הכרת תודה למאסטר

(Minghui.org)

התנסות מוועידת הפאלון דאפא לשיתוף התנסויות בניו יורק ב-2017

השנה זהו יום השנה ה-25 להפצת הפאלון דאפא בציבור. קיבלתי את הפא ב-1995. תחת השגחתו הדקדקנית של המאסטר, צעדתי ליום זה עם חבטות לאורך כל דרך הטיפוח שלי. בהסתכלות אחורה יש לי היום הבנה טובה יותר על הצהרתו של המאסטר שכל דבר בטיפוח שלנו אורגן בשיטתיות. אני חש בהצלתו הנדיבה של המאסטר כל הזמן. מילים לא יכולות לתאר כמה אני אסיר תודה למאסטר.

ב-1995, הורי אשתי נסעו מבייג'ינג לאוסטרליה כדי ללמד אותי את תרגילי הפאלון דאפא וכך קיבלתי את הפא. עישנתי במשך 20 שנה ויותר, כ-35 סיגריות ביום. כשחמי שם לב שאני רוצה ללמוד את התרגילים, הוא נתן לי קלטת וביקש ממני להקשיב למה שהמאסטר אומר על עישון. זה היה נס. לאחר שהאזנתי לקלטת הזאת הפסקתי באופן טבעי לעשן, ללא סבל כלל. בארוחת הערב, כאשר התחלתי לשתות ליקר ידוע ששמרתי במשך שנים. חמי אמר לי שאם אני רוצה ללמוד פאלון דאפא, עליי לוותר על השתייה גם כן. כך, תוך כמה שעות, הפסקתי לעשן ולשתות אלכוהול.

מבחן קארמת מחלה

בגלל העישון הכבד סבלתי מברונכיט חמור. בכל פעם שזה קרה השתעלתי קשות ולקחתי תרופה חזקה לדכא את השיעול.

אחרי שהתחלתי לתרגל פאלון דאפא, אותם סימפטומים הופיעו כמה פעמים. ידעתי שהמאסטר מטהר את גופי. לא משנה כמה חמורים היו הסימפטומים, התייחסתי לזה בקלילות. לאחר כמה סיבובים של ניקוי, הסימפטומים נעלמו לתמיד. קדחת השחת שגרמה לי לסבל גדול נעלמה גם היא. לאחר מכן, סבלתי מסימפטומים של חוליים אחרים. את כל המבחנים האלו עברתי בקלות.

אך כשהגעתי למצב של קלילות גוף, נקי מחוליים, הופיעו לפתע ללא אזהרה מצוקות. בבוקר הלכתי לעבודה ללא בעיה, אך אחר הצהריים כבר לא יכולתי ללכת. עמיתיי לעבודה שמו אותי בכיסא גלגלים. באותה תקופה לא היו לי מחשבות נכונות כלל וחשבתי, " איך זה ייתכן? אני תמיד אומר לאנשים שתרגול פאלון דאפא שומר מפני מחלות, ועכשיו אינני יכול אפילו ללכת. מה אנשים יחשבו עליי?" השתוקקתי מאוד להיפטר מהסימפטומים.

בעבר נפגעתי בגב. בכל פעם שגבי כאב הייתי הולך לכירופרקט, והוא היה מסדר את זה בכמה רגעים. כיוון שהייתי להוט מדי להיפטר מהסימפטומים, שכחתי שאני מתרגל. רציתי להשתמש בשיטה הישנה. הכירופרקט אמר לי שחוליית המותן שלי נפגעה, שנוזל כלשהו יצא החוצה, ושאני חייב לעשות ניתוח. הוא הציע צילום סי.טי. היות שמחשבתי הראשונה לא הייתה נכונה, כל צעד לאחר מכן היה שגוי.

הלכתי לרופא המשפחה. הרופא החביב הסתכל עליי עם הבעה מוזרה על פניו כאומר: "מדוע אתה פה? אין לך שום מחלה!" באותו זמן, לא הצלחתי להבין את המצב ועדיין התייחסתי לסימפטומים כאל מחלה. צילום הסי.טי. הראה צניחה של הדיסקוס הבין- חולייתי המותני בחוליות המותן 4 ו-5. הרופא אמר לי שניתוח הוא הדרך היחידה, וסיכויי ההצלחה הם 50 אחוז. הוא קבע לי פגישה אצל מומחה. לאחר מאבק מכאיב, התעשתתי.

