מחשבות נכונות הן גורם מכריע עבור מטפח

(Minghui.org)

התחלתי לתרגל פאלון דאפא ב-1998 ומיד הרגשתי כאילו נולדתי מחדש. מאז, הייתי עדה לדברים בלתי רגילים רבים.

ממש לאחרונה, התנסיתי בקארמת מחלה שנראתה כסרטן. זה גרם לי להבין שזה קריטי שלמטפח תהיה אמונה במאסטר ובדאפא, שהוא ישקיע עצמו בפא, שיהיה בעל מחשבות נכונות חזקות ושיטפח באמת.

עמיתיי המתרגלים, זיכרו בבקשה שמחלה היא רק אשליה. לכן חשוב מאוד לשמור תמיד על מחשבות נכונות.

ככל שהאמונה שלנו חזקה יותר, נוכל לחוות את הכוח של הדאפא יותר. ככל שנשמור על המושגים האנושיים שלנו יותר, ייכנסו לנו יותר הפרעות.

המאסטר אמר:

"... שהטיפוח תלוי באדם עצמו ואילו הגונג תלוי במאסטר." ("ג'ואן פאלון")

ורק כש: "..שתניח לגמרי את הכול," ("לימוד הפא בעיר לוס אנג'לס" 2006)

וניטמע באמת בתוך הפא:

"...ילמדו את הפא ויקבלו את הפא," ("הערות בנוגע לתיקון הפא שהועלו במפגש סייעי הפאלון דאפא בבייג'ינג" 1995)

אז נוכל לראות מבעד לאשליה של קארמת מחלה.

מצב טיפוח עלוב

עקב ההחזקות שלי, כמו מנטליות תחרותית ויהירות, לא התייחסתי ברצינות למה שהמאסטר אמר בשירו "הגשמה של הנדר":

"להציל אנשים לפני האסון, במרוץ נגד השעון" ("הונג יין ווו")

אף על-פי שיש כבר בבעלותי דירה אחת, קניתי עוד אחת. על פני השטח אני עדיין עושה את שלושת הדברים, אבל זמני התכלה בשיפוץ הדירה החדשה ומיקום בני בבית ספר תיכון טוב. בעת לימוד הפא לא הצלחתי לשמור על מחשבה רגועה ובהירה.

לפיכך, התנהגתי כמו אדם רגיל ורציתי שמשפחתי תקבל ללא עוררין את דרישותיי. מצב בריאותי היה עלוב ומלבד מחלות אחרות, היה לי זיהום באוזן במשך שנתיים. אף על-פי שסבלתי כאבים, סירבתי לדבר עם אחרים על מצבי.

בעבר הדאפא עשה פלאים לבריאותי, כך שהייתי משוכנעת שאני אהיה בסדר מפני שקיבלתי את הפא והמאסטר ידאג לי. שכחתי רק שכשהתחלתי לטפח, היה לי לב טהור ונטמעתי בתוך הפא. לכן יכולתי לקבל דברים באופן טבעי בלי לרדוף אחריהם, כפי שהמאסטר אמר:

"...יקבל דברים באופן טבעי בלי לרדוף אחריהם." ("יסודות להתקדמות במרץ", "להתקבל כתלמיד אצל המורה")

אף על-פי שקראתי את ספרי הדאפא ועשיתי את שלושת הדברים, מצב הטיפוח שלי לא השתפר. החזקתי חזק בתשוקות אנושיות רבות שלי, כשאני לא רוצה להקשיב לאף אחד ולא מסוגלת לקבל ביקורת.

לשלול את תכנוני הכוחות הישנים

אחרי שנכנסתי לוויכוח רציני עם אבי שאינו מתרגל, איבדתי את שלוות הנפש שלי. תיכף ומיד התחלתי לדמם בצורה קשה ולכן חזרתי הביתה.

לא היה אף אחד בבית כשהגעתי לדירה שלי, ולכן החלטתי לתרגל. אבל הדימום התגבר. ראייתי טושטשה והרגשתי כאילו אני גוססת. הצלחתי רק לצלצל לאחותי, שהיא גם מתרגלת ולהזעיק אותה שמשהו לא בסדר אתי.

אחרי מה שנראה כנצח, הרגשתי שאני צפה כלפי מעלה, מה שהרגיש נפלא. כשהסתכלתי למטה, ראיתי אנשים רבים צועקים: "קומי, התעוררי".

לאחר מכן ראיתי עצמי יושבת בשירותים. באותו הזמן, גיסתי קראה בשמי כל כך חזק, שחזרתי לגופי והתעוררתי.

בעלי שאינו מתרגל, נשא אותי למיטה ואמר: "אין זמן מספיק אפילו לעירוי דם. אם נזעיק אמבולנס זה ייארך אפילו זמן רב יותר". המשכתי לדמם.

