גדלתי תחת פחד ואפליה

(Minghui.org)

כבת ששני הוריה מתרגלי פאלון גונג, ג׳אנג הווי-ג׳יה, כעת בת-21, היתה עדה, וקורבן, לרדיפה בת 16 השנים – מאז היותה בת שבע. לאחרונה היא הגישה תלונה פלילית נגד ג׳יאנג דזה-מין, המנהיג דאז של המפלגה הקומוניסטית הסינית, על שיזם והריץ את הרדיפה.

ילדותה ושנות ההתבגרות של ג׳אנג הווי-ג׳יה היו מלאים בפחד וחרדה. היא ראתה את הוריה נעצרים שוב ושוב בגלל אמונתם, ראתה אותם סובלים מפגיעות כואבות, והיא עצמה סבלה ממעקבים משטרתיים והטרדות. היא גדלה כשהיא עוברת בין בתיהם של קרובים, וסופגת ביקורת ועוינות מצד בני משפחה וזרים כאחת.

״הזוועה של לראות את הוריי נעצרים רודפת את חלומותיי אפילו עכשיו. אני מתעוררת לעיתים קרובות באמצע הלילה בבכי. אני עדיין מוצאת את עצמי מסתובבת לאחור לראות אם עוקבים אחרי. הייתי פעם שמחה ופתוחה, והפכתי לעצורה ומופנמת.״

הוריה של גב׳ ג׳אנג נעצרו והוחזקו במאסר בלתי חוקי פעמים רבות ב-10 השנים האחרונות. החוליות המותניות של אביה נשברו פעמיים בגלל חבטות שספג במרכז המעצרים. כיום הוא נכה לצמיתות. אמה היתה בשלב מסוים משותקת ולא יכלה לדאוג לצרכיה.

״הוריי ואני עברנו כל כך הרבה״. היא אומרת. ״אני מקווה שג׳יאנג יובא לדין יום אחד. אבל דבר לא יוכל לפצות על הילדות האבודה שלי, על בריאותו של אבי שנהרסה, על הכאב שסבלנו, על הדמעות שבכינו.״

גב׳ ג׳אנג הגישה את תביעתה למשרד התובע הכללי העממי באוגוסט. היא רואה בג׳יאנג את האחראי לסבל שעברה משפחתה.

להלן הדיווח שמסרה גב׳ ג׳אנג על מסע התלאות שעברה משפחתה.

״חיי שונו לבלי שוב״

שמו של אבי הוא ג׳אנג קה-ליאנג ואמי היא וואנג ג׳ונג-יון. אנחנו גרים בעיר שו-גואנג שבפרובינציית שאן-דונג. הוריי התחילו לתרגל פאלון גונג במאי 1996, וכל המשפחה נשכרה מכך. אני לא הייתי חולה מגיל שנתיים. הוריי לימדו אותי לחיות לפי העקרונות של אמת-חמלה-סובלנות ותמיד להתחשב קודם באחרים. אני זוכרת שבכל פעם שראינו שקיות אשפה שמישהו השאיר במסדרון של הבניין, הוריי תמיד אמרו לי לקחת אותן לפח האשפה. היינו מאושרים וחיבבו אותנו.

ואז, הכל השתנה ברגע כשהרשויות שמו על הפאלון גונג את התווית "כת", ובכל רחבי הארץ מתרגלים נעצרו והושמו בכלא.

הוריי נעצרו שוב ושוב מאז 2001, ואני סבלתי ממעקבים תכופים והטרדות, ונותרתי ללא בית. רוב הזמן גרתי עם סבתי בת ה-80. מספר קרובי משפחה אחרים אירחו אותי לפרקי זמן קצרים אבל בכל פעם גירשו אותי בגלל הלחץ החברתי.

כל המשפחה שלנו הושפעה מהשקרים של הממשלה ומהסיפורים המופרכים שהשמיצו את הפאלון גונג, ופנו נגדנו – הם קיללו והעליבו את הוריי בפני, והתכחשו אלינו. כשגרתי עם סבתי, היא הוציאה את התסכולים שלה עליי לעיתים קרובות. פעם היא חטפה מידי משהו שבדיוק קניתי, ונתנה אותו לבת דודי.

