בעלי השתנה כאשר שיניתי את המושגים שלי

(Minghui.org)

מאז התחלתי לטפח, מעדתי במבחני שין-שינג רבים הקשורים לבעלי. בהסתכלי פנימה גיליתי שהתנשאתי מעליו, התמרמרתי כלפיו והחזקתי במנטליות של מאבק כלפיו. אף על-פי שסילקתי רבות מההחזקות האלה, הרגשתי תמיד שהן לא סולקו לגמרי מהשורש. כשעמדתי לנוכח המבחנים האלה, לא עברתי אותם בשלמותם. מצער אותי שטיפחתי עצמי בצורה די עלובה במשך 20 השנים האחרונות.

יום אחד כששיננתי את הקטע הבא מתוך הפא התרגשתי עמוקות:

"השין-שינג שלך כבר די גבוה אם, למשל, בין האנשים הרגילים מישהו קילל אותך ולא אמרת כלום והרגשת רגוע; הוא נותן לך אגרוף, אתה גם לא אומר שום דבר, מחייך ונותן לזה לעבור. אז כיוון שאתה מתרגל גונג, מה מגיע לך לקבל? האם אתה לא מקבל גונג?" ("ג'ואן פאלון")

קראתי את הקטע הזה בעבר וחשבתי: "אם מישהו יקלל אותי או יאיים עלי באגרוף, לא אומר מילה ואפטור זאת בחיוך"

נתקלתי באנשים שגערו בי כשניסיתי להבהיר להם את העובדות, והדברים שאמרו לי לא הפריעו לי. כשהייתי עצורה במרכז לשטיפת מוח וסירבתי להמיר את אמונתי היו מקללים אותי כל יום, אבל התעלמתי מכך. אבל לנוכח קונפליקטים עם מתרגלים ועם בעלי, הבנתי שלא הצלחתי ללכת על פי דבריו של המאסטר, במיוחד כשבעלי צעק עלי ופגע ברגשותיי – נכשלתי כמעט כל הזמן. תמיד התווכחתי.למרות שלפעמים לא אמרתי דבר, עדיין הרגשתי שהוא מתייחס אלי בצורה לא הוגנת. הופתעתי לגלות שלא אמדתי את ההתנהגות שלי כנגד הפא, למרות שלמדתי את הקטע הזה כל כך הרבה פעמים.

המאסטר אמר לנו:

"זכרו, מה שעבור בני אדם הוא החוכמה המקובלת הוא הפוך." ""לימוד הפא בקנדה בשנת 2006")

שפטתי מה טוב ומה רע תוך שימוש בחכמה אנושית מקובלת – לא חשבתי כמטפחת. ביסודו של דבר הייתי אדם רגיל. לא הצלחתי לשפר את עצמי, לפחות מבחינה זאת. היות שאני צועדת על הנתיב המוביל לאלוהות האין עליי להתרחק מהמושגים האנושיים הרגילים שלי? כשאני נמצאת על הדרך להארה, האם אני צריכה להתווכח עם אנשים רגילים?

אחרי שהגעתי להבנה ברורה של הפא, שיניתי את המושגים שלי ואת היחס שלי כלפי קונפליקטים. התחלתי בכך שלא עניתי כשאחרים האשימו אותי בכל מיני דברים. חשתי מעט אי נוחות בתחילה, אבל נעשיתי רגועה יותר ויותר במשך הזמן.

אחר צהריים אחד הלכתי לבקר שתי מתרגלות. אחת מהן סבלה במשך זמן ארוך ממבחן של קארמת מחלה. היא תיארה לי בדמעות את הקשיים שלה להתגבר על המבחן. דנו בכך ושיתפתי את ההבנה שלי איתה. לפני שיצאתי משם שלחתי ביחד איתה מחשבות נכונות של 6:00 בערב.

כשהגעתי הביתה הייתה כמעט השעה 7:00 בערב. בעלי הביט בי ואז נזף בי על שהגעתי מאוחר מדי הביתה. הוא אמר שאני מתעלמת ממשפחתי ואיים עלי בגירושים. הוא אפילו צלצל לאמי וביקש אותה לגעור בי. אמי היא בשנות השמונים וסובלת מלחץ דם גבוה, והיא חיה על קצה גבול עצביה עקב הרדיפה שילדיה עברו. ברגע שבעלי סיים את שיחת הטלפון אמי צלצלה לשתי אחיותיי ואמרה: "אחותכם הגדולה נמצאת שוב בצרות. מה אפשר לעשות?" כל משפחתי נכנסה לפאניקה. הן צלצלו אלי לברר מה קרה. הוקל להן לדעת שאני בסדר והן מיהרו לצלצל לאמי ולהרגיע אותה.

אחרי כל שיחות הטלפון האלה, התיישבתי לבסוף והקשבתי לצעקות של בעלי. באופן מפתיע הייתי רגועה לנוכח כעסו. אף מילה של ויכוח או הצטדקות לא יצאה מבין שפתיי. התנהגתי כמו מטפחת אמיתית והקשבתי לו בשקט. הסתכלתי פנימה בזמן שהקשבתי וחשבתי: אכן זו הטעות שלי. הכעס שלו הוא משום שהוא דאג לביטחוני יותר מדי. הייתי צריכה לצלצל אליו. אני לא נושאת איתי טלפון נייד, אבל יכולתי לשאול טלפון מאחת המתרגלות ולצלצל אליו. למה לא חשבתי על זה? המאסטר אומר לנו להתחשב באחרים, אבל אני חושבת עליו במחשבתי רק לעתים נדירות, ותמיד חושבת שהוא צריך לתמוך במה שאני עושה כדי לאמת את הפא. אף פעם לא שמתי עצמי בנעליו".