אחי הצעיר שגם הוא מתרגל צלצל למתרגלים מקומיים לשלוח מחשבות נכונות עבורי. כקבוצה, שללנו את התכנונים של הכוחות הישנים, לא משנה כמה הפירצה שלי הייתה גדולה. היה עליי לתקן עצמי בתוך הפא.

אמרתי: "אני לא מכירה בתכנונים של הכוחות הישנים. המאסטר הוא שיתכנן עבורי". החלטתי ללכת רק על-פי המאסטר והדאפא, והתחלתי לומר בקול רם שירים מ"הונג יין".

אחייניתי, מתרגלת צעירה, המשיכה לומר: "פאלון דאפא הוא טוב. אמת-חמלה-סובלנות זה טוב. בבקשה מאסטר, עזור לדודתי". כולם בחדר הצטרפו אליה וקראו בקול כאיש אחד.

האמונה בדאפא מתנדנדת

אבל הדימום נמשך והרגשתי כאילו חיי תלויים על בלימה, ואמונתי בדאפא החלה להתנדנד. בסופו של דבר נכנעתי לדרישות בני משפחתי והסכמתי לראות רופא.

הרופאים אבחנו אצלי שלב אחרון של סרטן, עם גרורות בצוואר הרחם. הם יעצו למשפחתי להתכונן לגרוע ביותר.

לא יידעו אותי לגבי הסרטן, למרות שהכאב הפך בלתי נסבל. כל שנייה הרגישה כמו שנה. הרגשתי שהשאירו אותי לבדי ביקום הענק הזה.

הכאב היה מייסר ביותר. כל תא בגופי היה כמו קרס חד שננעץ בבשרי ובתוך תוכי, כשהוא אוחז בחוזקה ומושך.

פעמון אזהרה

המחשבה שלי התעוררה פתאום מתנומתה וחשבתי: "אינני יכולה עוד לאפשר שישויות חיות יאבדו את הסיכוי שלהן להינצל. אינני יכולה לתת למתרגלים סביבי לאבד את אמונתם בדאפא ואת נחישותם לשאוף קדימה בדאפא".

דודתי מצד אמי טיפחה יותר מ-10 שנים ומעולם לא לקחה תרופה כלשהי. היא נפטרה מקארמת מחלה בצורה של סרטן. מותה גרם לאנשים סביבה ובכלל זה לבני משפחתי לראות את הדאפא באור שלילי. כולם האמינו שהיא מתה בגלל שפאלון דאפא אוסר על אנשים לקחת תרופות.

כעת הפך מותה לפעמון אזהרה שצלצל בראשי. "אני לא אעצים את ההשפעה השלילית ואדחף אנשים רחוק יותר. זה לא משנה כמה זה קשה וכמה זה מכאיב, אני חייבת לחיות".

נקודת מפנה

בשבועות הבאים נסעו אתי בני משפחתי המתרגלים בתורנות לכמה בתי מתרגלים עמיתים בפרובינציות שונות לשהיות קצרות. שיתפנו התנסויות, למדנו את הפא ביחד ושלחנו מחשבות נכונות.

למרות כל זאת, לא הצלחתי להתעורר לרמזים של המאסטר, ושוב נכנסתי לבית החולים כשלא יכולתי לסבול עוד את הכאב. כשהייתי מאושפזת אמרתי למאסטר פעמים רבות כל יום: "מאסטר, בבקשה אל תוותר עליי. אני רוצה לחזור למקור שלי ביחד אתך. אני יודעת שרק אתה יכול להציל אותי. אני כאן רק כדי להקל על הכאבים הנוראיים. גם הרופאים האלה זקוקים למתרגלי דאפא שיצילו אותם".

קיבלתי עירוי דם שכאב בצורה בלתי רגילה. כל נקבובית זיעה בגופי הייתה נפוחה. ברגע שהוציאו לי את מחט העירוי, השתנתי בתדירות גבוהה במהלך כל הלילה דם אדום כהה, אבל הרגשתי קצת יותר טוב בכל פעם שאיבדתי קצת דם.

הצוות הרפואי היה המום כשסיפרתי להם על כך והם החלו בסדרת בדיקות. התוצאות אימתו שזה אכן היה דם. מומחי רפואה מהאזור התכנסו לבדוק את התוצאות ואף אחד מהם לא ראה דבר כזה במהלך עבודתו הרפואית. עצרו את ההקרנות שעברתי. הייתה לי תחושה שזהו סימן טוב. המאסטר טיהר את גופי.

אשליית המחלה איבדה את אחיזתה

בעודי בבית החולים, המשכתי לומר מהזיכרון את הרצאות המאסטר ואת שיריו מ"הונג יין", הקשבתי להרצאות וקראתי את "ג'ואן פאלון". לפעמים קראתי שלוש הרצאות ביום.