עברתי שלוש פעמים בין בתי ספר יסודיים וחברי לכיתה תמיד הסתכלו עלי כזרה. אני זוכרת שניסיתי להסביר למחנכת של הכיתה מהו באמת הפאלון גונג. לא רק שהיא סירבה להקשיב, אלא היא גם סיפרה לאמה של חברתי הטובה ביותר מה שאמרתי. חברתי אמרה לי מאוחר יותר: ״אמא שלי אמרה שאני לא יכולה להיות חברה שלך יותר כי אמא שלך מתרגלת פאלון גונג.״ הייתי כה עצובה.

למרות שלא היו לי רבים מהדברים שהיו לבני גילי כשגדלתי, לא היה לי איכפת. כל מה שרציתי היה לחיות עם הוריי כמשפחה נורמלית. אבל הרדיפה הפכה משאלה זו לבלתי אפשרית.

הפעם הראשונה שהופרדתי מהוריי

לילה אחד בספטמבר 2001, בזמן שתליתי עם הורי מידע על הפאלון גונג בשכונה, המשטרה הופיעה משום מקום ועצרה אותנו. נלקחנו לתחנת המשטרה, והוריי נחקרו בנפרד. בילינו שם את הלילה, ושלושה קציני משטרה שמרו עלינו. אחד מהם הזיז את מיטתו כך שתחסום את הדלת לפני שהלך לישון.

למחרת, הם לקחו את אמי ואותי הביתה ובזזו את הבית. הם השאירו אותי בביתה של סבתי ולקחו את אמי איתם. מאוחר יותר נודע לי ששני הוריי נלקחו לשטיפת מוח בכפייה על ידי "משרד 610" העירוני.

בפעם הראשונה בחיי, הופרדתי מהוריי. בלי אמא ואבא, נותרתי לגמרי לבדי. כל בני המשפחה האחרים הפכו לעוינים, מתחו ביקורת והעליבו את הוריי. הייתי רק בת שבע ולא לגמרי הבנתי מה קורה, ולמה הם הלכו. התגעגעתי אליהם כל כך. לאחר ששוחררו מהמרכז לשטיפת המוח, על אבי היה לעבוד במשך שנה ללא שכר ואמי פוטרה מעבודתה. הקרובים מהצד של אבי לא דיברו עוד עם אמי.

הוריי נאסרו בשנית

חשבתי שהסיוט הזה נגמר כשהוריי שוחררו. כמה שטעיתי - זאת היתה רק ההתחלה. אמי נאסרה שוב לאחר חודש. המשטרה באה והלמה בדלתנו בלילה. הרעש העיר אותי.

כדי להימנע ממאסר נוסף, אבי קפץ מהמרפסת של דירתנו שבקומה השניה. המשטרה בעטה בדלת עד שנפתחה וכשהבינו שהוא איננו רדפו אחריו. לא היה חשמל באותו לילה, והחדר היה בעלטה. הייתי שרויה באימה מכדי לבכות אפילו. היה זה הזיכרון המפחיד ביותר של חיי והוא חוזר ורודף אותי לעתים קרובות בחלומותי.

אבי לא הצליח לחמוק בסופו של דבר - הוא נעצר ונלקח לתחנת המשטרה של וואן-ג׳יאה, שם השוטרים היכו אותו ושברו את גבו. אבי אושפז. כשאמי הלכה לבקר אותו לאחר ששוחררה, דודתי גירשה אותה. היא גם ניסתה לגרום לאבי להתגרש מאמי. למרות הגישה העויינת של כל המשפחה, הוריי נשארו יחד ונשארו יציבים בטיפוח בפאלון גונג. אבי החלים חלקית מהפציעה בגב, אבל הנזק לחוליות המותניות שלו נותר לתמיד.

בכיתה ג׳ נשרתי מבית הספר

זמן קצר לאחר שמצבו של אבי השתפר, הוריי עזבו את העיר. למרות זאת, המשטרה לא הניחה לנו לנפשנו – הם באו לעתים קרובות לדפוק בדלתנו. נשארתי באופן זמני אצל דודי, אבל בלשים בלבוש אזרחי עדיין עקבו אחרי לכל מקום.

