מה שראיתי בחלום: חרטה עמוקה על שלא השלמתי את שליחותי

(Minghui.org)

בבוקרו של ה-2 בינואר, חלמתי שני חלומות ברורים מאוד שזעזעו אותי עד עומק הלב. על אף שאני מכנה אותם חלומות, הם למעשה מה שהיואן שן [הנפש] שלי חווה מחוץ לגופי.

חלום ראשון

הרגשתי לפתע אי נוחות פיזית, אז עצמתי את עיניי וחשתי את היואן שן שלי עוזב דרך ראשי. כשהסתכלתי עם היואן שן שלי לאחור וראיתי את גופי שוכב שם, שאלתי את עצמי, "האם מתתי?" ואז הופיעו שתי קרני אור, ועלתה בי המחשבה שקרן האור הזוהרת מובילה לגן העדן, ושהחשוכה מובילה לגיהינום.

חשבתי, "אני מתרגלת דאפא. אין מצב שאני הולכת לגיהינום. גם אם אמות, אינני יותר ישות ששייכת לגיהינום". קרן האור הזוהרת שאבה אותי בעלותי אל גן העדן. כשאני נסחפת וצפה למעלה בשמים, גופי הרגיש קל מאוד, חסר משקל, ומיהרתי כלפי מעלה.

מפוחדת קצת, אמרתי לעצמי, "לא ייתכן שאני מתה, נכון? עדיין לא מילאתי את שליחותי! אם אעזוב, אני עוזבת את המאסטר שלי!" במחשבה הזו נכנסתי לתוך עומקו של הקוסמוס בעל השכבות על גבי שכבות שחלפו לידי כשעפתי במהירות רבה במיוחד. לא עבר זמן רב וגן עדן מפואר נגלה לפניי.

הבנתי שזהו גן העדן של מתרגלי דאפא שנרדפו עד מוות אך עדיין הגיעו לשלמות. כאן הם מחכים לצעד האחרון של המאסטר – תיקון הפא של העולם האנושי. ניסיתי להיכנס, אך לא הורשיתי.

אז המשכתי לעוף עד שהגעתי לעולם קודר ששם ראיתי אנשים רבים יושבים על הקרקע ועיניהם חסרות חיים, הם קוננו בקול רם, חובטים על חזם ופורכים את ידיהם. העולם כולו היה מלא בצער אין סופי, מרירות וחרטה חסרת תקווה. ניסיתי להבין מה קורה שם.

רעיון הופיע בראשי שזהו העולם של המתרגלים שמתו מבלי להגשים את נדריהם, וכאן הם מחכים ליום הדין שלהם.

זה באמת זעזע אותי ופחד גדול עלה בי: "האם אני באמת מתה עכשיו? לא הגשמתי את שליחותי ואני מתה?" בדיוק אז נחפזה לקראתי סבתי המתה. היא הביטה בי, מבוהלת, וכשחזרה לעצמה היא יבבה ובכתה וזעקה, "מה לעזאזל את עושה כאן? ומבלי להגשים את נדרך! איך את מעזה לבוא לכאן? אני סומכת עלייך (שתגיעי לשלמות)! לא אמרתי לך פעמים רבות בחלומותייך שעליך לטפח בנחישות? איך את יכול למות מבלי למלא את שליחותך? מדוע באת לעולם הזה?" לאחר שאמרה את כל זה, היא נפלה אפיים ארצה, מקוננת מרות.

התחלתי להאמין שבאמת מתתי. בכיתי וזעקתי, ובקשתי מהמאסטר לעזור לי. ראיתי את הפא שן של המאסטר מסתכל עלי מרחוק בעצב ורצינות. כרעתי על ברכיי מתייפחת ובוכה, וידעתי שטעיתי ושלא טיפחתי היטב. התחננתי לישויות שמסביב המאסטר לשלוח אותי חזרה, כי אם אעזוב את גופי הפיזי לזמן רב מדי הוא ימות במהרה. אך לא משנה כמה זעקתי, אף אחד לא בא לעזרתי. התייאשתי. התחרטתי כל כך שלא הייתי נחושה או לא טיפחתי טוב מספיק, ובשביל מה באתי לעולם הזה שכולו ייאוש. החרטה הגדולה שלי והכאב גרמו לי להרגיש שאינני רוצה לחיות יותר.

ואז ניגשה אליי מתרגלת דאפא ושאלה אותי מדוע אני שם. אמרתי לה שאין לי מושג. היא סיפרה שהיא נשלחה לשם כי היא לא עברה את מבחן קארמת המחלה ועכשיו היא מלאת חרטה אך זה מאוחר מדי, כי ללא גוף אנושי אין שום דבר שהיא יכולה לעשות. זה מאוחר מדי לכל דבר.

