חוויותיי באתר לפרישה מהמפלגה בצ'יינה טאון

(Minghui.org)

מאז שהשתתפנו בוועידת הפא בניו יורק 2008, המקומות אליהם סינים יכולים לבוא כדי לפרוש מהמפלגה הקומוניסטית הסינית (מק"ס) גדלו מאתר אחד ל-11 אתרים באזורנו.

המאסטר אמר ("לימוד הפא בוועידת ניו יורק 2008"):

"הם מפחדים משום [שהמרכז] הוא מטרד מתמשך בשבילם. הנוכחות הציבורית של "מרכז לפרישה מהמפלגה", או "מרכז לפרישה מהמק"ס המרושעת", היא מקור לא אכזב של עצבים וזעם עבורם. למעשה, זהו מקום בעל עוצמה לחיסול רוע, וזו הסיבה שהם מפחדים ממנו."

התחלתי לעזור באחד האתרים בצ'יינה טאון בספטמבר 2008, והשתתפתי שם בפעילויות במשך 8 השנים האחרונות. בתחילה הגעתי לשם פעם בשבוע, אך אחר כך הגעתי פעמיים בשבוע. עזרתי לסינים רבים לפרוש מהמק"ס ומהארגונים המסונפים לה.

כשהתחלתי לבוא לשם נתקלתי בהפרעות רבות. לדוגמה, פעם עזבתי בבוקר את הבית כדי להגיע לאתר הפרישה מהמפלגה. כשחזרתי הביתה, גיליתי שסיר האורז החשמלי והמחשב לא עובדים. ידעתי שאלו הכוחות הישנים שמנסים למנוע ממני להציל אנשים. אך המשכתי לעבוד באתר הפרישה מהמק"ס ופשוט התעלמתי מההפרעה של הכוחות הישנים.

נסים רבים קרו במשך שמונה השנים אחרונות, שגרמו לי להאמין בנחישות בדאפא ובמאסטר. גיליתי את הכוח של הדאפא ושל הטוּב רב העוצמה של המאסטר.

שלטי התצוגה חוזרים

בדוכן שלנו היה שלט צהוב שהציג את מספר האנשים שפרשו מהמק"ס בכל שבוע. פעם אחת השלט נעלם לאחר ששכחנו להוריד אותו בסוף היום. היינו מודאגים מזה.

הסתכלנו פנימה וביקשנו עזרה מהמאסטר. השלט חזר אלינו בשבוע שלאחר מכן. לא ידענו מי החזיר אותו, אך התרגשנו והוקרנו את העזרה של המאסטר.

בפעם אחרת היו לנו חמישה שלטי תצוגה בדוכן. אנשים רבים באו לקרוא מה כתוב עליהם, אך אחד מחברי מועצת העיר אמר לנו להוריד את הלוחות. למתרגלים האחרים ולי לא הייתה אנגלית טובה מספיק כדי לספר לו מדוע השלטים חשובים, אז הורדנו אותם.

בשבוע שאחריו תלינו שוב את השלטים. עובד העירייה ניסה אז לקחת את השלטים, אך לא נתנו לו. אותו איש חזר ביום אחר ולקח את אחד השלטים.

המתאם שלנו ביקש ממני ללכת עם עוד מתרגלת לעירייה ולהסביר מדוע אנו מציגים את הלוחות האלו. לאחר שהמתרגלת העמיתה סיפרה לו על פאלון דאפא ועל הרדיפה בסין, האיש התנצל והחזיר את השלט.

האיש גם סיפר לנו על אזור מסוים בתחנת הרכבת שהוא חושב ששלטי התצוגה שלנו יהיו יותר אפקטיביים שם. מאז אנו תולים את השלטים שלנו שם.

הפרעות מהעירייה

פעם נאמר לנו שאסור לנו לתלות שלטים בסביבת האתר שלנו. אז המתאם שלנו קנה מהונג קונג שלטים קטנים יותר שאפשר להחזיק ביד. גם הזזנו את אתר הפרישה מהמק"ס שלנו קרוב יותר לחנויות הסמוכות.

לחנויות היו גגונים שסיפקו צל והגנה מגשמים ורוחות. אנשים רבים באו לקניות בסופי השבוע, ומספר הפורשים מהמק"ס גדל.

בכל אחת משתי החנויות שליד האתר שלנו היה מוכר אחד. המוכרים ניסו לגרש אותנו בכל מיני דרכים, ופעמיים אפילו קראו למשטרה כדי שתבוא לסלק אותנו.

המשטרה ידעה שאנו לא גורמים לשום הפרעה, והסבירה למוכרים שאנו לא מפריעים לעסקים שלהם. ידענו שזה המאסטר שעוזר לנו כדי להציל יותר אנשים.

אך המוכרים בקשו מאוחר יותר מחבר מועצת העיר להזיז אותנו משם. הוא הגיע כל שבוע כדי לגרום לנו צרות. בשבוע השלישי הוא הביא מצלמה כדי לצלם את הדוכן שלנו. אך כנראה הוא הבין שהוא לא מאיים עלינו ובסופו של דבר הפסיק לבוא.

במהרה הגיע עובד עירייה אחר. הוא היה אחראי על כתיבת דוחות למכוניות שחנו ברחוב הראשי מעל ל-15 דקות. הוא אמר לי לעזוב, ואיים שאם לא אעשה זאת הוא יקנוס אותי ב-300 דולר.