המאסטר אמר,

"כמטפח, אם תמיד תתייחס לעצמך כאל אדם רגיל ותמיד תחשוב שיש לך מחלות, איך אתה יכול לתרגל? כשקושי צץ בטיפוח ובתרגול, אם אתה עדיין מתייחס לעצמך כאדם רגיל, הייתי אומר שהשין-שינג שלך באותו רגע ירד לרמה של אנשים רגילים. לפחות בנושא הספציפי הזה ירדת לרמה של אנשים רגילים." ("ג'ואן פאלון")

התעוררתי לכך שאני מתרגל. איך אני יכול להיות מושפע מאנשים רגילים? ראשית עליי לשלול את החשיבה המוטעית שלי. אז ביטלתי את הפגישה. האחות לא יכלה להאמין כשביקשתי לבטל את הפגישה ושאלה כמה פעמים אם אני באמת רוצה לבטלה. עניתי בנחישות, "כן". ואז קרעתי את צילומי הסי. טי וזרקתי אותם לפח.

כיוון שלא יכולתי לעמוד, הצלחתי לעשות רק את המדיטציה. חשבתי לעצמי שאי אפשר שאהיה נשלט על ידי הכוחות הישנים. המטרה שלהם היא להשאיר אותי בבית ולמנוע ממני להציל יצורים חיים. אז ניסיתי לעמוד ולתרגל את התרגילים. אך כל פעם רעדתי מכאב ומייד רציתי לשבת. עדיין, הצלחתי לסיים את התרגיל הראשון. אחרי מנוחה קצרה נעמדתי לתרגל אותו שוב. תרגלתי גם את התרגיל השלישי והרביעי, אך לא העזתי לנסות את התרגיל השני כי לא חשבתי שאוכל לעמוד זמן רב כל כך.

כששלחתי מחשבות נכונות מול הקונסוליה סינית, תרגלתי רק את תרגיל המדיטציה. יום אחד כשהמוסיקה של התרגיל השני החלה להתנגן, נעמדתי וביצעתי את התרגיל עד תומו. זו הייתה הפעם הראשונה באותו חודש שהצלחתי לתרגל את התרגיל השני. דמעות זלגו על לחיי. הייתי כה אסיר תודה למאסטר שעזר לי לעמוד שוב.

חשבתי שאני חייב לשלול את הסידורים של הכוחות הישנים ועליי ללכת על נתיב שאורגן על ידי המאסטר. החלטתי לחזור לעבודה. ביקשתי מאשתי להוריד אותי בכניסה לבניין של המשרד שלנו. צעדתי למעלית צעד אחר צעד ומשם הגעתי לשולחן העבודה שלי. גם מרחק קצר כל כך היה קשה ביותר בשבילי. פעמים רבות בדרך רציתי לשבת, אך המשכתי לצעוד.

שבוע לאחר מכן נסעתי ברכבת לעבודה. זה היה לוקח לי 6 עד 7 דקות ללכת מתחנת הרכבת עד למשרד שלי. לא יכולתי לעמוד ישר, ונטיתי הצידה. הדקות התארכו מאוד. שיננתי בשקט את הפא של המאסטר:

"כשקשה לסבול אתה יכול לסבול את זה, כשקשה לעשות את זה אתה יכול לעשות את זה." ("ג'ואן פאלון")

כשלא יכולתי להמשיך יותר, אמרתי לעצמי: "אם אתה רק אדם רגיל אז שב". עם האמונה המוצקה הזו גבי התיישר עוד ועוד. לבסוף הצלחתי ללכת באופן נורמלי.

מבחן שלאחר תחילת הרדיפה

לאחר שהרדיפה החלה, הגיעו עוד מבחנים. בסין הייתי עיתונאי וראיינתי הרבה אנשים, כולל נשיאים. ממה ששמעתי וממה שהייתי עד לו, הכרתי את הדרך בה המשטר הקומוניסטי רודף אנשים. ופיתחתי חוש של התגוננות עצמית.