שוחחתי עם החולים ובני משפחותיהם לגבי הפאלון דאפא ומדוע הרדיפה היא דבר רע. עזרתי להם לפרוש מהמפלגה הקומוניסטית. ככל שהשקעתי עצמי בתוך הפא, ידעתי שרק הדאפא יכול להציל אותי.

המאסטר אמר:

"..שתניח לגמרי את הכול, תנהג כמו תלמיד דאפא ישר ואצילי שאין לו תרעומת או החזקות, ותניח למאסטר לתכנן אם אתה נשאר או עוזב." ("לימוד הפא בעיר לוס אנג'לס" 2006)

הרופא שלי הסכים סוף סוף לשחרר אותי, אבל אמר למשפחתי להתכונן לגרוע ביותר.

בנקודה זאת, הפצעים הרבים בפנים ירכיי, שנגרמו מההקרנות התמלאו במוגלה. היו גם חתכים רבים על השוקיים כולם כואבים מאוד ומגרדים. איבדתי משקל רב. ובכל זאת, ברגע שהגעתי הביתה זרקתי את כל המשחות שרשם לי הרופא.

השקעתי עצמי בתוך הפא ולמדתי כל הרצאה שהמאסטר נתן במשך השנים. שלחתי מחשבות נכונות, תרגלתי ושוחחתי עם בני משפחתי ועם חברים על הדאפא.

בהדרגה נעלמו תסמיני הכאבים ואני חזרתי לעבודה. נוכחתי לדעת כמה נפלא זה לשקוע בתוך הפא ללא כל מושגים אנושיים. אשליית המחלה איבדה את אחיזתה בשדה שלי ולא יכלה עוד להפגין עצמה בגלוי.

החלמה מלאה

לפני חופשת הקיץ, לכל הצוות בבית הספר בו אני עובדת נקבע מועד לבדיקות גופניות. באותו בוקר, תרגלתי פעמיים את כל חמשת התרגילים ושלחתי מחשבות נכונות מלאות עוצמה.

חשבתי: "היום נערכות הבדיקות הגופניות בבית הספר. אתם – כל ציוד הבדיקות – נבחרתם לשמש מתרגלת פאלון דאפא, וזה מזלכם הטוב. יש לכם המשימה והאחריות לגלות שכל חלק בגופי הוא בריא".

המשכתי: "היות שאני עוזרת למאסטר בתיקון הפא, בהצלת ישויות חיות ובאימות הדאפא, עליכם לעשות את חלקכם בהצלת ישויות חיות. בבקשה זיכרו שפאלון דאפא הוא טוב, אמת-חמלה-סובלנות זה טוב. וכך יהיה לכם עתיד בהיר".

כמו כן שלחתי מחשבות נכונות לכל חלקי גופי, במיוחד לצוואר הרחם שלי וחזרתי על המחשבות ששלחתי לציוד הבדיקה שלי. שחררתי לגמרי את כל החששות והלכתי לעבודה בלב קל.

מתוך 200 עובדים, רק תריסר עובדים נמצאו בריאים לחלוטין, ואני בתוכם. אחת מחברותיי הקרובות בעבודה סיפרה לרופא על האבחון הקודם שלי לפני שהגיע תורי. הרופא בדק אותי בקפידה יתרה ואמר: "את סופר-בריאה, את בריאה יותר מכולם. מעולם לא הייתי משער שאבחנו אצלך סרטן צוואר הרחם בעבר".

בני משפחתי אבדו את העוינות כלפי הדאפא

חברתי לעבודה שמחה כל כך בשבילי, ששיתפה את החדשות עם בעלה, המנהל בבית ספרנו. הוא התרגש ואמר שפאלון דאפא הוא יוצא מן הכלל ולא דאג כלל שמא מישהו ישמע אותו. כיום החברה הזאת שלי מתרגלת גם כן פאלון דאפא.

ההחלמה שלי הפכה לנושא היום באזור שלנו. אנשים רבים למדו את העובדות על הפאלון דאפא ועל הרדיפה המנוגדת לחוק. זה גם שינה את היחס העוין של משפחתי כלפי הדאפא.

אבי היה בצבא ועבר שטיפת מוח על ידי המשטר הקומוניסטי. אבל כיום גם הוא מתרגל פאלון דאפא. המתרגלים במשפחתי: הוריי, אחותי, אחי וגיסתי התקדמו אף יותר במרץ. יצרנו גוף אחד חזק בתוך המשפחה שלנו, אנחנו עושים את שלושת הדברים היטב ועושים כמיטבנו להציל ישויות חיות.

באמצעות ההתנסות שלי למדתי שכשמתרגלים עמיתים עוברים מצוקות, איננו צריכים להעביר עליהם ביקורת ולהאשים אותם בצורה עיוורת. המפתח הוא להשפיע ולעורר את המחשבות הנכונות שלהם.