שאלתי אותה אם נושמד אם לא מילאנו את שליחותנו ושאלתי על העונש. היא אמרה לי שאינה יכולה לדעת סודות שמימיים, אך היא יודעת שעם משימה שלא מולאה, הישויות החיות השייכות אליי ינוקו לחלוטין החוצה וכל העולמות והישויות החיות שבהם, שכבות על גבי שכבות שיש לי קשר גורלי איתם כשנשלחתי מעולמות עליונים, כולם יתפוררו.

כששמעתי זאת, לא יכולתי להפסיק לבכות ולייחל שאוכל לחזור לגופי הפיזי. ואז היא הראתה לי מראה ממרחק, שדרכה יכולתי לראות את כל קרוביי. רצתי אל המראה וראיתי את אמי, שהיא גם כן מתרגלת, חובקת את גופי, בוכה וקוראת לי שאחזור לגופי הפיזי. היא אמרה שלא הגשמתי את שליחותי ושאינני יכולה לעזוב. שמעתי אותה קוראת בשמי וזעקתי, "אמא, אמא!" אך כמה חזק שקראתי, היא לא יכלה לשמוע אותי. ראיתי מתרגלת אחרת במקום עבודתה עוזרת לאנשים לפרוש מהמפלגה. ניסיתי לקרוא לה אך גם היא לא יכלה לשמוע אותי. הייתי ספוגה בדמעות, דמעות של חרטה אין סופית. הצער והכאב המכריעים גרמו לי סבל לא יתואר.

לפתע שמעתי קול שאמר, "תנו לה להישאר לכמה ימים". אינני יודעת מי זה היה. נפלתי על ברכיי ויבבתי מרה. לאחר זמן מה, אמרו לנו לאכול, אבל אף אחד לא רצה. ניסיתי להסתכל רחוק ככל האפשר וראיתי מספר עצום של מתרגלי דאפא מזילים דמעות של חרטה עמוקה. חלק מהם סטרו לעצמם עד שפניהם הפכו אדומות ונפוחות; חלק שרטו את פניהם עד זוב דם בציפורניים חדות; חלק הטיחו את ראשם בקיר עד זוב דם; חלק חבטו באגרופיהם על חזם, ראשיהם, רגליהם וכו'. כל העולם הזה היה מלא בצרחות חרטה קורעות לב. אבל אז הבנתי שבעולם הזה, לא משנה כמה אתה סובל או מענה את עצמך, אינך יכול למות. אז כל מי שבא לעולם הזה חייב לסבול סבל מפרך, שנייה אחר שנייה, דקה אחר דקה, בחרטה עמוקה. כך שאם הייתה אפשרות לבחור אז היית מעדיף למות מאשר לחיות שנייה נוספת. תעדיף למות אפילו אם תתבקש להישאר בחיים. ההרגשה הזו אינה ניתנת לתיאור.

כשהסתכלתי על המתרגלים שם, שנאתי את עצמי כל כך. מדוע לא טיפחתי היטב? מדוע תמיד שמרתי את ההחזקות האלו? לפתע נזכרתי שיש עדיין רשימות של אנשים שפרשו מהמפלגה שלא פרסמתי. עדיין היו כמה תביעות פליליות נגד ג'יאנג זמין שלא ערכתי, ושיש לי עדיין חברי כיתה לשעבר שלא שמעו את האמת על הפאלון גונג.

אני זוכרת שלא למדתי את הפא מכל הלב ושעדיין לא יכולתי לשנן את "על אודות הדאפא" החדש יחד עם הרבה שירים של המורה מ"הונג יין", ושעדיין לא יכולתי לתרגל את תרגיל המדיטציה במשך שעה, ושפספסתי כל כך הרבה מתרגילי העמידה ושלא עשיתי את התרגילים בכל יום, ושפספסתי שליחת מחשבות נכונות פעמים רבות כל כך.

כשחשבתי על כל זה, הרגשתי כאילו לבי נשבר, כאילו הוא נחתך בסכין לחתיכות, ושנאתי את עצמי כל כך. דמעות חרטה כיסו את פניי. כרעתי ארצה והכיתי את עצמי באגרופיי, סוטרת את פניי. כמה ייחלתי להזדמנות לחזור לגופי הפיזי, כמה ייחלתי שעדיין תהיה לי הזדמנות לטפח היטב ובנחישות בעולם האנושי. קראתי והתחננתי, "בבקשה! עזרו לי! עזרו לי לחזור לגופי הפיזי. הוא ימות בקרוב אם לא אחזור!" אך לא משנה כמה בכיתי ויבבתי, לא היה טעם.