זה קרה באותו זמן שהייתי שקועה בקונפליקט עם מתרגלת. המתרגלת החליטה לעבוד לבד כדי לעזור לאנשים לפרוש מהמק"ס, ולא לעבוד יחד כצוות. כעסתי עליה כי הייתי צריכה להתמודד עם עובד העירייה לבדי. הייתי עייפה ומרירה. חשבתי שהמתרגלת הזאת, שרק הגיעה מסין, עדיין מושפעת עמוקות מתרבות המפלגה.

ניסיתי להבין מדוע המתרגלת הזאת מתנהגת כך. אך האם זה לא מראה שלי יש בעיה? גם אני הגעתי מסין, ולעיתים קרובות התרברבתי בצורה שתאמה את תרבות המפלגה – זאת אומרת, התנהגתי כמו בוסית והרגשתי שאנשים אחרים צריכים להקשיב לי. אם דעתי לא התקבלה, כעסתי. האין זאת תרבות מפלגה חזקה? האם לא צריך לסלק אותה?

התרעומת שלי נעלמה אחרי שחשבתי על זה. הבנתי שעליי להיות אסירת תודה למתרגלת השנייה על שעזרה לי להשתפר.

גם הבנתי שעובד העירייה הוא אדם שצריך להציל. אחרת, הוא ייענש יום אחד על שניסה להפריע להצלת יצורים חיים. שלחתי מחשבות נכונות כדי לעצור את פעולותיו.

הוא לא הגיע שוב, ולא היה יותר שום איום לגבי קנס.

הבנתי שעם אמונה עמוקה אין דבר שהמאסטר אינו יכול לעשות כדי לעזור לנו.

המאסטר אמר:

"הטיפוח תלוי באדם עצמו – הגונג תלוי במאסטר." ("ג'ואן פאלון")

סוכני המק"ס מנסים להפריע

במשך זמן מה היה באתר שלנו בחור סיני שהיווה מטרד. כשהוצאתי את הנייד שלי כדי לצלם אותו, הוא עזב מיד. יותר לא ראינו אותו שוב. כמה סינים וגם מערביים ניסו לגרום לנו צרות, אך פשוט התעלמנו מהם והם עזבו במהרה.

סיני אחד שעמד בקרבת מקום אמר על אישה שניסתה להפריע לנו שהיא כנראה סוכנת של המק"ס. הוא חשב כך בשל מה שהיא אמרה לו עלינו. כמה מערביים הגיעו אחר כך לדוכן שלנו כדי לקחת חומרי מידע. האישה אמרה להם כמה מילים לא יפות ולא נכונות עלינו.

צילמתי אותה. היא נראתה מפוחדת וידיה רעדו. היא אמרה לי למחוק את תמונה. היא דיברה עם השותף שלה ואז שניהם עזבו ולא חזרו עוד.

מושגים אנושיים מנסים להרחיק אותי

מעט מתרגלים באו לעזור לנו באתר, ולפעמים הייתי שם לבדי. שאלתי את המתאם שלנו אם יוכל לבקש ממתרגלים אחרים לעזור לי בדוכן שלנו, אך שום דבר לא התממש כי הם כנראה היו עסוקים בפרויקטים אחרים.

לפעמים עמדתי שם ורק חשבתי על הפא של המאסטר:

"בתיקון הפא הזה זה הובע באופן מלא שמה שתלמידי הדאפא עושים זה מה שאנשים רגילים לא מסוגלים להשיג או לעשות. מדוע באימות הפא תלמיד דאפא אחד יכול להשתוות לעשרה או למאה איש?" ("הרצאת הפא בוועידת הפא במרכז ארה"ב בשנת "2003)

חשתי שגופי בממד אחר נעשה ענקי, והצלחתי להתמקד במשימה של הצלת אנשים עם תוצאות טובות מאוד. אבל לפעמים המושגים האנושיים שלי הפריעו.

לדוגמה, יום אחד חשבתי ללכת לקניות במקום להיות בדוכן ולעזור לאנשים לפרוש מהמק"ס. ידעתי שזו אינה מחשבה טובה ושעליי באמת לנסות לעזור לאנשים במקום להיות מוסטת על ידי רעיונות שכאלו. אך עדיין חשבתי שאם אלך לשירותים, אוכל לקנות כמה דברים שאני צריכה בדרך חזרה לדוכן.

איש אחד ניסה לגרום צרות ודיווח עליי לרשויות. עובד העירייה שנהג לעשות לנו בעיות הופיע כשהייתי רחוקה מהדוכן.

הייתי בהלם, כי הבנתי אפילו יותר לעומק את הרצינות שבטיפוח. הכוחות הישנים יכולים להתגנב פנימה בכל פעם שאנו לא הולכים ישר עם הפא. עליי להתייחס אל עצמי כמתרגלת פאלון דאפא כל הזמן ובכל מקום.

טיפחתי כמעט 20 שנה, אך אני עדיין סובלת מקארמת מחלה. ברור, עדיין יש לי מושגים אנושיים לסלק. עליי להדביק את הקצב במשך התקופה הקריטית הזו כדי להציל יותר אנשים.