במשך הימים המוקדמים של הרדיפה, העזתי לומר כל דבר בפני אנשים זרים, אך עם בני משפחה ומכרים נשמרתי לעצמי עקב מחשבות אנושיות ופחד.

יום אחד, כמה חברים לעבודה שלי הגיעו בענייני עבודה והזמינו אותי לארוחת ערב. פקיד מהקונסוליה הסינית היה איתם גם כן. זו הייתה הזדמנות טובה להבהיר אמת. אך לא העזתי לעשות זאת. פחדתי שזה יגרום לצרות לחבריי, לבני משפחתי בסין או לעצמי. לאחר מכן, התחרטתי מאוד והתביישתי בעצמי. נכשלתי במבחן.

המאסטר אמר,

"לב הפחד יכול לגרום לאדם לעשות דברים מוטעים, לב הפחד יכול גם לגרום לאדם להפסיד את ההזדמנות." ("יסודות להתקדמות במרץ III", "לעבור את המבחן הפטאלי")

החרטה והבושה עקב האירוע הזה גרמו לי לסלק את מנטליות הפחד שלי. כשהלכתי שוב לקונסוליה חשתי בנוח תחת מעקב המצלמות. יכולתי לשאת נאומים בציבור בעצרות ואף להיכנס לקונסוליה להבהיר אמת לפקידים. השתתפתי גם בשביתת רעב עם מתרגלים נוספים כדי למחות על הרדיפה.

לטפח את עצמי כמתאם

מאז ימיי הראשונים בטיפוח, עשיתי עבודת תיאום, אך רק בתפקיד תומך. זה התאים לי מאוד. במשך שנים רבות הטיפוח שלי התנהל בצורה חלקה, ללא עליות וירידות או מבחנים גדולים. לפני כמה שנים הודיעו לי שאהיה מתאם הראשי באזור שלנו. ההשלכות הופיעו בזה אחר זה בסביבת הטיפוח שלי.

כיוון שההודעה הגיעה די בפתאומיות חשתי חוסר נוחות. אני אדם די מופנם. איני אוהב להחליט החלטות או לקחת אחריות. כמתאם ראשי עליי לשאת נאומים באירועים ציבוריים שונים. עלי להחליט החלטות ולקחת אחריות לגבי נושאים רבים. כל אלו היו נקודות התורפה שלי.

הבנתי את הסיבה לשינוי התפקיד. המאסטר נתן לי הזדמנות להפוך את חולשותיי לחוזק ולוותר על כמה מההחזקות שלי. זו הייתה גם הזדמנות בשבילי לטפח את עצמי היטב ובה בעת לעזור למתרגלים מקומיים להציל ישויות חיות ולבסס את המוסריות האדירה הדרושה בעתיד. המאסטר רוצה שאתקדם. האתגר הראשון היה שנראה שמתרגל ותיק לא משתף איתי פעולה.

המאסטר אמר,

"כדי לאפשר לך להתקדם, אם הקונפליקט לא נוגע לך בלב כשהוא בא, זה גם לא יעבוד. עבודה של דאפא היא גם כן הזדמנות טובה לשפר את השין-שינג שלך!" ("יסודות להתקדמות במרץ", "האחראי הוא גם כן מטפח")

ידעתי שעליי להסתכל פנימה. אך הצלחתי לוותר רק על כמה דברים שטחיים. בלי שינוי מהותי בלב, זה בלתי נמנע שקונפליקטים יתרחשו. אמנם תמיד היו מתרגלים שתמכו בי. אך המילים שלהם רק העצימו את רגשות העלבון שלי. ככל שחשבתי על זה יותר, כך חשתי יותר שאני צודק. שכחתי לגמרי שזה יועד לטיפוח שלי. ושכחתי מה שהמאסטר אמר לגבי ההסתכלות פנימה ככלי קסם.

אז חיפשתי עוד יותר פנימה לראות מה עליי לשחרר. נראה היה שאני מסתכל על דברים רק מנקודת המבט שלי. כשלתי לראות דברים מנקודת מבטו של הצד השני.