הם עקבו אחרי מביתו של דודי לבית הספר וחזרה. הם היו בעקבותיי כשהלכתי לחברות כדי להכין שיעורי בית. הם אפילו היו בחוץ בזמן סופת שלג, מקיפים את ביתו של דודי במכונית שחורה שוב ושוב בלילה קפוא אחד. הייתי מפוחדת ומודאגת כל הזמן, והתגעגעתי להוריי. לא רציתי לבכות בפני בני המשפחה, כי לא רציתי להדאיג אותם, אבל לעתים קרובות בכיתי כשהייתי לבדי.

לפני שנגמרה שנת הלימודים, לא יכולתי לשאת זאת יותר. נשרתי מבית הספר והלכתי לחיות עם הוריי. למרות שהחיים היו קשים, שמחתי להיות שוב עם אמא ואבא.

שנה חדשה סינית עצובה

לפני תחילת כיתה ד׳, מתרגלת פאלון גונג לקחה אותי אליה ויכולתי להירשם לבית הספר היסודי באזור מגוריה. היא היתה ממש נחמדה אלי, ועד היום משפחתי כולה אסירת תודה לה. במהלך חופשת החורף ההיא חזרנו, הוריי ואני, לעיר הולדתי לבקר את סבתי מצד אבא. לפני שאפילו סיימנו לברך אלה את אלה, שמעתי את הסירנות, ורגעים מספר לאחר מכן, הצטופפו שוטרים בחצר הקדמית.

הוריי התחבאו מהר, ואני יצאתי לפגוש אותם. כשאחד מהם שאל אותי היכן הוריי, לא עניתי לו ישירות. שוטר נמוך הכה בי באגרוף, והיה עלי לקחת מספר צעדים לאחור כדי להתייצב שוב. סבתי בת ה-80 היתה כה מבוהלת שלא הצליחה להפסיק לרעוד. השוטרים חיפשו בבתיהם של השכנים, ובסופו של דבר מצאו את הוריי ולקחו אותם. צעקתי ובכיתי כשמכונית המשטרה נעלמה במרחק.

בהמשך אותו יום, בן דודי הסיע אותי לביתה של סבתי מצד אמי. מכונית שחורה ללא לוחית זיהוי עקבה אחרינו מקרוב. אביה של אמי בדיוק נפטר חודש קודם לכן, והחדשות על מעצרם של הוריי העציבו מאד את סבתי. ישבנו, מחובקות ובכינו עד חצות באותו הלילה.

הייתה זו השנה החדשה הסינית, ובכל מקום אחר אנשים חגגו. אבל החג אצל סבתא היה מלא בדמעות ועצב. הוריי היו כלואים במהלך חופשת החג במרכז המעצרים. סבתא ואני דאגנו להם וחששנו לגרוע מכל.

אמי הפכה למשותקת

דודתי לא רצתה שאירשם בבית הספר המחוזי כבת משפחה שלהם, מחשש שעתידם של דודי ובני דודי ייפגע. לאחר חופשת החורף, חזרתי לביתה של סבתי מצד אבא.

מדי יום, הלכתי ברחוב הראשי עד לפאתי הכפר, הסתכלתי למרחק, וקיוויתי שאמא ואבא יופיעו. כשהייתי מיואשת, התחבאתי בשדות שבפאתי הכפר ובכיתי.

לא יכולתי לדמיין אפילו שכאשר סוף סוף נתאחד שוב, אמי תהיה משותקת. היא לא יכלה אפילו ללכת. מה הם עשו לה? מדוע הם היו כה אכזרים?

סבתא עזרה לי לטפל באמא. התקציב שלנו היה מוגבל מכיוון שלא היתה לנו כל הכנסה. ילדה בת 10 שתמיד קונה ירקות בהנחה בשוק האיכרים חייבת למשוך אליה תשומת לב – כל המוכרים הכירו אותי. הלכתי שלושה מייל לכל כיוון לבית הספר כדי לחסוך כסף.

בינתיים הוכה אבי במרכז המעצרים, ושוב נפגע באותו מקום בגבו. כששוחרר, גם הוא לא היה מסוגל לטפל בעצמו. למרות ששני הוריי החלימו עם הזמן, אבי שוב לא היה מסוגל לעמוד על רגליו. במהלך השנתיים או שלוש הבאות, יכולנו להיות שוב יחד כמשפחה. בזמן הזה, הוריי עבדו בעבודות פיזיות קשות ובמשרות זמניות כדי להתפרנס. אמי עבדה בשדות בימי הקיץ החמים, ואבי עבד בעבודות מזדמנות, כמו שומר או מכונאי. שניהם היו פעם אנשי מקצוע של צווארון לבן.