המאסטר הזהיר אותנו:

"אבל למעשה, חייו של כל תלמיד דאפא קשורים בצורה הדוקה, כמו חוליות בשרשרת, לטיפוח שלו." ("לימוד הפא בוועידת הפא הבין-לאומית של 2009 בניו-יורק רבתי")

הייתי חסרת זהירות בחיי ואף פעם לא חשבתי על דברים טפלים כחשובים, ולא התייחסתי לפרטים הטפלים האלה כחלק מהטיפוח שלי. אבל בעלי צועק עלי לעתים קרובות בדיוק עקב הדברים הטפלים האלה, כמו לשכוח לסגור את האור באמבטיה, להתיז מים על הרצפה או להפיל אורז על השולחן. תמיד האשמתי אותו שלא התנהג כמו גבר ואפילו זלזל בי. כעת הבנתי שהמאסטר הזהיר אותי לטפח את עצמי בהתחשב בדברים הטפלים הקטנים האלה בחיים, אם להשתמש בדבריו של בעלי. היה עליי להודות לבעלי.

כשאני זוכרת את כל הטעויות שלי מהעבר, התנצלתי בכנות בפני בעלי ואמרתי: "הכול טעות שלי. לא התחשבתי ברגשותיך. דאגתי לי. בפעם הבאה שאאחר הביתה אני בטוח אתקשר אליך. אל תכעס עליי עוד! אני מבטיחה!" בעלי נרגע. כשראיתי שהוא לא כועס עוד אמרתי לו: "הלכתי לראות מתרגלת שעזרה לנו בעבר. היא סובלת מקארמת מחלה, כך ששהיתי אצלה זמן ארוך יותר". בעלי לא אמר מילה.

בבוקר המחרת הוא התנצל בפניי ברגע שהוא קם. הוא הצטער שפרק עלי את זעמו ועל כך שצלצל לאמי הזקנה וגרם לה לחרדה. הוא ביקש שאצלצל מיד לאמי ואאפשר לו להתנצל. אמרתי לו: "זה בסדר. זוהי טעות שלי. למדתי את הלקח שלי. עליי להתחשב באחרים לא משנה מה אני עושה, ולעולם לא לשכוח לטפח את עצמי". בעלי צלצל לאמי בכל זאת להתנצל בפניה.

מאז, הוא השתנה. הוא הפסיק להתלונן גם אם הגעתי מאוחר הביתה, ולעתים קרובות הוא לוקח את היוזמה לעשות את עבודות הבית. גם אני עושה את מיטבי לחזור הביתה בזמן כדי לבשל ארוחת ערב.

פעם אחת, מתרגלת מקומית אחת נעצרה משום שחילקה עלונים החושפים את הרדיפה. תכננו לנסוע לחלץ אותה. כך שלא אוכל להגיע הביתה בצהריים. זו הייתה הפעם הראשונה ששאלתי לדעתו לגבי יציאה לעזור לחלץ את המתרגלת הזאת. אמרתי: "אם אלך, לא אוכל להכין עבורך ארוחת צהריים. אם אינך רוצה שאלך, אני יכולה להישאר בבית ולעשות פרויקט אחר". הוא התרגש לראות שאני מכבדת אותו ושואלת לדעתו. הוא אמר לי בהחלטיות: "את צריכה לנסוע. חשבי כיצד עמיתייך המתרגלים עבדו קשה כדי לחלץ אותך כשנעצרת. הם תרמו כל מה שיכלו להרשות לעצמם: זמן, מאמץ וכסף. הם שכרו עורך דין וחילצו אותך כאילו היית בת משפחה שלהם. זה נגע מאוד ללבי. אני יודע איפה זה, אני אסיע אותך". כל כך שמחתי והופתעתי. התשובה שלו הייתה מעבר לכל הציפיות שלי. אמרתי לו: "נהדר! המתרגל שתכנן לנהוג הוא נהג חדש. למעשה הוא אינו יודע איך להגיע לשם. היינו מודאגים לגבי הנהיגה שלו. אתה יכול להוביל מחר והוא ייסע אחריך".

שנינו שמחנו מאוד. זו הייתה הרגשה שמעולם לא חווינו בעבר. בעלי התעקש תמיד לעשות דברים הפוך ממה שהצעתי. הוא השתנה כל כך אחרי שהקטע הזה של הפא עזר לסלק את המושגים שלי. השינוי החיובי ביחסים בינינו העיד על הכוח של הפאלון דאפא. חוויתי את השמחה והנפלאות של הטיפוח. זה העניק לי אמונה חזקה יותר במאסטר ובפא ויותר ביטחון עצמי לטפח לאלטרואיזם. נהגתי לחשוב שזה רחוק מדי להשגה, אבל עכשיו אני יודעת להגיע לתחום הזה.

כפי שהמאסטר אמר לנו:

"תחשבו על אחרים כשאתם עושים דברים, ותחשבו על עצמכם כשאתם נתקלים בקונפליקט." ("הרצאת הפא בוועידת הפא הבין-לאומית ב-2009 בוושינגטון הבירה")