זמן מה לאחר מכן, אינני יודעת כמה זמן עבר, שמעתי קול אומר, "הגיע הזמן. שילחו אותה חזרה".

הדבר הבא ששמעתי הוא את אמי מנסה להעיר אותי לקום ולתרגל ופקחתי את עיניי. אך המילים, "הגיע הזמן, שילחו אותה חזרה", עדיין הדהדו באוזניי כשגופי התעורר.

לאחר מכן, לא יכולתי להירגע במשך זמן מה, הייתי מזועזעת. ברגע הראשון נבהלתי ופחדתי, אך רגע אחר כך הייתי שוב מאושרת ומלאת שמחה כשראיתי את סביבת חדרי וחשתי כאב כשצבטתי את עצמי.

עכשיו הייתי בטוחה שאני בחיים! כמה נפלא! עדיין יש לי הזדמנות לטפח! עדיין יש לי הזדמנות לפעול היטב ולהגשים את שליחותי! החוויה הרגשית והרוחנית הקיצונית שעברתי היו שונות כל כך. אני עדיין מבוהלת ומזועזעת: זה לא היה חלום, זו הייתה מציאות, ואני מאמינה שהיואן שן שלי הוא זה שחווה את החרטה והצער האלו על שלא מילאתי את שליחותי לאחר שעזבתי את גופי הפיזי.

אני אסירת תודה למאסטר על שנתן לי אזהרה שכזאת ושיעור שכזה.

חלום שני

כשישבתי בתרגיל המדיטציה, לפתע נתקפתי בכאב בטן נוראי. שחררתי את רגליי וחזרתי למיטה ונרדמתי. ואז חלמתי חלום נוסף.

בחלום היה איש זקן. על אף שלא ראיתי את פניו בבהירות, יכולתי לשמוע את קולו היטב.

הוא שאל אותי אם יש לי איזשהו מכשול או מצוקה שאינני יכולה לעבור בטיפוח. חשבתי לרגע ואמרתי שיש לי קושי לגבי נישואים שקשה לי לעבור אותו. הוא ביקש שאפרט. שיתפתי אותו שאני כבר בת 32 ועדיין לא התחתנתי. הרגשתי לחץ גדול מצד אנשים רגילים, וחבריי וקרוביי אינם תומכים ואינם מבינים.

אנשים אחרים חושבים שיש לי בעיה, או שאני פילגש נסתרת של כמה בחורים עשירים, ושמועות רבות כבר הופצו עליי. אנשים מביטים בי בצורה מוזרה. מוקפת בכל זה, קשה לי לפעמים לנשום.

האדון הזקן שאל אותי מדוע לא התחתנתי. אמרתי לו שיש לי קונפליקט עמוק בלב. התחלתי לקרוא וללמוד את הדאפא כשהייתי רק בת 10, ונעשיתי מתרגלת 3 שנים לאחר מכן, כך שאני מתרגלת כבר כמעט 20 שנה. אם הייתי מתחתנת, האם כל השנים האלו של קשיים ומאמץ בטיפוח אינן לשווא?

וגם אני יודעת שכמטפחת עליי לסלק רגשנות ותשוקה, אז להתחתן רק יוסיף עוד מכשול לא הכרחי לטיפוח שלי. ובנוסף, אנשים נשואים צריכים ללדת ילדים ולבזבז עליהם אין סוף זמן ואנרגיה, ושרגשנות לילד שלך קשה כל כך לסלק.

כל זה יכול למנוע מלהיות נחוש ולטפח היטב. אך אם אינני מתחתנת, אנשים רגילים אינם מבינים זאת ומרכלים עליי. אז כך ששום דבר אינו טוב, להינשא או להישאר רווקה. אך יש לי מזל שיש לי פנים של ילדה. אני נראית צעירה ואנשים תמיד חושבים שאני בת 22 בערך. הנחמה היחידה שלי היא שאני נראית צעירה יותר.

כששמע זאת האדון, הוא צחק ואמר, "את מכירה את סיפור "המסע למערב", נכון? הנזיר טאנג עבר 81 מצוקות לפני שהוא קיבל את כתבי הבודהא והגיע לשלמות. לך כתלמידת דאפא יש המשימה הגדולה ביותר אי פעם, ויחד עם רמת הטיפוח שלך המגיעה לגבהים חסרי תקדים, מה שאת צריכה לעבור הם מאות ואלפי קשיים ומכשולים.