בנוסף, דברים מסוג זה נועדו להגביר את הסובלנות שלי. מתרגל אמר לי: "מתאם צריך להיות כמו ים, המקבל מים מאלפי נחלים". חשבתי לעצמי: "זה נכון. איך יכולתי לאבד סבלנות לגבי דברים פשוטים כל כך?" הרהרתי בכך בהזדמנויות רבות. לאחר שהוארתי לפא, סילקתי את ההחזקות שלי והייתי שליו. חשתי שבאמת השתפרתי מהלב. מצאתי גם שלהיות מתאם ראשי אינו אומר בהכרח שאחרים חייבים לשתף פעולה איתי; למעשה אני יכול גם לשתף פעולה איתם. אז הלכתי לבקש את עזרתם במקום לחכות שהם שתפו פעולה. כשעבדנו ביחד, שדה האנרגיה הפך להרמוני.

במשך התהליך הזה של הסתכלות פנימה, חשבתי על החמלה העצומה של המאסטר כלפינו וכלפי כל הישויות חיות. בכל פעם שחשבתי על זה בכיתי. התביישתי שאחרי שנים רבות כל כך עדיין אינני מתייחס בחמלה לכל מתרגל, בייחוד לאלו בעלי הדעות השונות.

כמתאם ראשי הרגשתי בבירור יותר אחריות ועומס. מפעם לפעם גם שמעתי כמה הערות לגביי. חלקן היו דברים שהוצאו מהקשרם, חלקן הציבו אותי בצד השוגה, חלק היו בדותות שקופות וחלק בלבלו בין לבן לשחור. בתקופה מסוימת חשתי אומלל, עייף וחסר אונים.

חשבתי עמוקות ובהדרגה ראיתי את הסיבות שמאחורי זה. המאסטר שם אותי בתפקיד הזה כדי להיפטר מההחזקות שלי ולבסס מוסריות אדירה. כל ה"מקרים" האלו נוצרו כדי לספק לי סביבה להתקדם.

עם הבנה כזאת, כשהסתכלתי לאחור על "אי הצדק" גיליתי ש"ההערות הרעות" האלו לא היו כולן חסרות בסיס. כל עוד הסתכלתי פנימה יותר, יכולתי לראות שהכול נגרם מההחסרות שלי.

כמתאם, גם התעוררתי לכך שטיפוח הוא לטפח את עצמך. תחת שום נסיבות אין עליי לנסות לשנות אחרים. זה לא אפשרי לשנות אחרים. השינוי היחידי שאני יכול לעשות הוא לשנות את עצמי. עכשיו, בכל פעם ששמעתי משהו, הסתכלתי פנימה. הייתי צריך להתבונן בכל מחשבה שלי ולסלק מחשבה רעה ברגע שהיא צצה, לא לתת לה אנרגיה. גיליתי שכשהמחשבות שלי משתנות, הגורמים המפריעים לטיפוח שלי איבדו את הקרקע לקיומם ונעלמו.

בהיותי מתאם ראשי אני גם אחראי לפרויקט חשוב בהצלת אנשים – לקידום ה"שן יון". תיאמתי את קידום ה"שן יון” במשך כמה שנים, פעמים התוצאות היו טובות ופעמים אחרות – לא כל כך טובות. בכל שנה היה לנו אותו עניין, חוסר האמון בין מטפחים והסתכלות החוצה. חלק יגידו: עלינו לפרסם כך או אחרת, או: מי ומי אינו עושה כלום; או: איך המתאם הזה יכול לפעול כך? מדוע לא עושים את זה או את זה? בנוסף, היו הבדלים תרבותיים בין מתרגלים סינים ומערביים. כל קבוצה שללה את מאמצי הקבוצה השנייה מנקודת המבט שלה. חוסר האמון בין מתרגלים הוריד את יעילות הקידום של המופע.

בתחילת קידום מופע ה"שן יון" של 2017, הבהרתי שעלינו להתאים את המנטליות שלנו לדרישות של המאסטר: להתנהל כולנו כאחד, שיהיו לנו מחשבות נכונות ולא להתלונן. ביקשתי מהמתרגלים להסתכל רק פנימה ולבטוח במאמצי האחרים, ולתמוך בקמפיינים השונים של הקידום ושל המדיה. חבר מאגודת הדאפא הציע שנקדם את "שן יון" עם מחשבה חיובית והכרת תודה.