הסיוט שאינו נגמר

יום אחד במאי 2008 דודי הגיע לאסוף אותי מבית הספר. הוא אמר לי שהוריי נעצרו שוב. מאוחר יותר נודע לי שמכונית שחורה ללא לוחיות זיהוי דחפה את אמי אל המדרכה עד שנפלה, ואז השוטרים קפצו החוצה וגררו אותה לתוך המכונית.

השוטרים ערכו חיפוש על אמי ומצאו את המפתחות לביתנו. כשהם ניסו לפרוץ פנימה אבי נעל את הדלת, הם קראו למכבי האש והשתמשו בסולם כדי להיכנס לביתנו דרך החלון. אבי נלקח וביתנו נבזז. בשעה שהשוטרים ניסו לפתוח את המנעול, הם שברו את המפתח בתוך חור המנעול וכך לא יכולתי לפתוח את הדלת לביתנו. שוב נשארתי בבית דודי. לבשתי בגדים ישנים של בת דודי ונאלצתי ללוות כסף מדוד אחר כדי לשלם את שכר הלימוד.

התגעגעתי להוריי, במיוחד בלילות. הכנתי אלף עגורים מאוריגמי וקיוויתי שמשאלתי להתאחד עם משפחתי תתגשם. הייתי בכיתה ז׳ אז.

רגליה של אמי נפגעו מהעינויים במרכז המעצרים. היא לא יכלה לטפל בעצמה והיתה מרותקת למיטה. בגלל הפגיעה ברגליה היא לא נשלחה למחנה העבודה בכפייה ובסופו של דבר שוחררה. גם את אבי לא קיבלו למחנה העבודה בכפייה בגלל הפגיעה בגבו. למרות זאת, השאירו אותו במרכז המעצר וכפו עליו עבודה פיזית קשה. היה עליו למיין שום במשך יותר מ-10 שעות ביום, כשהוא עומד בתוך בריכה של שום מושרה.

כששוחרר, סוליות כפות רגליו היו שחורות והעור התקלף מהן. כל עשר הציפורנים בבהונות רגליו נשרו. אבי סיפר לי שהאסירים שפיקחו עליו היכו אותו בראשו עם נעל מדי יום.

אבי נעצר שוב ביולי 2008 ועבר חודשיים של שטיפת מוח. אמא ואני דאגנו כל כך.

כמה גברים הגיעו ודפקו בדלתנו לילה אחד במרץ 2009. אבי טיפס במורד הצינור מהקומה החמישית ונפגע ברגלו כשקפץ למטה. הקללות והחבטות בדלת המשיכו למשך יום ולילה. אמי ואני היינו תקועות בפנים ואני לא הגעתי לבית הספר.

המעצר האחרון התרחש בינואר 2015, כששוטרים מתחנת המשטרה שנג-צ׳נג לקחו את אבי. שמעתי על כך למחרת. ידענו שהמשטרה מחפשת גם את אמי, לכן לא חזרנו הביתה.

המשטרה בזזה את ביתנו והחרימה 9,600 יואן במזומן, 20 סטים של מהדורות מיוחדות של בולי אספנים, שלושה מחשבים ניידים, טאבלט, מדפסת, טלפונים סלולרים רבים, ואת כל ספרי הפאלון דאפא (פאלון גונג) שלנו. הבית נשאר באי-סדר. הם לקחו גם את המכונית שלנו. הם לא נתנו לנו קבלה על שום פריט שלקחו. הלכנו לתחנת המשטרה פעמים רבות כדי לבקש שיחזירו לנו את החפצים שלנו, אבל השיבו את פנינו ריקם שוב ושוב.

אבי נעצר לשלושה שבועות, אבל בעזרת עורך דין, הוא שוחרר לבסוף בערבות. הוא סיפר לי שבתחנת המשטרה, השוטר גוו הונג-טאנג הכה אותו כה חזק בראשו עד שהוא כמעט איבד את ההכרה.