"אנשים תמיד אומרים שהם רוצים לטפח כדי להפוך לאלוהויות ולבודהות, אך זה אינו דבר קל. ולאלה שבאו הנה להיות תלמידי דאפא, זה לא פשוט או קל כלל. זה לא כך שמי שרוצה להיות תלמיד דאפא יכול להיות כזה. התואר 'תלמיד דאפא' הוא משהו שכל האלוהויות בשמים מתפעלות ממנו אך אי אפשר סתם להשיגו. זה באמת מזל גדול לקבל את ההזדמנות לתרגל את הדאפא הזה.

"את יודעת שהעקרונות בעולם האנושי הם פשוט הפוכים. אם את רוצה לטפח כדי להפוך לבודהא, עליך לשאת מצוקות וקשיים רבים. את יודעת שסבלת כאב ומרירות עצומים במשך גלגולי חיים רבים עד שלבסוף הגעת לשלב הסופי הזה, ואת אמורה להיפטר מהשריון האנושי הזה, זאת אומרת שעליך לחוות כאבים ומצוקות קשים מנשוא.

"לא משנה מה האנשים מסביבך אומרים עליך, בין אם שאת טובה או שהם לא מבינים אותך ולועגים לך, צוחקים עליך או פוגעים בך, האין זה עוזר לך לסלק את השריון האנושי שלך? העקרונות בעולם החולין הם הפוכים – כל אחד בגילך אמור להיות נשוי ולגדל ילדים. עבורך, מטפחת, זה לעזור לך לסלק את ההחזקות שלך ולהפוך לישות שמימית.

"הם לא מבינים אותך, אך בעתיד כשתגיעי לשלמות, הם בטוח יבינו אותך, והם יתפעלו ממך וישלמו על הסבל שהם גרמו לך. מצד שני, את יכולה לבחור להתחתן, וזה כדי לראות אם את יציבה מספיק, לא מושפעת מרגשנות ותשוקה, או מהילדים".

אמרתי לו שאינני יציבה ונחושה מספיק, ושאני מפחדת שלא אוכל לנהל זאת היטב ושאתדרדר. הוא אמר, "אם זה המצב, אז עדיף לך לטפח בנחישות. אם תסתכלי אחורה עכשיו, האם זהו עדיין מכשול? האם לא היה קל לעבור אותו? למעשה, אני רואה את הטיפוח שלך כתהליך בן יום בלבד – באת לעולם האנושי הזה, ואת נשארת רק ליום אחד בלבד וזה ייגמר די בקרוב".

שאלתי, "אז למה זה נראה לי כמו זמן ארוך כל כך?" הוא חייך ואמר שהזמן האנושי והזמן שהוא מדבר עליו הם שונים. במציאות זה רק הרף עין.

הוא הדגיש שוב שעליי לטפח בנחישות ולחזור.

זה היה בדיוק הזמן לשלוח מחשבות נכונות, התעוררתי וקמתי.

לאחר ששיתפתי את חלומי עם הוריי, הם היו המומים. אמי הזילה דמעות ואמרה שזה אינו חלום, ושזה היה המאסטר שעזר לי להתעורר לכך. למחרת, מתרגלת באה לבקר אותי ושיתפתי את זה איתה. היא עודדה אותי לכתוב זאת ולתת את זה למתרגלים האלו שהתרפו ושיש להם החזקות רבות, ושזאת אזהרה עמוקה לכולנו לשקול מחדש את נתיבנו בטיפוח.

מתרגלים עמיתים, האם יש משהו השווה שתהיה לנו החזקה אליו בעולם האנושי? האם יש איזו החזקה שאי אפשר לשחרר? האם קיימת חשיבה אנושית כלשהי הגוררת אותנו אחורה ומונעת מאתנו להיות נחושים?

לא נשאר לנו עוד הרבה זמן. אם אתה באמת לא יכול להוקיר את עצמך, אם אינך יכול להגשים את השליחות שלך, מה שמצפה לך הוא כאב אין סופי וחרטה ללא גבול, שלא לדבר על השמדה! בבקשה אל תהיו פזורי דעת, עמיתיי המתרגלים! בבקשה אל תחכו עד שתאבדו את גופכם הפיזי ותתחילו להתחרט שלא פעלתם היטב. אז זה יהיה מאוחר מדי.

השיתוף הזה מבוסס רק על חוויתי והבנתי האישית. בבקשה תקנו אותי אם יש משהו שאינו בקו אחד עם הדאפא.