מה גורם לנו לא להצליח להסתכל פנימה? (חלק ראשון)

(Minghui.org)

המאמר הזה מתבסס על ההתנסות האישית שלי ועל ההבנה שלי, המוגבלת לרמה שלי.

כשנשאלה השאלה הזאת "מה קורה מאחורי חוסר היכולת להסתכל פנימה?" בקרב מתרגלים, שמעתי תשובות שונות:

"מה זו הסתכלות פנימה?"

"הסתכלתי פנימה וגיליתי כמה החזקות. ניסיתי לסלק אותן במשך שנים רבות, אבל נראה שהן עדיין נמצאות כאן".

"המאסטר אמר שעל מתרגלים להסתכל פנימה. אבל אינני יודע איך".

"נכון, כמתרגלים עלינו להסתכל פנימה. אבל הנסיבות באותו זמן היו..."

"הבעיה נגרמה בגלל מישהו אחר. לא עשיתי כל דבר רע. על מה אני צריך להסתכל פנימה?"

"אני יכול להסתכל פנימה בזמן שאני מתעסק בעניינים של אנשים רגילים. אבל זוהי עבודת דאפא ואנחנו מצילים אנשים. מדוע הוא לא עשה דברים בהתאם לפא? מדוע הוא לא מסתכל פנימה?"

"אלו הפרעה ורדיפה של הכוחות הישנים. עלינו לסלק אותן ולשלול אותן. למה צריך להסתכל פנימה?"

המאסטר אמר:

"בכל פעם שאתה נתקל בדברים כמו צרות, דברים לא נעימים, או חיכוך עם אחרים, אתה צריך לבחון את עצמך ולחפש בפנים. אז אתה תגלה את הסיבה לבעיה הזאת שלא ניתן להתגבר עליה." ("הרצאה בוועידה הראשונה בצפון-אמריקה" 1998)

בין אם אלו קונפליקטים בין מתרגלים לבין עצמם, או בין מתרגלים לבין אנשים רגילים, כשאנו נתקלים בקשיים אישיים או בהפרעות בזמן שאנו עושים את עבודת תיקון הפא ומצילים אנשים, או בזמן שאנו תחת רדיפה, מדוע מתרגלים אינם מצליחים להסתכל פנימה? זו אינה שאלה פשוטה.

לא לדעת איך להסתכל פנימה

אני מטפח עם העין השלישית שלי סגורה. במהלך הטיפוח האישי שלי לפני שהחלה הרדיפה, לא ידעתי איך להסתכל פנימה. באותו הזמן הייתה לנו קבוצת לימוד פא בכל יום.

המאסטר אמר לנו ב"ג'ואן פאלון":

"אספר לך על עיקרון אמיתי אחד: כל תהליך הטיפוח-תרגול של אדם הוא התהליך התמידי של ויתור על ההחזקות האנושיות." ("ג'ואן פאלון"- הרצאה ראשונה)

" בלי לטפח כלפי פנים ובלי לטפח את השין-שינג, הגונג לא צומח" ("ג'ואן פאלון"- הרצאה ראשונה)

קראתי את המילים האלה פעמים רבות, אבל באמת לא חשבתי עליהן יותר מדי.

הבנתי לגבי מספר החזקות ידועות ושכיחות ואיך הן מתבטאות. אבל מאחר שלא טיפחתי עצמי ביציבות, החזקות נראו לי לא מוחשיות, אלא יותר עניין של אידיאולוגיה. לפעמים כשהן צצו על פני השטח, אכן ניסיתי לדכא אותן ולדחות אותן ממני. ידעתי איך עלי לאמוד את המעשים שלי עם הפא ולתקן עצמי אם עשיתי משהו רע. אבל כשהתרחקתי מסביבת הטיפוח לא עמדתי על המשמר וכהרף עין הפעולות שלי סטו מהפא.

הייתה לי נטייה להשתמש בפא כדי לאמוד אחרים ולחפש את החסרים של האחרים במקום את אלה שלי עצמי. לעתים קרובות הבחנתי שמתרגלים אחרים עושים אותו הדבר. אחד המתרגלים הקריא קטע מהרצאות המאסטר למתרגל אחר ואמר: "זה מדבר עליך".

בימים ההם, רוב המתרגלים באתר התרגול שלי לא הבינו במלואו כיצד להסתכל פנימה.

המאבק שלי חזרה אחרי שסטיתי מהדרך

במהלך השנים הראשונות אחרי שהחלה הרדיפה, חשתי מחסום ביני לבין הדאפא. דלת ענקית סגרה אותי מחוץ לדאפא. תהיתי למה אני בחוץ ואם באמת טיפחתי בפא.

תמיד למדתי את הפא, תרגלתי והבהרתי אמת. התמדתי בטיפוח ומעולם לא ויתרתי. אז למה הייתה לי ההרגשה הזאת? הרגשתי שזה מוזר, אבל לא חפרתי עמוק יותר כדי לדעת את הסיבה. מאוחר יותר הבנתי ש"ההרגשה המוזרה" הזאת הייתה חומר רע שהפריע לי ומנע ממני להסתכל פנימה.

עקב ההחזקות שלי לא הייתי מסוגל לשאת את הרדיפה וויתרתי על הטיפוח בדאפא. אחרי כן הרגשתי כל כך מבויש שאיבדתי תקווה והאמנתי שאינני ראוי עוד להיות מתרגל. אבל עמוק בתוך לבי לא רציתי לוותר על השיטה. המחשבות שלי התמלאו ביאוש, בכאב, אשמה ובושה. אפילו הייתה לי המחשבה לסיים את חיי. חייתי במצב הזה במשך תקופה ארוכה.

