אנשים שאומרים שאתה טוב ואתה לא בהכרח טוב. כמטפח, אם אתה מתאים את עצמך לתכונה הזאת, אז אתה אחד שהשיג את הטאו – העיקרון הוא כה פשוט."

ראש העיר לא הגיע לפתיחה אך היו חברים ממועצת העיר וסגן ראש עיר אחד. להרבה יצורים חיים הייתה אפשרות לשמוע את האמת. במדיה מקומית כתבו על התערוכה, ערכו תוכנית טלוויזיה בערוץ המקומי והיה גם ראיון ברדיו ישראל. בזכות המטפחים שעבדו על התערוכה, התערוכה הייתה הצלחה. אני רוצה להודות במיוחד לשני המטפחים שהיו איתי באותו יום ארוך בעיריית רחובות. ראיתי את הלבבות שלכם ואני מלאה הערכה כלפיכם. תודה ענקית למטפחות צוות התערוכה על הלימוד שלנו ביחד ועל השיתופים מלב אל לב, על העבודה הקשה, ועל ההתגייסות כל פעם מחדש. כמו כן תודה למטפחים נוספים שתמכים ועוזרים לפרוייקט התערוכה להמשיך להציג ולהציל יצורים חיים בישראל.

תודה למורה הנכבד שלנו. פאלון דאפא האו.