כשמתרגלים תומכים בקמפיינים השונים של קידום המופע עם מחשבות נכונות, ומסתכלים פנימה בזמן קונפליקטים כדי לבחון היכן הם יכולים להשתפר במקום להצביע על אחרים, בייחוד אלו שלא צעדו קדימה, המצב הכללי משתפר. אלו שלא יצאו החוצה חשו באי נוחות והחלו להשתתף בפרויקטים השונים.

במשך הקידום הנוכחי של ה"שן יון", השיתופים בקבוצת לימוד הפא הגדולה השתפרו מאוד. המתרגלים הסכימו שהמצב עכשיו הוא הכי טוב מכל השנים האחרונות, וכן גם מספר הנוכחים ותוכן השיתופים. שיתוף הפעולה בין מתרגלים סינים ומערביים גם השתפר בהשוואה לשנים האחרונות.

בהשוואה לשנה שעברה, פעלנו טוב יותר במכירת הכרטיסים ובהכוונת המאמצים לקהל שהוא הזרם המרכזי בחברה. אך עדיין, היה עלינו להשיג את הקצב המהיר של "שן יון". בארצות הברית המופע מילא אולמות עד אפס מקום כמעט בכל עיר. בכמה ערים הוסיפו הופעות נוספות. עלינו באמת להכפיל את מאמצינו ולא להשתרך מאחור.

בהיותי מתאם כבר זמן מה, הרגשתי את חסדו הגדול של המאסטר וההקרבה השקדנית. המאסטר הפקיד בידיי כל כך הרבה מתרגלי דאפא וביקש ממני להיות אחראי על פרויקט גדול שכזה כמו "שן יון". כל זה בשביל למתן אותי ולעזור לי לבסס את המוסריות האדירה. בנוסף, עליי גם ללמוד דברים רבים בניהול ושיווק.

סיכום

בהתבוננות אחורה על הנתיב שלי, ראיתי שכל דבר שקרה לי אורגן באופן מסודר כדי להכין אותי למשימה שעליי להשלים בזמן זה. התאפשר לי ללכת לקולג' וללמוד אנגלית, ללמוד בקנדה ב-1976 ולבוא לאוסטרליה ב-1988, ושהורי אשתי יכירו לי את הדאפא. כל זאת כדי לרצף את הדרך שלי לקבל את הפא, להפיץ את הפא ולטפח מעבר לים, וכן להציל ישויות חיות באזור הזה.

המאסטר דלה אותי ממלתעות הגיהינום, ניקה אותי והדריך אותי אל נתיב הטיפוח, עזר לי לבסס את המוסריות האדירה שאצטרך בשביל לחזור הביתה. אני אסיר תודה למאסטר. אך אסירות תודה כשלעצמה אינה מה שהמאסטר רוצה. מה שהמאסטר רוצה זה שאטפח היטב, יחד עם המתרגלים מהאזור שלי, ושנציל יותר ישויות חיות.

המאסטר אמר,

"כל הדברים שתלמידי הדאפא עושים היום זה תלמידי דאפא המאמתים את הפא, וזה ההליכה שלכם בנתיב אלוהי. אתם לא יכולים להרפות בשלבים האחרונים; המשיכו לעשות היטב את מה שאתם אמורים לעשות." ("הוראת הפא בוועידת הפא של מערב ארה"ב ב-2004 ")

המאסטר גם אמר,

"אבל הנתיב יהיה צר מאוד – צר כל כך שרק אם אתם ישרים מאוד הדברים יעבדו ותוכלו להצליח להציל אנשים. רק אם תוכלו לעשות דברים באופן ישר ביותר לא יהיו בעיות." ("מהו תלמיד דאפא")

אני חייב ללכת היטב את הצעד האחרון של המסע, לענות על הציפיות של המאסטר ולחזור הביתה עם המאסטר ולהגיע לשלמות!

תודה לך מאסטר! תודה לכם מתרגלים עמיתים!