יום אחד צצה לה מחשבה: "עליי לחזור לדאפא למען הישויות החיות שלי". ביקשתי מהמאסטר לתת לי הזדמנות נוספת למען הישויות החיות שלי, אף על פי שעשיתי משהו שתלמיד דאפא לא צריך לעשות.

אולם הנתיב חזרה לא היה קל.

הכוחות הישנים המשיכו להציף אותי בזיכרונות של הטעויות שלי, כך שלא יכולתי לנתק עצמי מאשמה ומבושה. כל מיני מחשבות התעוררו, כשהן מנסות לגרום לי לוותר.היו גם מתרגלים שאמרו לי שזה יהיה קשה מאוד לחזור. הרגשתי כאילו אני תקוע בתוך חור.

אחרי זמן מה, אזרתי אומץ וחידשתי שוב את הטיפוס מעלה. אבל אחרי שצעדתי כמה צעדים קדימה, נמשכתי חזרה לתוך החור של ההחזקות שלי.המאבק בין המחשבות הנכונות שלי לבין המחשבות השליליות היה עוצמתי ביותר. הרגשתי שאין לי מספיק כוח להתגבר על ההחזקות.

לא הייתי מסוגל להבדיל בין האני האמיתי שלי לבין ההחזקות שלי. ידעתי רק שהמחשבות האלה רעות ושעליי להישאר חיובי. החזקתי במחשבה אחת במוחי: "אני חייב לחזור לדאפא ואף אחד לא יכול לחסום אותי".

נהגתי לומר לעצמי בקביעות: "תמשיך לצעוד קדימה, תמשיך ללכת, בצעדים קטנים של תינוק". אמרתי זאת מאות פעמים כל יום. באותו הזמן למדתי הרבה את הפא. בסופו של דבר יצאתי מהמצב הזה.

המשכתי ללמוד את הפא ולשלוח מחשבות נכונות. אחרי זמן מה, כשהסתכלתי לאחור על תקופת הזמן ההיא, הרגשתי כאילו הלכתי בערפל, מבלי יכולת לראות את הנתיב שלי. הזיכרונות הישנים הפכו מטושטשים ולא יכולתי לזכור את הפרטים. הרגשתי שהם נמחקו. הבנתי שהמאסטר עוזר לי לשחרר אותן לחלוטין.

לפרוץ את אחיזת הפחד

החזקת הפחד מפריעה לעתים קרובות ושולטת על מתרגלים. יש מתרגלים שנעשו משותקים מפחד ולא יכלו לעשות כל עבודה של תיקון הפא.

כשהייתי במצב של ייאוש ודיכאון, ההחזקה שלי לפחד לא התבטאה בצורה חזקה. אבל אחרי שפרצתי דרכה והתחלתי לעשות עוד דברים, ההחזקה לפחד הפריעה לי קשות. הרגשתי בה כל יום, אפילו בחלומותיי. לפעמים משפט, זיכרון חטוף או אדם היו מעוררים את הפחד הזה.

פחד הוא חומר והוא גרם לי להרגיש רע. כשהוא היה חזק, גופי רעד ולבי הלם במהירות רבה. איבדתי את כל כוחי. דמיינתי שהמשטרה תדפוק על דלת ביתי כל רגע ותכניס אותי לכלא. ההכרה העיקרית שלי (ג'ו-יואן-שן) ידעה שמתרגלים לא צריכים לפחד משום דבר. דיכאתי וגירשתי זאת אבל ללא תועלת מרובה. הפחד תקף את גופי ושלט על לבי.

יום אחד כשהפחד שוב תקף אותי, פרצה לה פתאום החוצה, ממעמקי לבי, הרגשה חזקה של התמרמרות נגדה. ההכרה העיקרית שלי אמרה ברוגע: "ההחזקה לפחד איננה אני. אני אסלק אותך ולא משנה כמה חזקה את. אינני פוחד ממך". ברגע שהמחשבה הזאת צצה, הרגשתי את הפחד נסוג במהירות. שתי דקות לאחר מכן הפחד נעלם. מחשבתי נרגעה, הלב שלי נרגע וגופי לא רעד עוד.

גל זה קרה כל כך מהר שלא ידעתי איך להגיב. נעמדתי וצעדתי סביב בעיגולים והרגשתי כוח בגופי. וידאתי שההחזקה לפחד אכן נעלמה. הבנתי שני דברים באמצעות ההתנסות הזאת.

ראשית, זו הפעם הראשונה שעשיתי במפורש הבחנה בין הפחד לבין ההכרה העיקרית שלי. החזקות ומחשבות הן חומר שנוצר אחרי שנולדנו. הן אינן באות מהאני אמיתי שלנו. האני האמיתי שלנו מוטמע בתוך אמת-חמלה-סובלנות. אם אנחנו מתייחסים להחזקות ולמחשבות כאילו הן חלק מעצמנו, לא נוכל לסלק אותן.

שנית, ההחזקה לפחד היא בממד אחר חומר חי. המאסטר אמר:

"...חומר ונפש הם דבר אחד". (ג'ואן פאלון"-הרצאה ראשונה)

"למעשה הם כולם קיום של חיים" ("הרצאה בסידני")

כשניצחתי במאבק הזה, ההחזקה לפחד איבדה את היכולת לרמות אותי (שהיא אני), והיא מסולקת באמצעות מחשבות נכונות חזקות.

מאחר שהיו שם חומרים רבים שהמריצו את הפחד שלי במשך תקופה זמן מה, המשכתי לשלוח מחשבות נכונות במשך יותר מחצי שעה כל יום כדי לסלק אותן עד שאגיע לתוצאה טובה.

(המשך יבוא)